מועדים

 

צריך האדם לדון את עצמו לכף זכות ולקיים גם בעצמו: אל תדין…עד שתגיע למקומו, כי בודאי גם מקומו של עצמו אינו יודע מאיזה מקום נמשך וכל מה שעבר עליו בכל הגילגולים ומאיזה מקום נמשכים עליו היצרים הרעים והמחשבות הרעות שלו, על כן אסור לייאש את עצמו לעולם, כי צריכים לקיים בעצמו: ‘אל תהי בז לכל אדם’, שזה בחינת איסור שפיכת דמים, כי האדם מוזהר על איסור שפיכת דמים גם בנפש עצמו, וכמו שכתוב (בראשית ט): "ואך את דמכם לנפשותיכם", ודרשו חז"ל (בבא קמא צא): "זה השופך דם עצמו", כי גם לבזות את עצמו ביותר, עד שיוכל ליפול ביותר על ידי זה, חס ושלום, הוא בודאי איסור חמור, כי צריכים לדון גם את עצמו לכף זכות, כי מי יודע את מקומו. והעיקר – שלא תייאש את עצמך מן הצעקה לעולם, ולצעוק ולהתחנן לפני השם יתברך תמיד מעומק הלב בחינת (איכה ב): "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה’", שעל ידי זה נזכה כולנו לשוב אליו יתברך. וכל זה אנו עוסקים להמשיך בהושענא רבא, ועל כן עוסקים אז עם ערבי-נחל, שמרמזים על פושעי ישראל, לקיים גם בהם: אל תהי בז לכל אדם, ולדון אותם לכף זכות. וזה בחינת מה שאומרים בהושענא רבא משנה- תורה, שכולו סובב והולך על קוטב זה, להזהיר את ישראל, שבכל מה שיעבור עליהם, אף על פי כן אל ייאשו את עצמם מן הצעקה לעולם, כי לא יטוש ה’ את עמו ורחמיו אינם כלים לעולם, ואחרי כל החטאים והכעסים, שמכעיסים לפניו יתברך בכל דור ודור, אף על פי כן ‘ימין ה’ רוממה’, ועל כן תמיד יכולים להתקרב ולשוב אליו יתברך מכל מקום שהוא.

 

 

הפיכת השולחן בשבת הגדול מרמז כי עדיין לא יצא הדיבור מהגלות עד פסח שאז יצא הדיבור מהגלות בחינת פה-סח, שזה עיקר בחינת יציאת מצרים שיצא הדיבור מהגלות. והשולחן הוא בחינת הדיבור בחינת: "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה’" (יחזקאל מא), ידבר אלי דווקא. כי עיקר הפרנסה והאכילה שהוא בחינת שולחן הוא משם, מבחינת הדיבור, בחינת: "כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם" (דברים ח). וכשאין הדיבור בגלות אז השולחן שהוא בחינת דיבור בבחינת פנים, בחינת וידבר אלי זה השולחן דווקא – ועל כן בשבת הגדול שאז הוא קודם יציאת מצרים אזי הוא בחינת הפיכת השולחן, שמרמזים שהדיבור היה בגלות מצרים עד שזכינו ליציאת מצרים בפסח, ואז יצא הדיבור מן הגלות בחינת פה-סח.