עבודה או שבת?

כשלחצתי על הכפתור במעלית אחרי הריאיון הגדול, לורי ליוותה אותי. "אני מחכה לך בקוצר רוח" אמרה לי, "אני חושבת שאת תהיי התוספת המשמעותית והנפלאה לצוות שלנו!"

כמה שבועות לאחר מכן. לורי היא הבוסית החדשה שלי והיא כבר לא מחכה לי בקוצר רוח. מהרגע ש'הודיתי' שאני יהודייה שומרת שבת ושאצטרך לשנות את לו"ז שעות העבודה שלי, שזה אומר לעבוד ברביעי וחמישי יותר כדי לצאת מוקדם יותר ביום שישי (ואחר כך גם הסתבר לה שהחצאית שלי היא לא חלק מהתלבושת הנהוגה במקום, אלא משהו קבוע בגלל שאני אדם דתי) לורי ניסה בכל דרך לפטר אותי.

והיא ניסתה הכל. היא שנאה את העבודה שלי והתעקשה שאני תמיד מגישה אותה מאוחר, הרבה מעבר לדד-ליין שהיא נותנת לי. וזה לא היה נכון. כי לא רק שהיא הייתה מוכנה אלא גם מוגשת לפני הדד-ליין. אבל מכיוון שהיא לא אהבה את העבודה היא החשיבה את זה כלא גמורה, או כעבודה שהוגשה באיחור.

החלק הכי גרוע היה כשהיא הציבה דד-ליין ביום שישי פלוס שינויים. הרגתי את עצמי להכין הכל עד ליום חמישי כך שלא אסתכן בלעבוד מעבר למה שאני צריכה ביום שישי, כדי שלא אהיה בלחץ בגלל שאני צריכה להגיע לבית בזמן. לא שיניתי ועזבתי בזמן, משאירה מאחור את הדרישות הבלתי נגמרות של לורי.

ידעתי שאני בצרות עכשיו. התחננתי לבורא עולם שייתן לי מקום עבודה טוב עם הכנסה טובה. והנה, עברו כמה חודשים עד שקיבלתי את העבודה הזו. מה גם, שבאותו זמן הייתי בתחילת הקריירה שלי וזה היה בעייתי לקום ולעזוב מקום עבודה מהר כל כך, במיוחד אם זה אומר להיות מובטלת כמה חודשים.

בורא עולם שלח את הישועה שלי דרך הבוס של לורי, שקרא לי לשיחה אצלו במשרד. למרות שהוא לא אמר בפירוש שזו "חצי אנטישמיות" הוא הסביר ש"ההנהלה" הבינה שלורי פשוט סימנה אותי, לכן הם, צוות ההנהלה, החליטו לתת לי צ'אנס להילחם. גם ניתנה לי ההזדמנות להסביר את הצד שלי בסיפור. הפגישה הזו לכשעצמה הייתה נס גדול. כי ממתי למישהו אכפת מעובד חדש לעומת הוותיקים השועלים?

מאמרים נוספים בנושא:

עולם אחר

עצירה משפחתית

בלי להסביר, תטעמו!

פשוט, לעצור ולנוח

השילוב המנצח

תעשו מקום לברכות

שיעור מארון הבגדים

להזיז את הגבינה

יום מלא צבעים

הדשא של השכן טעים יותר

בצעדים קטנים אל האושר

שלחתי לו, די בחשאיות, את השיחות של לורי ושלי במייל, כמו כן גם העתקים של העבודה שהגשתי לה. תוך זמן קצר, הבוס הגדול קרא לי שוב והסביר שהבעלים החליטו שהעבודה שלי נפלאה וזה בדיוק מה שהם רוצים. ומצד שני, הם גם לא רוצים לפטר את לורי. אבל ברור היה שאנחנו לא יכולות לעבוד ביחד, לכן הם החליטו להעביר אותי למחלקה אחרת, שם אוכל לעשות את אותה עבודה אבל עם בוסים אחרים. ואפילו טוב יותר, בקומה אחרת שם לא אפגוש את לורי. השינוי הגדול אמור היה להיות שבועיים אחרי השיחה עם הבוס הגדול, כדי לתת לי זמן לסיים את הפרויקט שהתחלתי.

השיא הגיע היה באותו יום שישי.

אחת המשימות שלי הייתה לכתוב את הניוזלטר של אחד הלקוחות של החברה. והאמת, שכבר כתבתי אותו כמה פעמים, אך כמו שאמרתי, לורי אף פעם לא הייתה מרוצה משום דבר שעשיתי. היא חזרה אלי שוב עם שינויים רבים שהצריכו ממני שעות רבות. ואני מזכירה – זה היה ביום שישי. אבל לא רק זה, לדרישות שלה באותו יום היה דד-ליין: "את העבודה הזו את מסיימת היום, או ש…!". עצרתי את הדמעות, העברתי לבוס של לורי, והתחלתי לעבוד.

באותו זמן השעה הייתה כבר 11 בבוקר, ואני צריכה לצאת בשעה שלוש כדי להספיק להתארגן לשבת, להגיע לשיעור שאני אף פעם לא מפספסת, כי זה מה שנותן לי את הכוח לשבת ולכל השבוע – שיעור פרשת שבוע שחיזק אותי מאוד בתחילת הדרך. ההחלטה מבחינתי הייתה ברורה – אני מגיעה לשיעור הזה ויהי מה.

כשאומרים שלעולם לא מפסידים משבת – מתכוונים לזה באמת! אני עדות לזה ואתם מוזמנים להיווכח בעצמכם!…

בשעה 11:30 הייתי במשרד של הבוס הגדול. הוא כבר הבין שהמצב הזה הרחיק לכת מצידה של לורי, ושהמעבר למחלקה החדשה יקרה "עכשיו!" כפי שאמר בלי למצמץ. ולא רק, הוא החליט ללמד את לורי לקח בשיטה שלה. היא כבר שלחה מייל שהרעיונות שלה היו נפלאים ומאין כמותם, אבל אני כבר לא עבדתי יותר בפרויקט הזה. לכן, היא הייתה צריכה לסיים להגיש את העבודה "היום!" כפי שהבוס דרש "ולא אכפת לי כמה זמן תצטרכי לעשות את זה!". ועל מנת לא לפגוש את הזעם שלה ושל שאר הצוות, הבוס הורה לי להעביר את החפצים שלי מיד לשולחן החדש שלי, ולקחת את שאר היום כחופש בתשלום!

השעה הייתה 12:00. מספיק זמן להגיע לשיעור. כשהגעתי, סיפרתי לחברות שלי את מה שקרה לי בעבודה. אחר כך ישבנו לאכול צהריים ביחד לפני שהשיעור התחיל כשאני מלאת תודה והערכה לבורא עולם.

ביום ראשון הבנתי שלורי נשארה לעבוד על הפרויקט עד השעה שמונה בערב…

המחלקה החדשה התגלתה כברכה גדולה. היו שם בוסים מדהימים ומהר מאוד קודמתי. נשארתי לעבוד שם עד שהמחלקה הזו נסגרה (אחרי כמה שנים), אבל כמו שאומרים – הכל לטובה, כי זה היה קרש הקפיצה שלי לעלות לישראל כמה חודשים לאחר מכן.

ראיתי מכלי ראשון איך הכלל לעולם לא מפסידים מהשבת! מתממש על הצד הטוב ביותר!