לא תבשל גדי בחלב אמו

מובא במשנה (אבות ב): “רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךּ שׁיָבוֹר לוֹ הָאָדָם”, ‘שָׁיבוֹר’- לשון לברור והנה יש להתבונן מה בא התנא להשמיענו וכי מה שיך ברירה בדבר שהוא רע וברור לעין כל?

אלא ישנו כאן יסוד גדול והוא במקום שהאדם חושב לפי דעתו שהדבר שהוא רוצה לעשות זה דוקא מצוה והיא דרך ישרה, והיצר הרע מטעה אותו לחשוב שלא זו בלבד שמה שהוא עושה זה לא עבירה אלא מצוה. על זה בא התנא ואומר לנו תברור טוב לפני כל עשייה דקדושה כי עליך לדעת שגם בטוב עצמו יש רע רק שהוא אינו ניכר כי הוא מתכסה בלבוש של טוב.

וזהו גם הענין שיש בדין בשר וחלב שהתורה אסרה לחברם ולבשלם יחד אפי שכל אחד בפני עצמו הוא מותר, רק יחודם וחיבורם הוא האיסור ללמדנו שלפעמים האדם חושב שאם הוא עושה טוב אז אין לו יותר ממה לחשוש שהרי הוא עושה טוב ולכן התורה באה ואומרת לך גם הטוב עצמו צריך בירור והפרדה שלא תטעה לחשוב שבזה שהבדלת את עצמך מהרע הידוע אזי זה מספיק, אלא תדע שבתוך הטוב עצמו חבוי עוד רע שאתה לא רואה אותו, כדוגמת בשר בחלב שרק ה’ יודע מה הרע שיש בו שבגינו הוא נאסר.

ומזה נדע אנו שגם בטוב עצמו צריך הרבה תפילה שלא נטעה ונלך אחרי מצוות שהם למעשה המכשול של היצר הרע  .

והנה יש עוד להתבונן בפסוק זה שכתוב בפרשתינוּ לֹא תְבַשל גְדִי “רֵאשׁית בִּכּורֵי אַדְמָתְךּ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱ-לֹקֶיךָ לֹא תְבַשל גְדִי בַּחֲלֵב אמו” ולכאורה מה הקשר והסמיכות שיש בין שני הלכות אלו?

אלא נראה לומר בס”ד שהתורה נותנת עצה על הנאמר” כיצד להנצל מטוב שהוא רע זה על ידי “רֵאשׁית בִּכּורֵי אַדְמָתְךּ ש’ראשית’ הדעת והשכל של האדם הנקראים ראשית, “בִּכּורֵי” אלו הם המצוות המכונות בשם זרע, כלומר הדעת אַדְמָתְך לבד היא אינה מספיקה לו בכדי להינצל שהרי הרע נראה כמו טוב גמור ולכן הוא חייב את הנאמר בהמשך הפסוק “תָּבִיאָ” כלומר שכל מצוה ומצוה צריך האדם ‘ראשית’ בֵּ ית ה’ אֱלֹקֶיך קודם להביא אותה אל בית ה’ היינו לתוך התפלה ולהתפלל” כראוי למצוות לשםּ עליה ואז הוא יזכה ל”בִּכּורֵי אַדְמָתְךּ שמים, ואז ממילא יתקיים הנאמר בסוף הפסוק “לֹא תְבַשֵל ּגְדִי בַּחֲלֵב אִמוֹ ” כלומר שתזכה להנצל מרע שנראה טוב ותזכה להבדיל ולברר את הטוב מהרע בשלמות.

ומי שלא זכה לתפלה קודם עשיית המצווה בכל זאת התורה נותנת לו תיקון ותקוה, והיא ענין הביטול ברוב כמוּ שכתוב בפרשתנו “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹת” שפסוק זה נאמר על ענין המשפט, כלומר שהאדם יזכה לעשות עם עצמו משפט ודין הרבה פעמים עד שיזכה להטות את אותה עבירה ולהעלותה גם לצד הטוב, כי המשפט הוא גם בירור ולעולם יש תקוה רק שידע האדם שכל המכשולים שבאים לו זה משום שהוא אינו מתפלל על מידת הענווה כראוי ולכן הוא נכשל, כידוע ‘כל המתגאה לבסוף נכשל וכו’, ובזה ירמזו לו משמים על ענין הביטול ברוב כלומר תתבטל ותשפיל את עצמך ואל תחשיב עצמך לאיזה דבר בפני עצמו וממילא אתה תעלה את הרע מהטוב עד כדי כך שתזכה גם להפוך אותו לטוב ממש, כמו שידוע שיטת כמה מהראשונים.

וידוע ההלכה שדבר שיש לו מתירין אינו מתבטל, כלומר אדם שחושב שהוא עדין בגדר ‘מתירין’ היינו שמה שעשה הוא אינו רע גמור זה סימן שהוא לא מתחרט בלב שלם ולכן אין לו ביטול לאותה עבירה וכמו שידוע שחמץ מועיל לו ביטול בלב כי שם עיקר הביטול שהאדם יגיע למצב של ‘לא גבה ליבי’ ואזי יועיל לו הביטול, ואם ישאל כל אדם עד היכן הדברים מגיעים ומי יכול לומר שהוא באמת מרגיש את גודל חטאיו עד כדי כך שהוא יצא מגדר ‘המתירין’ לגמרי?

על זה ישנה עוד עצה שיבקש רחמים וחרטה בכוח הצדיק שהוא כולו טוב ועל ידי שהאדם נכלל בצדיק שזכה לביטול בשלימות אז גם האדם הנכלל בו מאיר בו אותו אור של ענוה בשלימות, ועל ידי זה הוא זוכה לתשובה בשלמות  .

וכעיין מה שכתוב בהלכות שבת  (סימן ש”כ)  הלכות סחיטה ושם כתוב שכל יין שנסחט בשבת אסור אבל אם התחיל לסוחטו מערב שבת והניחם בתוך גיגית שימשיכו לנטוף כל הטיפות לתוך היין אפילו בשבת מותר אפילו שיש לאותם טיפות ‘מתירין’ במוצאיי שבת ולמה נתירם סתם בשבת? אלא כי מיד שנוטפים הם נופלים ונתערבבים עם היין שבתוך הגיגית ואין ניכר הדבר ולכן מותר אפילו בדבר שיש לו ‘מתירין’, והנה הצדיק נקרא בשם ‘יין’ כמו שאמרו בגמרא )ב”מ פג'( ‘יין בן יין’ כלומר צדיק בן צדיק היינו כשהאדם נכלל בצדיק ומתערב בו ואינו ניכר לעצמו אזי גם אם לא זכה מצד עצמו לביטול מוחלט והוא מצד עצמו בגדר ‘דבר שיש לו מתירין’ שלא מועיל לו ביטול ברוב בכל זאת על ידי שנכלל בצדיק הוא זוכה לענווה ושכל זדונותיו נעשים זכויות.

לשמיעת שיעורו המרתק של הרב נחמן ארוש על פרשת משפטים לחצו:

https://www.youtube.com/live/e5P2JoP99IA?si=SnKUHhfu86Utag6Y