גאות וענווה

 

על ידי שיודע שיפלותו באמת ומשים עצמו כעפר ממש, על ידי זה זוכה להסתכל על האמת לאמיתו ושיתגלה לו אור האמת, עד שזוכה על ידי זה להתגבר בחשק ורצון דקדושה, עד שנשבר על ידי זה כל המניעות, ויזכה להתקרב אל הקדושה ולהוציא כל הדברים שבקדושה מכח אל הפועל בשלמות.

 

ומה שאמרו בבית שני בשמחת בית השואבה: אבותינו שהיו במקום הזה – אחוריהם וכו’, ואנו ליה עינינו,  והיו כופלים ואומרים: אנו ליה וליה עינינו, ופרשו שם בגמרא (סוכה נא): דאמרי הכי, אנו ליה משתחווים וליה עינינו מייחלות, היינו משתחווים ומודים להשם יתברך על גודל הישועות והחסדים הנפלאים שעשה עמהם לבנות להם הבית המקדש מחדש, שזהו ליה אנו משתחווים, כי ההשתחוויה הוא בחינת הודאה על העבר, אבל אף על פי כן ידעו בעצמן כמה הם רחוקים עדיין מהגאולה השלמה, ועל כן אמרו פעם שניה: ועינינו ליה, שהוא: ול – יה (ה’) עינינו מחיילות.

 

 

 

צריך לזה זכיה גדולה שיזכה לישב עצמו שעה אחת ביום ושיהיה לו חרטה על מה שצריכים להתחרט כי לאו כל אחד זוכה לישב הדעת איזה שעה ביום כי היום הולך וחולף ועובר אצלו ואין לו פנאי לישב עצמו אפילו פעם אחת כל ימי חייו. על כן צריכים להתגבר לראות וליחד לו פנאי לישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם, אם כך הוא ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו. ומחמת שאין האדם מיישב עצמו ואין לו דעת, ואפילו אם יש לו לפעמים איזה ישוב הדעת אין הדעת המיושב מאריך זמן אצלו, ותיכף ומיד חולף ועובר הדעת ממנו וגם אותו המעט הדעת שיש לו אינו חזק ותקיף אצלו, מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה. אבל אם היה להאדם שכל מיושב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל, בפרט התאווה שיש לכמה בני אדם להיות מפורסם ולהנהיג העולם ולנסוע על המדינה, הכל הבל ורעות רוח אפילו בעולם הזה, כי הוא מלא יסורים וביזיונות. גם כבר הוכיח (רבי נחמן) את אחד מהאנשים שהתאווה להיות מפורסם ואמר לו:  הלא לא תוכל אפילו לברך ברכת המזון באמת. כי תצטרך בכל מעשיך לכוון שיתקבלו מעשיך בעיני בני אדם ולא תוכל לעשות שום עבודה קלה לשם שמים!

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.