תורה רכה-רכו-רכז-רכח-רכט-רל-רלא

תורה רכה – (המשך)

 

 

ועיקר הצדקה הוא ע"י הבטחון, בבחינת (תהלים לז): בטח בה’ ועשה טוב, כי אם אין לו בטחון, אינו יכול לעשות צדקה כראוי, כי מתיירא שיחסר לו מה שנותן לצדקה, ועיקר הצדקה הוא ע"י בטחון, שבוטח בה’ שלא יפסיד ולא יחסר ע"י הצדקה כלל, כי השם יתברך יברכו בגלל הדבר הזה וכו’.

 

נמצא, שע"י הבטחון, שהוא ע"י השכל, על ידי זה עושין צדקה, ועל ידי זה נעשה הדיבור כנ"ל. וזה בחינת (תהלים סט): ניחר גרוני כלו עיני, היינו כשאין השכל בשלימות, בחינת כלו עיני, דהיינו השכל, ואזי אין לו בטחון כנ"ל, בחינת כלו עיני מיחל לאלקי, אזי ניחר גרוני, היינו שאין לו חיתוך הדיבור כנ"ל. אבל כשיש לו בטחון ועושה צדקה כנ"ל, אזי יכול לעשות מקול הציפצופים דיבורים כנ"ל. וזה בחינות (קהלת יב): ויקום לקול הציפור וישחו כל בנות השיר, ודרשו רז"ל (שבת קנב), שכל השירות דומות עליו כשיחה, היינו שיהיה נעשה מציפצופים ושירות שיחה ודיבור כנ"ל. וזהו בחינת מה שמספרין על הבעל-שם-טוב ז"ל, שהיה שומע דיבורים מקול הכנור, כי היה עושה מציפצופים דיבורים כנ"ל:

 

 

תורה רכו

 

מה שהרשעים על פי רוב הם מזמרים ניגונים של יללה ועצבות, כי הם בחינת נשמת ערב רב, ואמא דערב רב היא לילית, שהיא מיללת תמיד, ועל כן הם עושים ניגונים של יללה כנ"ל. ומה שדרך בני אדם למשוך אל ניגונים הללו, כי יניקתם מבחינת: ועיני לאה רכות (בראשית כט), מבחינת קילקול הראות, בבחינת מאֹרֹת חסר, כמו שכתוב (שם א): יהי מאֹרֹת – חסר, דא לילית (ת"ז תיקון מד ד’ עט ע"ב), ועיקר הניגון הוא מבחינת שבט לוי, שהיו מנצחים בשיר, שהם מבני לאה, ואז כשנולד לוי נאמר (שם כט): הפעם ילוה אישי אלי, כי ע"י שנולד לוי, שהוא סיטרא דניגונא (זוהר שמות דף יט), על ידי זה בחינת ההמשכה, שילוה ויומשך אליה, ועל כן נגינה שהוא נשתלשל ויורד משם, מבחינת ועיני לאה רכות, יש לו כח למשוך, בבחינת הפעם ילוה כנ"ל.

 

וכשמזמרים אלו הניגונים הנ"ל בשבת, על ידי זה מעלין אותם, כי בשבת נשלם האור, בבחינת מהשאמרו רז"ל (ברכות מג ע"ב): פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו וכו’ ומהדרא ליה בקדושא דבי שימשא. נמצא, שבשבת האור בשלימות, בבחינת פוסעים בו פסיעה קטנה, ואזי מעלין הניגונים הנ"ל שיניקתם מקלקול הראות כנ"ל, ע"י שבת, שהוא בחינת תיקון הראות בשלימות כנ"ל:

 

 

תורה רכז

 

שמעתי בשמו, שסיפר בשם צדיק אחד שדרש בבית הכנסת, שמה שאומרים כשעוברין על הקוצרים: ה’ יעזור (ב"פ) – כי יש רשעים, שהם מגולגלים בעשבים הגדלים על הגגות, ואין להם עליה, כי אין קוצרין אותן העשבים. וזה בחינת (תהלים קכט): יהיו כחציר גגות וכו’, שלא מלא כפו קוצר וכו’, ולא אמרו העוברים ברכת ה’ וכו’. כי אין קוצרין אותן, ואין אומרים עליהם ברכת ה’ בשעה שעוברין עליהם, ועל כן אין להם עליה. אבל אותה התבואה שקוצרין, אומרים העוברים ברכת ה’ כנ"ל, ועל ידי זה יש לה עלייה:

 

 

 

דע, שכשהקב"ה מסתכל בנשמה, שתוכל להחזיר בני אדם בתשובה ולעשות גרים, אזי הוא יתברך בעצמו כביכול מבקש ורואה שיהיה מחלוקת עליו, כי אין מקבלין גרים לימות המשיח ולא בימי שלמה (יבמות כד) משום שולחן מלכים, כי אז אינן מתגיירין מאהבה, רק מחמת שרואין גדולת ישראל.

 

ועיקר הגרים הוא כשמתגיירין בעת שישראל סחופים בעוני ודוחק, כמו שכתוב (ישעיה נד): מי גר אתך – בעניותך וכו’ (שם בגמרא). ועל כן בהכרח שיהיה מחלוקת על מי שמחזיר בני אדם למוטב ומגייר גרים, כדי שלא יהיה לו שום שלוה, כי אז מי שמתקרב אליו הוא באמת, ואזי יכול לגייר גרים באמת, לא משום שלום ונחת כנ"ל.

 

וזהו: וישב יעקב בארץ מגורי אביו ואיתא במדרש (בראשית פ’ פ"ד): מגורי אביו – שהיה מגייר גרים כמו אבותיו, כמו מגיורי אביו, וזה שאמרו רז"ל (שם): וישב יעקב – ביקש יעקב לישב בשלוה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף, היינו מחמת שיעקב היה מגייר גרים, בחינת מגורי אביו, על ידי זה לא היה יכול לישב בשלוה, כדי שיהיו הגרים באמת, ואם יהיה לו שלוה, לא יוכל לעשות גרים, כי אין מקבלין גרים לימות המשיח כנ"ל:

 

 

תורה רכט

 

דע, שיש עצים, שכשעושין מהם מטה הם מסוגלים להולדת בנים ולגדלם, וכן להיפך, יש שאינם מסוגלים וכו’. וזה מרומז בפסוק: שאול שאל האיש לנו ולמולדותינו (בראשית מג), ואיתא במדרש (בראשית פ’ צ"א): אפילו עצי עריסותינו גילה לנו, כי ע"י עצי המטה, על ידי זה סגולת ההולדה כנ"ל:

 

 

תורה רל

 

דע, מי שיש לו עינים לראות, יכול לראות ולהכיר בפנים של התלמיד מי הוא רבו, וכלכד שראה רבו פעם אחת, כי (קהלת ח): חכמת אדם תאיר פניו, נמצא כשהתלמיד מקבל חכמת רבו, הוא מקבל פניו. ובשביל זה צריך להסתכל בפני רבו בשעה שמקבל חכמתו, כמו שכתוב (ישעיה ל’): והיו עיניך רואות את מוריך, כי החכמה הוא בפנים כנ"ל, ועל כן כשמסתכל בפני התלמיד יכול לידע מי הוא רבו כנ"ל:

 

 

תורה רלא

 

בשעה שאומרים "וצבא השמים לך משתחוים", ראוי להתפלל על כל דבר, כי כל הרפואות – ע"י כוחות הגלגלים, שהם צבא השמים, וכל אחד נותן כח באיזה סם ועשב השייך לו, ומהם מקבלים הסמים ועשבים כח לרפאות, וכשצריכים רפואה מתחברים כמה כחות מהגלגלים, שזה נותן כח בעשב זה, וזה בעשב אחר, וכיוצא, ומתחברים כולם ועושין מהם הרכבה לרפואה. על כן טוב לבקש מהשם יתברך בעת שאומרים וצבא השמים וכו’, שאז באים כולם להשתחוות וליתן שבח והודיה אליו יתברך, שיצוה השם יתברך להם, שימשיכו אלו הכחות הצריכים לרפואתו בתוך חתיכת לחם או בדבר אחר, ויתרפא ממילא, אמן, כן יהי רצון:

 

(עיין עניין זה באריכות בליקוטי תנינא, סימן א).