עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – ב תמוז

וכאשר נתבונן עוד נמצא, שהלשון הרע הראשון שבא לעולם היה על ידי הנחש, ועל ידי כפירה באלוקים חיים, שאמר לחוה (בראשית ג, ד): "כי יודע אלוקים כי ביום אוכלכם ממנו ונפקחו עיניכם", וכפירוש רש"י בשם המדרש, שאמר: כל אומן שונא את בני אומנותו. מן האילן הזה אכל, וברא את העולם, איכלו אתם, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוקים יוצרי עולמות. וזהו גרם מיתה לכל באי עולם. ועונשו היה מידה במידה, שכל הבריות שונאים אותו ורוצים להרוג אותו, וכמו שאמר הכתוב (שם, טו): "ואיבה אשית וגו’, הוא ישופך ראש". [מלבד שאר העונשים שהוטלו עליו, שנקצצו רגליו, ככתוב (שם יד): "על גחונך תלך", ומאכלו עפר, ככתוב (שם): "ועפר תאכל" וגו’] וניטל ממנו כוח הדיבור.

 

ואף בעל לשון הרע הוא כן. כשיתפרסם לאנשים טבעו הרע, הכל ישנאוהו וישמרו עצמם ממנו, פן יעשם לבוז ולחרפה, וגם לעתיד לבוא, אפילו כשיזכה לקום בתחיה, יהיה כאילם ממש, לא יפתח פיו, וכמו שאמרו חז"ל (דברים רבה ו, יד): שעתיד הקב"ה לחתוך לשונם של בעלי לשון הרע, שנאמר (תהלים יב, ד): "יכרת ה’ כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות", וכוונתם היא לעת התחיה. ומי יוכל לשער גודל צערו של האיש ההוא ובזיונו לנצח, שאז ידעו הכל טבעו של האיש ההוא, שהיה איש רע מעללים, ובשפתיו החלקלקות היה מטיל שנאה בין איש לרעהו, וכמו שאמר הכתוב (קהלת יב, יג): "סוף דבר הכל נשמע", ותרגם בתרגום: כל עובדי בני עלמא עתידין דיתפרסמון וכו’, עיין שם. ועל כן בא עליו העונש הזה, שכל אנשים קמו בחיותם ובדיבורם בשלמות כמאז, וזה האיש כאילם ממש. מכל זה יוכל האדם להתבונן חומר העוון, שהוא נוגע לנפשו בזה ובבא.

 

 

 

 

 

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, מאי דכתיב "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה" (תהלים קכ).

 

אמר לו הקב"ה ללשון, כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר, "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה" (ערכין ט"ו).

 

 

נראה שהגם שאלו שתי החומות לא מעלה ולא מוריד בכוח הדיבור, שהרי הוא יכול לדבר כל שעה כפי רצונו. אבל רמז יש בזה, שצריך כל אדם קודם שידבר להעלות תחילה על מחשבתו מה ידבר, ואחרי זה יחשוב עוד לבחון אם זה הדיבור ראוי אם לאו, ושעל רמז הזה נעשה לו אלו שתי החומות מתחילה. וכן מה שהלשון מושכב בפנים, כל אלו רמז שצריך לדייק בלישנא מאוד. (עיני יצחק שם למגיד מווילקומיר זצ"ל).