שער התורה פרק י – כג אייר

ובאמת מה מאוד גדולה מצוה זו בעיני ה’ יתברך, שעליה נאמר (מיכה ו, ח): הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד וגו’, ואמרו חז"ל (סוכה מט, ע"ב): עשות משפט זה הדין, ואהבת חסד זו גמילות חסדים, וגם הוא מקיים בזה המצוה של "והלכת בדרכיו", כדאיתא בספרֵי (פ’ עקב, מט): על הפסוק (דברים יא, כב): ללכת בכל דרכיו – אלו דרכי הקב"ה, שנאמר (שמות לד, ו): ה’, ה’, א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד וכו’. ואמרינן (ב"מ ל, ע"ב) תני רב יוסף: והודעתם להם את הדרך (שמות יח, כ): זו גמילות חסדים.

 

ובזה מעורר מידת החסד למעלה, כמו שאמרו חז"ל שאומר הקב"ה: ומה אלו, שהן בעצמן צריכין חסד, עושין חסד זה עם זה, אני, שאני מלא חסד ורחמים, על אחת כמה וכמה שאני צריך לגמול חסד עם בריותי. וכזה איתה בזוהר הקדוש פרשת אמור (עיין שער הזכירה פ"ב ד"ה ועוד): תנינן: בעובדא דילתתא איתער עובדא דלעילא. אי בר נש עבד עובדא לתתא כידקא יאות, הכי איתער חילא כידקא יאות לעילא. עבד בר נש חסד בעלמא, איתער חסד לעיל, ושארי בההוא יומא, ואיתעטר ביה בגיניה. ואי איתדבר בר נש ברחמי לתתא, איתער רחמי על ההוא יומא ואיתעטר ברחמי בגיניה, וכדין ההוא יומא קאם עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאיצטריך ליה וכו’, בההיא מידה דבר נש מודד בה מודדין ליה וכו’.

 

***

 

ודע אחי, שמי ששומר את עצמו מעניין קבלת לשון הרע ורכילות, ישארו לו תורתו ומצוותיו בשלמותם, דאי לאו הכי עלול מאוד שיגרע ממנו כמה מאות ואלפים מצוות, והם של ענית אמן, ואמן יהא שמיה רבה, ולימוד התורה, כידוע הוא, שמטבע הלצים ובעלי לשון הרע לספר ענייניהם וסיפוריהם למי שירצה לשמוע להם אפילו בבית הכנסת ובבית המדרש. בשעה שעוסקים בתורה, ובתוך אמירת קדיש וחזרת הש"ץ, ובשעת קריאת התורה.

 

ובפרט אם יש לו עת קבוע לתורה בבית המדרש, כמה יועיל מידת שמירת הלשון ללימודו שלא יתבטל, דאי לאו הכי, עלול מאוד שיתגרע לו על ידי זה מלימודו בכל יום ויום, וגם לימודו יהיה פסקי פסקי, וידוע גודל העונש שיש על זה, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ג): א"ר לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים.

 

 

אבל מי שנתפרסם עניינו בתוך העיר שלא יאבה לשמוע לשון הרע ורכילות, ימנעו את עצמם מלספר אפילו לאנשים אחרים, אם יראוהו עומד בתוכם, פן יעשה אותם למספרי לשון הרע לפני השומעים, וכל שכן שלא יספרו לו בעצמו. (שמירת הלשון שער הזכירה פ"ב ושער התורה פ"י).

 

 

האדם שחשובין אצלו ימי חייו, צריך להיזהר שלא לאבדם ברצונו, ובעוונותינו הרבים אין אנו נזהרים בזה. ונבאר דברינו: אם היה במציאות, שהיה אדם יכול למסור לחברו ימי חייו, ואף על פי כן ידוע ששום אדם לא היה מתרצה בזה אפילו ליתן לחברו איזה חודש או שבוע מימי חייו, ובאמת הדין עימו, כי אין דבר יקר כהזמן, כי בזמן הקצוב שנתן הקב"ה לאדם בחסדו, יכול להניח לעצמו לנצח.

 

 

ובעינינו אנו רואין, כי מי שאינו שומר כוח הדיבור שלו, כלה אצלו בכל יום מדעתו ורצונו זמן רב, לפעמים כמה שעות, וכל הפחות שעה אחת ביום הולכת אצלו לטמיון, שדיבר עם אנשים אפילו דברים שאינו נוגע לו לעסקו, רק פטפוטי דברים בעלמא.

 

וידעתי גם ידעתי, שמי שירצה להתעקש יאמר שלא כן הדבר, אבל כשיתבונן האדם בעצמו לרצף כל הדברים שדיבר ביום, שלא היה מוכרח לדיבורים האלו, ימצא שכילה על זה שעה או שתיים מהיום, ובחשבון חודש הוא שלושים שעות ובחשבון שנה, אפילו אם לא נחשוב, רק שעה אחת ביום, יצטרפו יותר מן שלוש מאות וחמישים שעות שהלך אצלו לטמיון [ולא השתכר בזה, לא לעולם הבא בודאי, ואף לא עולם הזה], ורק זה הרויח שיחסר לו על ידי זה חלק גדול בתורה, כי ה’ יתברך נתן לו להאדם חלק החיים כפי צרכו לתורתו ועולמו, כמו שכתב החובות הלבבות, והוא הסב את החלק לדברים בטלים [לבד מה שמוגבל בהם בודאי לשון הרע ורכילות ואונאת דברים ושאר דיבורים אסורים].

 

 

אכן, להיפך, מי שנדבה רוחו לשמור כוח הדיבור שלו, ואיש כזה בודאי לא ילך לשום חבורת אנשים, כי שם אי אפשר שלא יכשל בדיבורים אסורים שידבר בעצמו, או על כל פנים בשמיעת לשון הרע ורכילות וליצנות ושאר דיבורים האסורים, או כשמזדמן עם אדם אחד, שלא לדבר עמו רק מה שנוגע לו לעסקו, ולא לדבר אודות שום אדם, איש כזה, בודאי יתוספו לו כמה עשרות שעות בשבוע, שיהיו פנויות לו ללימוד התורה ולקיום המצוות. (שמירת הלשון ח"ב פ"ו).