נלחמים ביוקר המחיה

או נותן או מקבל
חג הפסח, חג האביב, תמיד מעורר התרגשות והתחדשות גדולה מצד אחד; אבל גם דאגה לא קטנה מצד שני. הוצאות החג מרובות מאוד, ולא אצל כולם הפרוטה מצויה.
והשנה הצורך הזה מורגש ביתר שאת. קוראים לזה היום “יוקר המחיה”. כבר שמעתי דאגות של רבים שבחסדי ה’ תמיד חיו בפשטות אך בהרחבה, ובאים אלי ושופכים את לבם שבתקופה האחרונה הם מתקשים מאוד להתמודד עם המחירים שמאמירים והוצאות שונות ומשונות שנוחתות עליהם. וכעת לפני הפסח הדאגה גוברת: מאין יבוא עזרי?
כמובן אין לנו מה להתלונן. הדור שלנו הוא דור של שפע כמו שלא היה מימות עולם. ובכל זאת צריכים לדאוג גם להרגשה של העניים, ולכן בסעיף הראשון של הלכות הפסח פוסק הרמ”א שצריכים לחשוב על העניים ולדאוג שיהיו להם צרכי הפסח.
ולמרות שעיני הרבנים והחכמים בכל מקום ובכל הדורות תמיד היו על העניים לדאוג למחייתם ולכל צרכיהם בכל ימות השנה, הרי שבפרוס הפסח הם יצאו מגדרם לקבץ ולחלק, וגם היום רואים בלי עין הרע חלוקות מפוארות של “קמחא דפסחא” המספקות לעניים כל טוּב ותלושי מזון גם לפסח ולפעמים גם לחודשים שאחריו. אשריהם ישראל!
רבי לוי יצחק זקן חסידי ברסלב היה פונה בעצמו באופן אישי לכל אחד ואחד בני הקהילה ומבקש מהם עזרה לצורך העניים. היו כאלה שאומרים לו: איני יכול לעזור, אין באפשרותי. אז הוא היה אומר להם: אם כן, אני אתן לך, אצרף אותך לרשימות של מקבלי ה”קמחא דפסחא”. ומי שהיה אומר לו: “לא, הרב, אמנם אין לי כדי לתת, אבל אני גם לא צריך לקבל…” – הוא היה עונה בתקיפות שאפיינה אותו: “אין דבר כזה! או שאתה נותן או שאתה מקבל!”
גאונות כלכלית
לכן כל אחד צריך להשתתף ולצאת מגדרו, ולתת כפי יכלתו ואף יותר.
ואדרבא, כשיש מחסור וקושי, צריכים להרבות בצדקה שהיא הכלי להמשיך שפע וברכה. חז”ל אומרים לנו שאם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה. ועוד אמרו: “מלח ממון – חסר” ומסביר רש”י שמלח הוא משמר ומקיים, והרוצה ‘למלוח’, כלומר לשמר ולקיים את ממונו – יחסר ממנו לצדקה וזהו הקיום של הממון.
והרמב”ם מבטיח בפסק הלכה בהלכות צדקה: “לעולם אין אדם מַעֲנִי מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום”, וכל המרחם מרחמים עליו מן השמים.
ולכאורה קשה, מה ה”היגיון הכלכלי” כאן? אם אין לך כסף, השכל הישר אומר לצמצם בהוצאות ולא להגדיל את ההוצאות?
אלא שהשפע נמשך לאדם כפי מידת הביטחון שלו בה’. זה לא משנה כמה כסף יש לך. זה לא משנה מה גודל המשכורת שלך. לא משנה כמה אתה כשרוני וחכם וחזק. ה’ זן ומפרנס. נקודה. כפי הביטחון שלך, כפי האמונה שלך שהפרנסה שלך היא רק בידו יתברך – כפי זה אתה זוכה לפרנסה.
מכונת כסף
ולכן ישנו דבר אחד משותף לכל הסגולות לפרנסה: כולן הן חיזוק של האדם באמונה ובביטחון.
הפסוק “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון” מסוגל לפרנסה מכיוון שהוא מחדיר אמונה וביטחון. פרשת המן מסוגלת לפרנסה מכיוון שכולה אמונה וביטחון. ר’ שלמה מרדומסק היה אומר שתפילת ה”אור לשמים” המתחילה במילים “ריבון העולמים הנני בידך לבד” מסוגלת לפרנסה מכיוון שהיא מחדירה באדם אמונה וביטחון. וכן על זו הדרך בכל הסגולות של הפרנסה.
ב”סיפורי מעשיות” מספר רבי נחמן שישנו כלי שכל פעם שמושיטים יד לתוכו מוצאים בו ממון. “מכונת כסף”. ומסברים החסידים שהכלי הזה הוא מידת הביטחון בה’! מי שיש לו ביטחון – אף פעם לא חסר לו כלום!
ולכן דווקא עכשיו כאשר ההוצאות גדולות ועצומות, אנחנו צריכים להתחזק ביתר שאת במידת הביטחון. עד עכשיו הכול התנהל פחות או יותר על מי מנוחות וחשבנו בטעות שאנחנו “מסתדרים לבד”…
אבל עכשיו לפני חג הפסח שהוא חג האמונה – ה’ יתברך קורא לנו ורוצה אותנו קרובים אליו, הוא רוצה אותנו מחוברים אליו, והוא מזכיר לנו להרים את העיניים לשמים ולייחל ולקוות אך ורק לישועתו יתברך.
רבי נחמן אומר שזה מה שעושה את הכלי לקבל את כל השפע: “כי הביטחון הוא בחינת הסתכלות שמסתכל וצופה בעיניו לה’ יתברך לבד ובוטח בו בבחינת ‘עיני כול אליך ישברו’ כי על ידי ההסתכלות בביטחון גם כן עושה כלי” ומבואר שם שהשפע יורד תמיד מלמעלה בלי הפסק, והדבר היחיד שחסר לנו הוא הכלי לקבל בו את השפע שזה הביטחון.
פעילות “בטחונית”
ישנם ספרים רבים על הביטחון וכולם חשובים ואהובים. אבל הביטחון זו הרגשה חזקה בעומק הלב. לא מספיק לדעת במוח. צריכים להחדיר את הדברים אל הלב. וכדי להחדיר דברים אל הלב יש לנו כמה דרכים.
הדרך הראשונה היא סיפורים. הסיפור חודר אל הלב. הוא “עוקף” את מחסומי המוח ומחדיר מסרים ללב. ולכן אם אתה לא יכול לדבר ישירות על הנושא דרך ההיגיון אתה חייב להעביר אותו בחכמה על ידי סיפור ומשל.
ולכן המגיד מקאזניץ היה מספר בכל שבת מברכים של חודש ניסן (שזו השבת הזו) שלושה סיפורים והוא אמר שהסיפורים האלה מסוגלים להמשיך שפע שיהיה לכל אחד את כל הוצאות הפסח בהרחבה גדולה (הסיפורים האלה מובאים כאן בעלון).
וכמו שאמרנו, העיקר הוא לא רק הסיפורים, אלא האמונה והביטחון שלומדים מהסיפורים. זו הסגולה העיקרית. ולכן צריכים כמובן לספר את הסיפורים האלה לבני המשפחה בשולחן השבת, אבל העיקר הוא להוציא מהם את המוסר השכל, ולתבל אותם בדיבורי אמונה וביטחון לרוב.
הדרך השנייה היא שירה. שירה פועלת על הלב ומחדירה מסרים ללב כמו שכל אחד מרגיש בחוש. וכולנו רואים שמה שלא עושים אלפי שיעורי אמונה עושה שיר אחד פשוט: “ה’ יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב” שנוגע בלבבות גם של הרחוקים ביותר.
תשירו את השיר הזה בכל הזדמנות ואתם תראו איך הדאגה בורחת והביטחון ממלא את הלב והשפע ממלא את הבית!
שָׂרַת הביטחון
אבל העצה העיקרית היא התפילה. התפילה היא עבודה שבלב. התפילה מחדירה את המסרים ואת השכלים ואת הידיעות שבמוח אל הלב. “וידעת היום והשבות אל לבבך”. העיקר זה להתפלל. לבקש מה’ שייתן לנו ביטחון מושלם. התפילה היא הַמַּלְכָּה של עבודת הלב, ואם תרצו: “שרת הביטחון”.
תלמדו את החלקים בספר “בגן האמונה” שעוסקים בפרנסה ואת הספר “בגן העושר” – אבל אל תקראו רק כדי ללמוד במוח, אלא כל מה שאתם לומדים תהפכו לתפילות ותצעקו לה’: תן לי אמונה, תן לי ביטחון, שאאמין בך, שאבטח רק בך, שלא אצפה ולא אקווה ולא אשען על אף אחד, רק עליך לבד!!
והעצה שלי היא לכל מי שמרגיש חוסר או דוחק בפרנסה: אל תתפלל בכלל על פרנסה. תתפלל רק על ביטחון. רק על ביטחון. ובזכות זה אתה תזכה גם לביטחון וגם לנפש שמחה ורגועה וגם לשפע גדול, לא רק להוצאות הפסח, אלא גם לכל הדברים בחיים, לשמח את האישה, לגדל את הילדים, לעשות להם בר מצווה, לחתן אותם, והעיקר להרבות בצדקה וחסד ולהיות תמיד מהנותנים.
חג פסח כשר ושמח, מתוך אמונה שלימה וביטחון מוחלט בה’ ומתוך שפע והרחבה גדולה לכל בית ישראל.