חלק שני פרק א – י סיון

פרק א – שמירת הלשון חלק שני

בו יבואר, שמי שמפקיר את פיו, עלול שיכלו על ידי זה כל מצוותיו.

וזהו שכתוב (במדבר טו, מ): למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, והייתם קדושים לאלהיכם. והנה לכאורה, מה שאמרה התורה: למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי הוא מיותר, שהרי כתוב מקודם (שם, לט): וזכרתם את כל מצוות ה’ ועשיתם אותם, והיה לו לכתוב שם: והייתם קדושים לאלהיכם, אלא הכתוב מרמז לנו עוד עניין נחוץ מאוד, שאימתי מועילין המצוות כל כך, שעל ידם יהיה האדם קדוש לה’? כשהוא זהיר מלתור אחרי מחשבת הלב וראיית עיניו. והנה אמרו חז"ל (ברכות יב, ע"ב): על הפסוק הזה: אחרי לבבכם, זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות. וכתב החינוך, שבכלל מינות הוא כל מחשבות שהם היפך דעת התורה, ובכלל זנות, הוא מי שהוא רודף אחר תאוות העולם, עיין שם.

ולמה הדבר דומה? לאחד שביתו מלא רפש וטיט, אפילו אם יכניס בביתו כלי זהב ופז, אין ביתו מתייפה על ידי זה, ומוכרח מתחילה להסיר הרפש והטיט ואחר כך יכניס הכלים הנאים. ואף כאן בענייננו, האיש הישראלי ניתן לו הכוח והעוז על ידי התדבקותו לתורה ולמצוות, שיוכל להשריש בתוך נפשו קדושת ה’, כמו שכתוב (במדבר לה, לד): אני ה’ שוכן בתוך בני ישראל. אבל אימתי? כשלא יניח להיצר להתאכסן שם על ידי דעותיו הכוזבות או הרהוריו המטונפות. וזה שכתוב: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם [והיינו שתשמרו עצמכם מכאן ולהבא שלא תעשו כן], למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי וגו’, והיינו כשתהיו זהירים מלתור וכנזכר לעיל, יבוא מזה העניין הגדול, שעל ידי עשיית המצוות תהיו מקודשים לה’ [כמו שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לברך על המצווה: אשר קידשנו במצוותיו. והאי למען, אוהייתם קדושים קאי]. אבל אם חס ושלום תתורו, לא יועיל המצוות להיותנו קדושים. וכעין זה פירש לנו הנביא (ירמיה ד, ג): נירו לכם ניר, ואל תזרעו אל קוצים. ואשרי המתבונן בכל זה וייטב לו בזה ובבא.
***
מתוך "סם החיים" השלם

פרק ד 
בו יבואר כי השומר לשונו ימחול הקב"ה בזכותו אף לאבותיו ולדורות הבאים אחריו, וגם ילמדו רבים ממעשיו, ויקבל שכר אף על זה

א – כשאינו נזהר בלשונו מצרפים עליו את חטאי הדיבור של אבותיו עד ארבעה דורות, והן מרובין מאוד מאוד
ידוע מה שאמר הכתוב, "פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים". ומקשה הגמרא (סנהדרין כז) והא כתיב "לא יומתו אבות על בנים" וגו’, ומשני, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן, וכאן כשאין אוחזין וכו’.

וידוע שהעוונות שתלויין בכוח הדיבור הן הרבה מאוד, וכאשר הצענו לפני הקורא שיש עשרה עניינים שתלויים בכוח הדיבור, והן מצויין בכל עת, ובודאי אבותיו ואבות אבותיו, והדור שלפניהם ולמעלה, גם כן לא שמרו הדיבור כראוי, וכמאמרם: רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולם בלשון הרע [ומקשה בלשון הרע סלקא דעתך, ומשני באבק לשון הרע, וכבר כתב הרמב"ם הלואי שנהיה ניצולים מלשון הרע עצמו].
ואם כן כשבא למעלה חשבון עוונותיו של האדם, ומצרפין לזה חשבון עוון אבותיו עד ארבעה דורות, הם מרובין מאוד מאוד. וידוע שמכל עוון נברא מקטרג אחד, ומי יכול לעמוד נגדם.

כשהבן מתחזק לשמור על דיבורו ימחול הקב"ה אף לאבותיו בזכותו
אבל כשהבן מתחזק שלא לעבור על אותם העוונות שעברו אבותיו, אין מטילין עליו העוונות של ארבעת הדורות.
ואם כן מי שמקבל עליו חובת השמירה ושומר את עצמו שלא לעבור עליהן, נקי מכל אלה. ובודאי בזכותו ימחול הקב"ה לאבותיו גם כן,  וכמאמרם: ברא מזכה אבא. ובשביל פרט זה בלבד, ראוי גם כן לאדם להתחזק שלא להלכד בכוח הדיבור. (הח"ח זצ"ל בחובת השמירה פ"ח).

ב – הקב"ה מפרסם את האדם השומר לשונו, וילמדו רבים ממעשיו ויקבל שכר גם עליהם
כתיב, "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאום ה’".

 ופירשו חז"ל, אל תקרי אֶרְאֶנּוּ אל אַרְאֶנּוּ, כיצד? למד תורה בסתר, אף שאינו רוצה שיתפרסם, הקב"ה מפרסמו לבריות. וכן הוא בענייננו, בהמשך הזמן בודאי יתפרסם שזה האיש שומר עצמו מלשון הרע ורכילות וליצנות וכל דיבוריו אמת ודיבורו בנחת עם הבריות, ויהיה שמו לשם ולתפארת בישראל, ויתקדש שמו של הקב"ה שיאמר אחד לחברו: ראו כמה נאים מעשיו כמה נאים דרכיו, אשרי אביו שלימדו תורה אשרי רבו שלימדו תורה, אף אנו נלמד את בנינו תורה. ויהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ועליו נוכל לומר "ישראל אשר בך אתפאר". ועל כל אחת מהמעלות יקבל שכרו מבעל הגמול. ואשרי חלקו בזה ובבא.

כל אדם פועל במידותיו להשפיע על זולתו
והנה ממה שאמרו חז"ל אוי לרשע אוי לשכנו, טוב לצדיק טוב לשכנו, מוכח מזה, כי כל אדם פועל במידותיו להשפיע על זולתו. ואם כן האדם שמקבל עליו חובת השמירה וזהיר במידותיו מאוד, רבים ממכיריו ילמדו ממעשיו להתנהג גם כן ככה, ויקבל שכר גם עבורם. (חובת השמירה לח"ח זצ"ל פרקים ג, ו – ח’).