חופש כלכלי

שמחה גוררת שמחה

השמחה של חודש אדר לא נגמרת בפורים. היא רק מתחילה. ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב. עוד יותר שמחה ועוד יותר שמחה.

השמחה של חודש אדר שונה במהותה מהצער של חודש אב. בחודש אב ממעטים בשמחה רק עד תשעה באב ולא יותר, ואדרבא מיד אחרי תשעה באב מציינים את ט”ו באב שלא היו ימים שמחים לישראל כמוהו. אבל בחודש אדר ממשיכים להוסיף עוד ועוד שמחה גם אחרי פורים.

על הגמרא בתענית שאומרת “משנכנס אדר מרבין בשמחה” מבאר רש”י: “ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח“. לכאורה קשה, מה הקשר לפסח? אלא משמע מרש”י שפורים ופסח הם מהלך אחד ארוך של שמחה.

המהלך הזה מתחיל כבר בשבת שקלים לפני ר”ח אדר, וממשיך בר”ח אדר שבו מרבים בשמחה, הוא ממשיך לשמחה העצומה של פורים, ומתוך שמחת פורים זוכים לפרשת פרה שנקרא השבוע שהיא מכינה אותנו לימי השמחה של חודש ניסן ולחג הפסח.

ולכן ימי ניסן הם כולם ימי שמחה עצומים ולא אומרים תחנון בכל החודש, ויש נוהגים לא ללכת לבית הקברות כל החודש כולו אפילו ביום השנה, וכן לא מתענים בחודש ניסן ויש אומרים שאפילו חתן וכלה שצריכים להתענות לא יתענו בחודש ניסן.

חיים וחירות

ולכן פסח הוא “חג החירות”, כי החירות והשמחה הם דבר אחד, כמו שאומר רבינו “כי שמחה הוא עולם החירות בבחינת ‘כי בשמחה תצאו’ שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מהגלות”.

וזה מה שמרומז בדברי רבינו הקדוש שאומר: “כי גם פורים הוא בוודאי הילוך ודרך לפסח”. כלומר חודשי אדר וניסן וחגי פורים ופסח – הכול זה מהלך אחד ארוך של שמחה ניסים וגאולה.

ומהו השעבוד הגדול ביותר המרחיק את האדם בתכלית מכל החירות שלו?

השעבוד הגדול ביותר הוא הממון, תאוות הממון. ולכן כל העצבות נמשכת על האדם דרך תאוות ממון, כמו שאומר רבינו על הפסוק ‘בעצבון תאכלנה’: “אלה בני האדם הנופלים בתאוות ממון ואינם מאמינים שהקב”ה יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה ורודפים אחרי פרנסתם ביגיעות גדולות והם אוכלי לחם בעיצבון” – האנשים האלה נקראים “אנפין חשוכין מרה שחורה” – יש להם פנים חשוכות, החיים שלהם חשוכים, עליהם נאמר “במחשכים הושיבני”, שזה שיא הגלות, שיא המוות ר”ל.

ולכן הקללה של הפרנסה של אדם הראשון היא שורש העצבות ושורש גזירת המיתה שנגזרה על אדם הראשון; וכאשר מתקנים את תאוות הממון זוכים לא רק לחירות ולאור הפנים ולשמחה, אלא גם לחיים ממש.

הבורח מהממון הממון רודף אחריו

ולכן אומר רבינו שבפסח ניתתקן תאוות ממון. כי אם לא מתקנים תאוות ממון אי אפשר לצאת לחירות. ולכן היה משה צריך להתחנן לעם ישראל שינצלו את מצריים ויקחו מהם כסף וזהב ובגדים, כי הם זכו לתקן תאוות ממון ולא רצו ממון בכלל. ואדרבא, בגלל ובזכות שתיקנו תאוות ממון בשלימות, בזכות זה זכו לעשירות מופלגת מאוד שכל אחד מישראל יצא ממצרים עם תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

ורבי נתן מסביר שעיקר טומאת מצרים היא תאוות הממון ולכן הם עבדו עבודה זרה לַיְּאוֹר כי ממנו הייתה כל פרנסתם, וגם עבדו עבודה זרה לצאן כי הצאן נקרא “עשתרות” מכיוון שהן מעשירות את בעליהן. ולכן ביציאת מצרים היו צריכים ישראל לשחוט ולזבוח את השה שמסמל יותר מכל את תאוות הממון.

מתן אדם ירחיב לו

וכך מסביר ה”שפת אמת” את המשנה שאומרת: “באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים”. על פי הפשט אין קשר בין שקלים לבין כלאיים. השקלים נועדו לבית המקדש עבור הקרבנות החדשים שמקריבים מראש חודש ניסן, ולכן משמעיים עליהם בר”ח אדר; ואילו הכלאיים צומחים בכרמים בסוף ימי הגשמים שזה גם יוצא בחודש אדר. לכאורה רק “במקרה” זה “יוצא” באותו הזמן.

אבל השפת אמת מאיר כאן עומק עצום וחדש ואומר שיש כאן קשר מהותי:

כלאיים זה מלשון ‘כלא’, מאסר, עבדות ושעבוד. ובאחד באדר שבו צריכים להרבות בשמחה, שואלים בני ישראל איך עושים את זה? איך אפשר לשמוח בגלות כל כך קשה?

מסבירה המשנה “על השקלים ועל הכלאיים” – תוציא שקלים, כלומר תיתן צדקה בלב טוב וברוח נדיבה, ותתרום ממון לבית המקדש – וממילא תתקן את תאוות הממון, וכך תזכה להשתחרר מהכלא של הממון.

ומסביר ה”שפת אמת” שזה סוד השמחה הגדולה של חודש אדר, שמכיוון שמתקנים תאוות ממון זוכים לצאת מהכלא ולהגיע להיות בכל יום יותר ויותר בני חורין וממילא זוכים לשמחה וכן הלב מתיישר על ידי נדבת הלב וזוכין שמתקיים בנו הפסוק: “ולישרי לב שמחה”. ואולי אפשר לומר שבגלל זה יוצא לנו תמיד לקרוא את הפרשיות של נדבת המשכן בימים האלה של חודש אדר.

נביא כאן את לשונו של השפת אמת: “כי בחודש אדר שהביאו כל בני ישראל את שקליהם התעורר עת רצון מאוד. וגם כי הזמן מעורר לב בני ישראל להתנדב להשי”ת. ושניהם אמת. וזה מביא אח”כ התחדשות. כי “מתן אדם ירחיב לו”. כפי מה שאדם נותן משלו יוצא מכל המצרים. וזה ‘על הכלאים’ כמ”ש בזוה”ק פי’ כמו בית הכלא שעל ידי הנדבה נעשה בן חורין. והוא הכנה לפסח. כי גם עתה [כלומר בזמן הזה שאין לנו שקלים בפועל, בכל זאת] יש הרצון והנדבה שבני ישראל מוכנים לתת השקלים. אף כי אינם יכולים לקיים בפועל. ולכך מביא שמחה כדכתיב ‘ולישרי לב שמחה’ שכשיוצאין לחירות מיצה”ר באין לישרת לב”.

יש למה לצפות

ולכן כל המהלך של ימי אדר הוא מהלך של צדקה ונתינה: החל מהשקלים מראש חודש אדר, דרך המתנות לאביונים ש”כל הפושט יד נותנים לו” ביום הפורים, ועד לזה שמתחילים לתת צדקה לעניים לפסח שנקראת “מעות חיטים” או קמחא דפסחא” מיד לאחר פורים. כי הרצף של נתינה וצדקה ושבירת תאוות ממון בא במקביל להוספת והגברת השמחה.

ובתוך כל המהלך הזה תופסת הפרה מקום מרכזי. כי ‘הפֻּר’ נהפך ל’פרה’. העצבות היא המיתה, ועל פי רבינו תאוות ממון היא טומאה שממשיכה על האדם מיתה. ולכן “פרה אדומה דמיה יקרים”, כי היא תיקון על המיתה שנקנסה לעולם ביחד עם תאוות הממון ועם העצבות.

וכאשר אנחנו מתקנים את תאוות הממון ורוצים לזכות להגביר את השמחה יותר ויותר, ולהתעלות מהפסגות של השמחה של פורים לפסגות השמחה של ניסן, אנחנו צריכים את טהרת הפרה, לעקור לגמרי את כל טומאת המת ולזכות לחיים חדשים, חיים של שמחה, כמו שאומר רבינו ששמחה היא חיים, ולכן נאמר על יעקב אבינו “ותחי רוח יעקב אביהם” – כאשר הוא שמע שיוסף חי, כי חזרה אליו השמחה.

כמו כן הפרה היא בחינת השמחה בנקודות הטובות כמו שמבאר רבי נתן בהלכה הראשונה בספרו ליקוטי הלכות. והנקודות הטובות זהו סוד השמחה האמתית וזו העצה הגדולה ביותר של רבינו הקדוש לשמחה אמתית.

העיקר העולה מהמאמר הזה הוא שאם שמחתם ונהניתם בפורים – אל תחשבו שזה כבר מאחורינו, אדרבא יש למה לצפות ויש למה לעבוד ולהמשיך להרבות בשמחה. אנחנו מצפים לעוד יותר שמחה ועוד יותר שמחה, לבשורות טובות וגאולה וניסים לכל עם ישראל. זה הזמן להגביר את השמחה, ועל ידי זה נזכה לתשובה מאהבה ולגאולה שלימה ברחמים גדולים.