
אדיבות ותקיפות- א’
האם לנצח נצטרך לריב על כל פעולה בבית?! האם אין דרך יותר עדינה שתגרום לילדים לבצע את מטלותיהם בכוחות עצמם, האם אפשר גם אחרת?!

“רחלי, בואי בבקשה למקלחת, כבר מאוחר” קוראת אמא של רחלי לבתה בת ה.6- “אמא אני כבר באה” עונה רחלי… עוברת מחצית השעה, אמא של רחלי מסתכלת לכוון המקלחת לבדוק מדוע רחלי עדיין לא יצאה, אך היא מוצאת את המקלחת ריקה ויבשה. “רחלי!? מה לא נכנסת, כבר מאוד מאוחר, מה עם המקלחת???” ורחלי שוב עונה: “אמא אני כבר באה” אך עוברות עוד דקות ארוכות והמקלחת עדיין ממתינה לרחלי …
האם אפשר גם אחרת ?!
מקלחת… לכאורה פעולה פשוטה ונעימה. אך פעמים והדבר הופך להיות הסיוט של הערב: הילד מסרב להתקלח… הוא מנסה להתחמק… עוד רגע… אני רק מסיים את ה… וכבר בא. וההורה מצידו לא נכנע: “כמה פעמים צריך לבקש ממך”…”מה קרה לך, אתה הרי אוהב להתקלח” והסוף ידוע: ויכוחים, מריבות, צעקות וכו’ וכו’ נשמע לכם מוכר?!
מקלחת היא רק פעולה אחת, מתוך פעולות רבות המוטלות על ילדינו מידי יום, השאלה היא: האם לנצח נצטרך לריב על כל פעולה בבית?! האם אין דרך יותר עדינה שתגרום לילדים לבצע את מטלותיהם בכוחות עצמם, האם אפשר גם אחרת?!
השבוע בע”ה נלמד על שיטה שנקראת “אדיבות תקיפה”. (תודתי לגב’ ג’ודי צוקרמן על הרעיון(. הרעיון הוא, שההורה תקיף (לא תוקפני( לגבי הערכים החשובים לו. לדוגמא: סדר, זמנים, אחריות וניקיון, אך עושה זאת באדיבות. נושא המקלחת יתאים לגילאי 3-10 ולא יזיק להיות יצירתיים.
אדיבות ותקיפות
“אדיבות ותקיפות”, לכאורה המילים קצת סותרות, ובכן העניין הוא כזה: האדיבות, באה לידי ביטוי ב”לתת לילד לבחור איך הוא רוצה ללכת לאמבטיה- בשמחה או לא בשמחה”. בשמחה זה ברצון, לא בשמחה זה בחוסר רצון, עם הבכי שלו, הצעקות שלו, תוך כדי התלונות והטרוניות ועוד כל מיני דברים לא נעימים. זה אמנם לא כ”כ נעים גם לנו ההורים, אבל בל נשכח שזאת הבחירה שלו ולפעמים חשוב לתת לילד להבין בדרך שלו- מה נעים ומה לא נעים. כמובן אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שלא מדובר בילד עדין ונוח שבד”כ כשאומרים לו להתקלח הוא ממושמע ומציית, אלא שהפעם משום מה “לא בא לו”. אלא מדובר בילד )רגיל לחלוטין( שלפעמים )או כמעט תמיד( עומד על שלו וחושב שהוא קובע, אצל ילד זה תועיל שיטת “אדיבות תקיפה “.
איך עושים את זה?
פשוט מכריזים שהגיעה שעת הרחצה: “דודי השעה שמונה והגיע זמן המקלחת )אם יש לו קושי במעבר בין פעולות, רצוי להתרים לו מספר דקות קודם ולהודיע לו שבעוד 3 דקות את תקראי לו לבוא למקלחת, בקשי ממנו לחזור על דברייך פעמיים: “בעוד 3 דקות את תקראי לי לבוא למקלחת” יופי, ומה אתה תעשה?! “אני אבוא למקלחת”.( אם הוא מתארגן להגעה- מה טוב. אך אם הוא ממשיך “לצפצף” נגשים אליו ושואלים אותו: “דודי, איך אתה רוצה לבוא, בשמחה או לא בשמחה”. מחכים מס’ שניות לתשובה/תגובה. לא מתווכחים, לא מסבירים אלא פועלים. אם הוא מרים את הכתפיים או נשאר נטוע במקומו אומרים לו: “טוב אז אמא מבינה שבחרת היום ללכת לא בשמחה”. מרימים אותו באהבה רבה ומכניסים למקלחת, גם אם הוא בוכה ומתחנן על נפשו. “מקלפים” ממנו באהבה את הבגדים ומקלחים.
בכי של מי שומעים ?
פעמים רבות בזמן שלקחתי את ילדי למקלחת בשיטת “אדיבות תקיפה” חשבתי שהשכנים יזמינו משטרה בגלל הצעקות של הילד, אח”כ הבנתי שכנראה השכנים לא שומעים את הבכי של ילדי, אלא את הבכי של ילדיהם.
הורים יקרים! פעמים רבות אנחנו נמנעים לחנך את ילדינו כי אנו עסוקים בסוגיית “איך אנחנו נראים” אולי אנחנו הורים לא טובים, אולי אנחנו קשוחים מידי, אך מחשבות אלו גורמות לנו לתוספת דאגות ולחוסר קבלת אחריות. עדיף לתת לילד לבחור איך הוא רוצה להתקלח מאשר להתיש אותו ואותנו מידי ערב בוויכוחים אין סופיים בסוגיית המקלחת. אנחנו צריכים להפנים- שה’ יתברך הפקיד בידינו ילד, אנחנו ההורים של הילד ולא הוא שלנו, ואם החלטנו שהוא יבצע פעולה היא אכן תתבצע באדיבות או תקיפות )זוכרים, לא תוקפנות (.
אדיבות תקיפה- בכל מצב ובכל זמן
בזמן המקלחת, אם הילד נרגע ונהנה ב”ה הכל בסדר, עברנו את המבצע בשלום, אבל אם לא, אם הילד עדיין ממורמר- לא כדאי לדבר איתו, פשוט לקלח, לנגב ולהוציא. אח”כ כשהוא נרגע אפשר לשוחח איתו ולהגיד לו: “דודי, אני רואה שבחרת היום להתקלח לא בשמחה, אני בטוחה שלא היה לך כ”כ נעים, אבל אני מקווה שבע”ה מחר תבחר אחרת”. הרעיון שעומד מאחורי התקיפות האדיבה שאפשר ליישם אותה גם כשקמים בבוקר וממהרים להגיע לגן/לבית הספר, גם כשנכנסים למכונית וחוגרים את חגורת הבטיחות ובכל דבר שכרוך בפעולות היום יומיות. אנחנו עומדים על שלנו באדיבות ובחמלה כלפי הילד והוא בוחר ונושא בתוצאות הבחירה שלו.
מותר לו להיות עצוב
עלינו לזכור! שגם לילד צעיר יש יכולת לבחור את מצב הרוח שלו והפעולות שלו. כאשר אנחנו לא מתערבים בבחירה שלו- לא מתווכחים, מתרגזים ורבים וגם לא משפילים ומבזים אותו כמו שלפעמים יוצא לנו להגיד )מתוך כוונה טובות כמובן(: “תפסיק להתנהג כמו תינוק? מה אתה בוכה? אתה ילד רע” ועוד. אמנם הילד עשה את רצוננו, אבל הוא ממורמר ועצוב, לא מתאים לו להתקלח- מותר לו להיות עצוב. למרות שמאוד קשה לנו עם זה, אבל עצב הוא רגש, כמו שמחה, ואם לא נאפשר לו לחוות עצב יהיה לו קשה להבחין וליהנות מהשמחה.
המשך בע”ה בשבוע הבא.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור