יש לי שיעורי בית-פרק טז

בבית משפחת לוי בקומה הראשונה של הבניין, נפתחת דלת הבית, נתי בן השמונה, נכנס כרוח סערה, זורק את התיק אחרי הספה תוך כדי שהוא מצהיר בקול “אמא, אין לנו שיעורים, אני יורד לשחק” אוסף חטיף שמצא על השולחן, סוגר במהירות את הדלת אחריו, לוקח את האופניים וטס לגינה לשחק עם החברים. “אתה רוצה שנבדוק את היומן…” צועקת אמא של נתי מחדר השינה, כשהיא נזכרת בפתק של המורה מאתמול, שנתי כבר לא הכין שיעורים מעל חודש.

אך נתי כבר על האופניים, הוא כלל אינו שומע… וגם היא בסתר ליבה שמחה שהוא ירד, היא חייבת לנוח צהריים ורק השיעורים המרגיזים האלה היו חסרים לה עכשיו…

אמא של נתי קוראת בשקיקה את העלון של חוט של חסד מידי שבוע וגם את מדור החינוך, הוא אוספת “טיפים”. בכל פעם היא מוצאת הברקה מעניינת, נושא שקרוב לליבה, או הדרכה חשובה, אך היא לא משתפת את בעלה, לא מעמיקה בנושאים, לא עקבית ולא מיישמת את כל ההוראות. “מה זה מתכון לעוגה או מרשם מבית מרקחת, לא חייב לדייק ולפעמים הוא קצת מגזים, כל הילדים גודלים בסוף ויהיה בע”ה בסדר” ונתי, מה יהיה עם נתי… נתי בסדר היא אומרת לעצמה…

מה קורה אצל השכנה…

עברו שעתיים, ובבית משפחת כהן מהקומה השלישית, מחוגי השעון מראים על השעה חמש אחה”צ. לפתע באורח פלא מישהו מתייצב ליד אמא במטבח. אך לפני רגע הוא שיחק בגינה עם נתי לוי חברו מהקומה הראשונה “אמא… השעה חמש, חזרתי בזמן נכון”… מוישי יודע, שמילה של אמא זו מילה, הוא רוצה גם מחר לשחק לפני הכנת השיעורים ולכן הוא מתייצב בזמן שאמא קבעה איתו וניגש לשולחן עם התיק. הוא מוציא את ספר חשבון ואת הקלמר וביחד אמא ומויישי פותחים את הספר בעמוד 39 כי כך היה מצוין ביומן.

עקביות וסדר יום

גם אמא של מוישי כהן, קוראת באדיקות את העלון, היא ממש תלמידה מצטיינת והיא למדה כבר מזמן שעקביות וסדר יום עושים כבר מחצית מהעבודה. וכשהיא התחילה לעבוד עם הילדים על הכנת שיעורי הבית, היו לה כבר הרגלים קודמים שהילדים רכשו והיא השתמשה בהם.

אמא של מוישי הרגילה אותו שמיד כשהוא מגיע בצהריים מבית הספר, לאחר “קבלת הפנים” החמה היא יושבת איתו על הספה והם קוראים ביחד את הנכתב ביומן, היא אינה שואלת אם יש לו שיעורים, היא מתעניינת איך עבר עליו היום ומשוחחת איתו על מה שלמדו בכיתה תוך כדי הקריאה ביומן.

ומוישי מספר ומשתף, כי אמא באמת מתעניינת. היא אינה שופטת או מבקרת, רק מקשיבה ומהנהנת. ואז מגיעה הבחירה של מוישי, להכין שיעורים עכשיו או בשעה חמש לאחר המשחק עם החברים בגינה. מוישי מעדיף קודם לשחק ובשעה חמש לחזור ולהכין שיעורים.

אמא של מוישי לא מכינה איתו, היא בקרבת מקום היא מלווה אותו, תומכת ומפרגנת מידי כמה דקות.

אז איך מלווים?

לאחר שקבענו את מועד ההכנה, ויש לנו מקום מסודר כמעט ללא מסיחים, נפתח ביחד את הספר או המחברת ונאפשר לו לקרא ולהסביר מה עליו לעשות. נעבור איתו על העבודות, אך הוא יקרא לבד את ההוראות וינסה להסביר מה עליו לעשות. הוא עדיין מתקשה? נעבור איתו שוב על ההוראות, נפרק איתו ביחד את המשימה למנות קטנות ונוודא שהוא מבין מה נדרש בכל שלב של העבודה.

הוא עדיין לא מבין? נחזור שוב על הפעולות של קריאה והסבר, והפעם נרמוז קצת יותר ונעקוב אם הקושי אמיתי או רק הזדמנות למשיכת תשומת לב או עצלות. )זה גם זמן מצויין לבדוק יכולות וקשיים בקריאה או הבנה(

סוף סוף הגיע הזמן

חשוב מאוד לאחר ההסבר הראשוני, לקום מהמקום ליד הילד ולהתרחק מעט, תוך כדי הוספת מחמאת עידוד: “הסברת יפה מאוד! אני בטוחה שתוכל לסיים את התרגילים לבד, מיד שתסיים תקרא לי”. עלינו להתרחק, אך לא לברוח. חשוב להישאר בקרבת מקום ומידי פעם לעבור ליד ולהחמיא. הילד מבקש שנחזור לעזור? ניגש שוב ונסביר, אח”כ נתרחק משולחן העבודה של הילד תוך כדי הבטחה ש”כאשר תתקשה, תקרא לי שוב ואני בע”ה מיד באה  .

יש שכר לעמלך

עלינו לדעת: שהשיטה של “ללוות את הילד ולא להכין בשבילו”, היא השיטה הארוכה והבטוחה ביותר. אמנם היא לא קצרה כמו לענות לילד: “מויישי! אלו שיעורי הבית שלך, תלמד להתמודד איתם לבד” אבל היא הרבה יותר חינוכית ומועילה.

בשיטת הליווי, אנחנו תומכים בילד בכל תהליך הכנת השיעורים וזה גוזל לנו הרבה כוח וזמן. אבל כמו בכל שיטות החינוך, זה רק בהתחלה. אח”כ כשהילד יראה את הצלחתו וילמד ע”י העידוד שלכם לראות את חשיבותו ולהבין שהוא מצליח, זה יעודד אותו והוא לבד “ידחה” את עזרתכם שהרי הוא יכול ומצליח לבד.

עלינו לזכור שההתחלה קשה. אם נתעייף, נפסיד. ואני בטוח שהילד ינסה לעייף אותנו. גם שעורי הבית הם כמו כל פעולה שהילד “מנסה” אותנו. יש לו הרבה יותר כוח סבל והוא לא מתעייף. אבל אם נעשה כמו שלמדנו: נלווה, נסביר, ניגש שוב ואח”כ נתרחק מהשולחן וכמובן נתפלל לה’ שיהיה בעזרנו, נרווה בע”ה אושר ונראה הצלחה גדולה!