שנה מתוקה? כבר עכשיו!
שנה טובה ומתוקה אנחנו מאחלים בראש השנה ובמהלך חודש תשרי, אבל למה לא לאחל את זה לעצמנו כבר עכשיו? למה לא ליהנות מהדבש והמתוק הרבה לפני המשפט הגדול?
זו הייתה עוד שבת שקטה. בית הכנסת היה הומה מתפללים וספר התורה היה על הבימה, כאשר פרץ לבית הכנסת בסערה יעקב האברך העני. הוא דפק על הבימה והטיח דברים קשים באחת מנכבדי המתפללים הגביר העשיר, רבי משה. הוא טען בלהט שרבי משה חייב לו כספים ועושק אותו ומצער אותו בחינם, ובעוד שלמשה הגביר יש כל טוב בבית לו עצמו, ליעקב האברך, אין כלום והוא עושה שבתו חול. הרב והמתפללים אמנם השתיקו את האברך וביקשו ממנו לחדול מהאשמותיו, אבל הנזק כבר נעשה. פניו של משה הגביר האדימו מרוב בושה והוא כמעט התעלף.
משה הגביר היה ידוע כאיש ירא שמים ובעל צדקה וחסד. ביתו וליבו היו פתוחים בפני כל עני ואביון וכל שכן בפני עמלי תורה מתוך הדחק. אבל יותר מכולם נהנה יעקב האברך מנדיבות ליבו של רבי משה. במשך שנה שלמה שילם עבורו רבי משה את דמי השכירות וגם לא אחת היה מקבל ממנו מתנות נדיבות. לאחרונה, נזקק יעקב לסכום כסף גדול ובא לבקש מרבי משה הלוואה. רבי משה הנדיב והרחמן לא היסס ומיד נתן לו את מלוא הסכום בפרישה נוחה, במאור פנים ובליווי מילים חמות. משה הצדיק גם לא אמר מילה כאשר יעקב איחר בפירעון ולא החזיר לו כלום במשך שלושת החודשים הראשונים. רק השבוע הרים רבי משה טלפון לשאול את יעקב מה עם הפירעון, וכתגובה הוא קיבל קיתונות של בוז לעיני כל המתפללים.
חלק מהמתפללים הגניבו מבטים לעבר רבי משה, אך הוא הרגיש כאילו כל המתפללים, מגדול ועד קטן, נועצים בו את עיניהם וכאילו כולם חושבים בליבם: ‘הנה משה הגביר שנראה לעיני הכל כאדם מכובד וירא שמים, מסתבר שהוא לא כל כך צדיק כמו שהוא נראה, בוודאי הכל חיצוני ואין תוכו כברו’… למותר לציין, שמשה הגביר התקשה מאוד לסיים את התפילה והוא ברח לביתו בבושת פנים, פגוע עד עמקי נשמתו. לא די שרבי יעקב לא אומר תודה ולא די שהוא זה שחייב לו, אלא שהוא עוד מעז להטיח דברים כל כך משפילים במיטיבו ולשפוך את דמו לעיני כל מכיריו?!? גם אם ילך עכשיו רבי משה ויטהר את שמו, עדיין, הדברים עושים רושם וברית כרותה ללשון הרע שתתקבל, והוא יתבייש להראות את פניו ברבים.
הוא היה יכול בקלות לטהר את שמו, אבל חשש מחילול ה’. וחוץ מזה, בגלל מידותיו הטובות ועדינות נפשו, הוא לא רצה להשפיל את האברך ברבים והעדיף להיות מהנעלבים ואינם עולבים. אבל מכריו הרבים של רבי משה שידעו על הסיפור מאחורי הקלעים, וכל כך הרבה נהנו מצדקותיו ומטוב ליבו, החליטו להעניש את יעקב החצוף…
מה ה”ביג דיל”?
שאלו אותי מדוע זה כל כך חשוב לדעת שהקב”ה לא חייב לי כלום, מדוע זו עבירה כל כך חמורה אפילו לחשוב שהבורא חייב לך משהו. הסיפור הזה ממחיש מאוד את התשובה.
אחד הדברים המביישים ביותר הוא לומר למישהו שהוא חייב. אפילו אדם שבאמת חייב, זה ביזיון גדול עבורו – לומר לו או אפילו להזכיר לו שהוא חייב. התורה הקדושה מחייבת אותנו לנהוג בזהירות ובעדינות מרבית כלפי החייב – לא תהיה לו כנושה. כל שכן, לומר למי שאינו חייב שהוא חייב שזה ביזיון נורא וגדול מאוד. וכל שכן, כאשר המציאות והאמת היא לגמרי הפוכה – שהמאשים הוא זה שחייב לנאשם. וכאן, במקרה שלנו, האדם חייב לבורא עולם חוב כפול מכופל ומשולש:
ראשית, חוב של תודה על כל החסדים העצומים שהקב”ה עושה אתו בכל רגע. שנית, חוב של מינוס גדול על כל העבירות שהאדם עושה ומרגיז את הבורא. שלישית, חוב אדיר ואינסופי של תודה על כל מצווה וכל דבר טוב שהקב”ה מזכה אותו לעשות – ואדם חושב שעוד חייבים לו?!
ולא רק! יש כאן דבר חמור נוסף: יש הבדל גדול בין להאשים אדם שהוא חייב אבל אין לו איך לשלם כי הוא במינוס גדול ועם עיקולים, לבין להאשים אדם שיש לו ואינו משלם – זה ביזיון הרבה הרבה יותר גדול. זה כמו בעניין גניבה, כשאדם שאין לו וגונב, אף על פי שזה חמור מאוד מאוד, בכל זאת, אומר הכתוב: “לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב”. ולעומת זאת, אנו למדים במעשה המפורסם של כבשת הרש, שלהאשים עשיר שגונב ועושק את העני – זה מרתיח ומרגיז ודורש עונש חמור מאוד, כמו שאמר דוד המלך: “בן מוות האיש העושה זאת”.
כאשר אדם מאשים את הקב”ה שהוא חייב לו הוא טוען, חס ושלום, שבורא עולם מתנהג חלילה כמו האדם המושחת ביותר. הרי להשם הארץ ומלואה והאדם החושב שהבורא חייב לו טוען, למעשה, שהעשיר הגדול בעולם גוזל ממנו את בבת עינו ואת נפשו ממש. לכן כאשר אדם מאשים את הבורא שהוא כביכול חייב לו, אפילו במחשבה לבד, זה ביזיון גדול וגם חוצפה גדולה.
איך זה קשור אלי?
ואם תשאלו, וכי אני מאשים את הקב”ה? התשובה היא, שבכל פעם שהאדם בעצבות הוא מאשים את הבורא שהוא חייב לו, כי רבי נחמן מברסלב אומר שעצבות היא למעשה כעס על הקב”ה שאינו עושה לאדם רצונו. איך אדם כועס על הבורא? אין זאת אלא שהוא רואה את כל החסדים שהוא עושה איתו כמובנים מאליהם, וכל דבר קטן שלא מסתדר לו גורם לו לכעוס על הקב”ה ולשקוע בעצבות, במרמור או בבכיינות, ואז הוא בדיוק כמו יעקב האברך…
גם אם אדם מתלונן על אחרים או כועס על עצמו, הוא למעשה מתרעם על הבורא. שהרי, הבורא הוא עשה עושה ויעשה את כל המעשים כולם. ואם כך, כל תלונה או עצבות היא כפיות טובה נוראה. וגם אלה שבוכים מדוע לא מתקבלת תפילתם, טוענים למעשה שמגיע להם מכיוון שהתפללו בכוונה, וזה בדיוק האיסור של ‘עיון תפילה’, שנפסק בהלכה, שתפילה כזאת מעוררת קטרוג גדול על האדם.
על פי המשל לעיל, זה מובן מאוד. בבית דין של מעלה יודעים שהקב”ה צדיק וישר ועושה עם האדם אינסוף חסדים. והאדם, במקום לומר תודה, הוא טוען טענות קשות ומבזה את הקב”ה ואומר שהוא חלילה חייב ולא משלם, לכן רוצים בשמים מיד לטהר את שם השם ובודקים את האדם במידת הדין.
הפתרון היחיד לכפיות טובה ולחוצפה הנוראה היא מידת הכרת הטוב עמוקה ושורשית, זה היסוד של היהדות. לכן כתוב בתורה (פרשת כי תצא) שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ בגלל שלא הייתה להם הכרת הטוב לעם ישראל.
כי כל רע בעולם, אם הוא לא רע גמור, אפשר להפוך אותו לטוב. לכן המצרים והאדומים שיש בהם הרבה מאוד רע ועשו לנו הרבה מאוד רע, בכל זאת, יכולים להתגייר ולבוא בקהל השם. אבל רע גמור לא יכול לבוא בקהל השם לעולם. ומי שאין לו הכרת הטוב הוא רע גמור ר”ל. כל שכן, כאשר אדם לא רק שלא מכיר טובה אלא עוד חושב שחייבים לו וכועס ומתרעם וטוען טענות, זה בוודאי חמור מאוד. לכן כל זלזול בהורים חמור מאוד, משום שהוא התעלמות מכל הטובה שעשו איתך. כל שכן זלזול בבורא עולם – שעושה עבור כל נברא את הטוב המושלם והמוחלט.
ועכשיו, בחודש אלול ובהכנה ליום הדין, התשובה הראשונה של האדם היא להפסיק לחיות בהתעלמות מהטובות של הבורא, ובוודאי להפסיק להתרעם ולהתלונן עליו. ומצד שני, עלינו להגביר את ההודיה ואת הכרת הטוב ולחיות באמונה שלמה ואמיתית שכל חיינו הם בחסדי השם וברחמיו המרובים ובחסד חינם, כי הוא לא חייב לנו כלום ואין לנו שום זכות ופתחון פה לדרוש ולתבוע שום דבר, אלא – לבקש רק מתנת חינם. כך נמליך עלינו את בורא העולם באמת ונזכה לשנה טובה ומתוקה, של הודיה ואמונה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור