הכתר שבעבודת הרצון

לכל אחד מישראל יש שתי בחינות בעבודת ה’: א(עשייה בפועל. ב) רצון לעשות. ושני המצבים האלו הם בבחינת “נעשה ונשמע”, ש”נעשה” זה עשייה בפועל ממש ו”נשמע” זה עדיין רק בכוח היינו במחשבה היינו רצון לעשות בעתיד, ועניין הרצון היינו “הנשמע” הוא דרגה גבוהה יותר מהנעשה שהרי את הנעשה אפשר לקלקל על ידי פעולות אחרות שהם הפוכות מעשות טוב, אבל את הנשמע ואת הרצון לעולם לא ניתן לקחת מהאדם, כי גם אם עשייתו נתקלקלה, אך בכל זאת הוא מחזיק ברצון ומתפלל ומבקש מה’ שיושיע אותו אזי הוא עדיין בבחינת נשמע ויש לו כוח גם להעלות את המעשה הפגום לצד הקדושה מכוח אותו רצון טוב שנשאר בקרבו.

ולכן עם ישראל הקדימו את הנעשה לנשמע להראות בזה שהנשמע הוא דבר נפרד והוא עבודת ה’ בפני עצמו שהוא עניין עבודת הרצון, ולא רק הכנה והכשר לעשייה שהרי כיצד ידע האדם לעשות מבלי שישמע קודם ולכן השמיעה היא תמיד הכשר והכנה לעשייה, אבל עם ישראל אמרו כאן לקב”ה קודם “נעשה” היינו זו עבודה אחת עשייה וקיום התורה בפועל, והעניין השני שהוא בדרך כלל הראשון “נשמע” אחרי העשייה היינו שגם אם לא נצליח לעשות את כל מה שה’ מצוה בפועל, אבל תמיד נשתדל להמשיך להחזיק את עצמינו בעבודת ה”נשמע”, ולהמשיך לרצות ולכסוף בעבודת ה’, ולכן עם ישראל קיבלו שני כתרים נפרדים אחד לנעשה ואחד לנשמע כי הוא עבודה אחרת לגמרי.

ובזה עם ישראל נשתנו ונבדלו משאר האומות שהם טענו שאם הם לא מצליחים אזי כל העשייה שלהם לא נחשבת ומה כבר יש ברצון לבד ולכן הם כבר נתיאשו למפרע כבר מתחילה ואמרו שהם לא מסוגלים לקבל את התורה, אבל עם ישראל הבין את גודל מעלת הרצון ומיד התחזק ואמר גם אם הנעשה הוא לא כראוי אז יש את בחינת נשמע שבסוף יביא את הנעשה יותר מבתחילה כי כעת הוא בא מתוך כיסופים לה’ ומתוך הכנעה ותפילה.

ובזה מיושב סדר המקראות שכתוב “וַיבֹא משׁה וַיִקְרָאּ לְזִקְנֵי הָעָם וַישֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדבָרִים הָאֵלה אֲשֶׁר צִוהוּ לְזִקְנֵי הָעָם וַישֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדבָרִים הָאֵל האֲשֶׁר צִוהוּ ה”, “וַיעֲנו כָל הָעָם יַחְדו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשׁר דיבר ה’ נַעֲשֶׂה וַיָשֶׁב משֶׁה אֶת דּבְרֵי הָעָם אֶל ה'”, “וַיֹאמֶר ה’ אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּאּ יַאֲמִינוְ וְגם בְּךָ אֵלֶיךּ יַאֲמִינוּ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָךְ וְגַם בְּךּ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָך אֵלֶיךּ לְעולָם וַיגד משֶׁה אֶת דִבְרֵי הָעָם אֶל ה'”, שלכאורה קשה מהו שנאמר בסוף ויגד משה את דברי העם וכו’ שהרי כבר נאמרּ בפסוק הראשון וַישֶׁב משֶׁה אֶת דִבְרֵי הָעָם אֶל ה'”?

אלא ה’ אמר למשה לך ותגיד לעם ישראל שהם יהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו’ ואת זה משה אמר לישראל ואז ניתן להבין מזה שילך לעם ישראל הכל חלק והם כבר נקראים גוי קדוש וכמעט אין מה לעבוד שהרי ה’ עומד לבטל מהם את כל הרע ולהכניסם תחת כנפי השכינה ולכן הם ענוָ בְּעַב הֶעָנָן “נעשה” ואז ה’ אמר למשה שוב “הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךּ יַאֲמִינו לְעוֹלָם בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָךּ יַאֲמִינו לְעוֹלָם”

והקב”ה שואל את משה האם הם הבינו נכון שהרי יצטרכו עוד הרבה אמונה בי ובך ואמונה צריך מתי שלא הולך כסדר, ועל זה ה’ שאל האם ביארת להם שגם אחרי מתן תורה ישּ לאדם עוד הרבה עבודה בזה העולם, ועל זה נאמר שוב “וַיגֵדּ משֶׁה אֶת דִבְרֵי הָעָם אֶל ה'”.

פירוש הדברים- משה אמר לקב”ה שהם אמרו גם “נשמע” היינו שהם כבר מוכנים לירידות וניסיונות וגם כשהנעשה יהיה עליהם קשה והיצר הרע ינסה להתגבר עליהם אבל תמיד יחזיקו ברצון וימשיכו לכסוף ולבקש ולעולם לא להתייאש.

ובתשובה הזו של “הנשמע” עם ישראל מצא חן אצל הקב”ה כמובא במדרש, כי שאר האומות לא ידעו את הסוד של הרצון ולכן הם גם נעשה לא אמרו כי כבר נתיאשו מלכתחילה, ותדע שזה סוד קבלת התורה שהאדם תמיד יתחזק באור הרצון ויתמיד בו בלי סוף משום שזה המפעיל והכוח של הנעשה בפועל, כי עשייה בלי חשק ורצון היא לא חשובה ולכן ה’ ביקש לדעת אם בשעה כזו שהקשיים יגברו הם יחזיקו באמונת ה’ שאז האדם נבחן אם רוצה את ה’ או עושה מכפיה ח”ו .

וזה מה שרבינו כותב (ליקו”מ סימן קכ) “רַבָּנִין אָמְרִי לְמָהְּ הַדבָר דוֹמֶה, לְמֶלֶך שׁקדשׁ מַטְרוֹנָה בִּשְׁנֵי מַרְגלִיוֹת, אִבְּדָה אַחַת מֵהֶן. אָמַר לָּהַ מֶלֶך אִבַּדתְּ אַחַת, שִׁמְרִי אֶת הַשּנִיָה. – הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּנַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע, אִבְּדוּ את הקדוש ברוך הוא נַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶן משֶׁה אִבַדתֶּן נַעֲשֶׂה שׁמְרוּ נִשְׁמַע, שׁזֶה הַכֶּתֶר נִשְׁאָר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל. שהרי את הכתר הזה לעולם לא ניתן לקחת מהאדם גם לאחרי העגל ולא תאמר שהנעשה אבד בעגל אז אבד גם הנשמע אלא אור הרצון נשאר לעולם.