תורה לא – המשך

שאלתי, אף אני לא רש"י: דפארי – סובין. עשו לי חבל מסובין. ואם אין אתם עושים אעשה שאלתכם.

 

ד – המשך

 

ודע, שהיסורים שיש לאדם בדרכים, היא בסיבת גלגלי הרקיע, כי אין לך דבר מלמטה, שאין לו כוכב מלמעלה. יש כוכבים, שהם מגדלים מיני עשבים באיזהו מקומות שהם מאירים, ויש שהם מחייבים שיהא דרך בני אדם במקומות שהם מאירים, ויש שהם מחייבים שיהיה במדבר, ויש שהם מחייבים שיהא ישוב במקומות שהם מאירים, ולפי התנוצצות הכוכבים על המקום, כן המקום מתנהג.

 

וזהו בחינות (איכה א’): דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד. מועד, זה בחינות גלגלי הרקיע שעל ידם נחשב הזמן. וזהו (משלי ד’): דרך רשעים כאפילה, שאין כוכבים ומזלות מאירין להם, ועל ידי זה נכשלים. והכל תלוי בברית, בבחינות: אם לא בריתי וכו’. וזהו: כל הדרכים בחזקת סכנה (ירושלמי ברכות פ"ד, מ"ר קהלת), בחינות (במדבר כ"ב): ההסכן הסכנתי, היינו שהדרך תלוי בשמירת הברית. ובשביל זה חייב אדם לפקוד את אשתו קודם שיצא לדרך (יבמות ס"כ ע"ב), כדי שלא יהיה בבחינות (בראשית ו’): כי השחית כל בשר את דרכו, היינו שע"י שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך:

 

ה

 

ויש שני בחינות ברית: בחינות אברהם ובחינות אליעזר.

 

אברהם הוא ברית עילאה, שהוא רקיע המבדיל בין מיין עילאין למיין תתאין. והוא בחינות בן חורין, בבחינות (קהלת י’): אשריך ארץ שמלכך בן חורין. והוא עביד תולדין, בבחינות (בראשית י"ב): ואת הנפש אשר עשו בחרן. כי החירות תלויה בברית, בבחינות (זכריה ט’): בדם בריתך שלחתי אסירייך מבור.

 

ואליעזר הוא ברית תתאה. בבחינות (שמות כ"ג): כי שמי בקרבו, שמו כשם רבו, שהוא חנוך, מט"ט, בחינות (בראשית י"ד): וירק את חניכיו, בחינות (משלי כ"ב): חנוך לנער בחינות (קהלת שם): אי לך ארץ שמלכך נער. והוא תחת ברית עילאה, בבחינות (בראשית כ"ד): שים נא ידך תחת יריכי. והוא רקיע המבדיל בין מיין דכיין למיין מסאבין, בין איסור והיתר, ובין כשר ופסול, ובין טמא וטהור. וזהו בחינות: חנוך לנער על פי דרכו, על פי דייקא, היינו תורה שבעל פה:

 

וברית עילאה, הוא שמירה הברית קודש. וברית תתאה, הוא שמירת איסור והיתר וכו’. וצריך לאדם להיות לו אלו שני בחינות ברית, היינו שיהא צדיק ולמדן, כי לא עם הארץ חסיד (אבות פ"ב). צדיק, נקרא על ידי שמירת הברית קודש, ולמדן – ע"י איסור והיתר:

 

וזהו: (מו"ק י"ז): אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות וכו’, צריך שיהא צדיק ולמדן. מלאך, זה בחינות למדן, בחינות מט"ט כנ"ל. צבאות, אות הוא בצבא דיליה, בחינות צדיק אות ברית. ובכל מקום שמוזכר צדיק, גם ברית תתאה נכלל בו, כי התחתון נכלל בעליון, בבחינת: ידך תחת יריכי:

 

ו

 

ומי שהוא בבחינת ברית, אזי (אידרא נשא דף קמ"ב ע"א) חסד מתגלה בפומא דאמה, בבחינת (תהלים פ"ט): לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו. ובשביל זה נתנה מידת חסד לאברהם, כי הוא היה ראש למאמינים וראש לנימולים.

 

וכשנתגלה החסד, היינו האהבה וההשתוקקות, בבחינות (ש"ה ב’): כי חולת אהבה אני, אזי הוא עושה נפשות, בחינות (בראשית י"ב): ואת הנפש אשר עשו, היינו שעושה נקודות לאותיות התורה, כי אותיות בלא נקודות, כגוף בלא נפש, שאין להם שום תנועה ופעולה בלא נפש – כן הצטרפות וזיווגן של האותיות ברל"א שערים, לעשות איזה פעולה, אין להם כח אלא לפי הנקודות, והנקודות הן האהבה והכיסופין, בבחינות (ש"ה א’): נקודות הכסף, והכיסופין הן הנפש, נבחיגות (תהלים פ"ד): נכספה וגם כלתה נפשי. ולפי הכיסופין כן הנקודות, אם כוסף לרע עושה הנקודות רעים, ואזי נצטרפים האותיות ונזדווגים לעשות פעולות רעות. ואם כוסף לשוב בתשובה, נעשה נקודות טובות, היינו נפשות טובות, ומתנועעים האותיות ונזדווגים לעשות פעולות טובות.

 

וזהו (ש"ה שם): תורי זהב נעשה לך, כדאיתא בזוהר (וישב דף קפ"ו ע"ב): איתערותא דזיווגא מסיטרא דצפון, ומצפון זהב יאתה (איוב ל"ז). וזהו: תורי זהב נעשה לך, היינו אתערותא דזיווגין והצטרפותן של אותיות התורה, לפעול איזהו פעולה, אינו אלא על ידי נקודות הכסף, אין להם שום תנועה אלא על ידי נקודות, שנעשה ע"י הכיסופין. וזהו: אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות כנ"ל, אזי בוודאי חסד ואהבה מתגלה, והשתוקקות נתגלה, שהם הנקודות, אזי תורה יבקשו מפיהו, אזי אותיות התורה בעצמן מבקשים ממנו שידבר אותם, כדי שיהיה להם נקודות ונפשות:

 

ז

 

ודע, שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כיסופיו, ועל זה נסדר סדר התפילות, כי ע"י השתוקקות בלב נעשה נפש ונקודות בכח, וכשמוציא את תשוקתו בפיו, אזי נעשה הנפש בפועל, כי עיקר מוצא הנפש היא מפיו, בבחינת (שיר השירים ה’): נפשי יצאה בדברו, ובשביל זה: תורה יבקשו מפיהו, מפיהו דייקא. וגם תרגומו של (בראשית ב’): ויהי האדם לנפש חיה – תרגומו: לרוח ממללא, כי עיקר הנפש מהדיבור:

 

 

וזהו: (קהלת ח’): יש הבל אשר נעשה על הארץ וכו’, זהו בחינת גילגולי נפשות. כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אח"כ בהבל פיו כנ"ל, אזי נעשה הנפש, והנפש הזאת, היינו הרוח ממללא, הולכת באויר, ומגיע לאדם אחר, ומעוררת את האדם אחר לתשוקה. ולפי התשוקה, לפי הנפש, לפי הרוח ממללא, כן נתעורר האדם. אם התשוקה בא מצדיק לרשע, אזי נתעורר הרשע בהרהורי תשובה, בבחינות: יש רשעים, שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, ואם להיפך, להיפך.