ענייני שמירת הלשון לפי סדר פרשיות – י מנחם אב

 

והנה ידוע, שדרך היצר להתהפך בתחבולותיו, ולכך הוא יושב על שני מפתחי הלב (ברכות סא, א), לפעמים הוא מטיל גאות בלב האדם לחשוב בנפשו שהוא מיראי ה’, ואפשר אף מאוהביו, וכשהוא מתבונן באדם שרוצה להתחזק באיזה עניין לכבוד ה’ יתברך, כדרך האוהב הנאמן, הוא מפיל עצבות בלב האדם, וחושב שזו המצוה או העניין אין נאות לו, ורק לקדושים אשר בארץ הוא, אבל לא לקטנים שכמוהו, ומוליד ברעיוניו פעולות מגונות אשר עשה בימי קדם, ואף שכמה פעמים התחרט והתמרמר על זה, דבר זה משכיחו, והוא אינו מזכירו רק בדבר שנאות לו לעניינו, לשיטתו, כדי להקניטו ולהשפילו בדעתו, שלא יהיה לו שום תשוקה להמצוה ההיא.

 

ואף כאן, כשבאו לרגל הארץ, התגבר היצר עליהם לומר: לנצח עם רב כזה וגיבורים כאלו, צריך לזה זכות גדול ונורא, אבל לא לאנשים כמונו, שזה מקרוב עשינו העגל, וגם בשר תאוה. [הגם שכבר עשו תשובה ובכו הרבה בכי, ככתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ו, עיין שם), שביום האחרון של הארבעים יום שעלה משה להר, שהיו יודעים שלמחר ירד מן ההר, לנו בתענית כל ישראל, והלכו למחר לקבל פניו ברדתו ובכו הרבה בכי, ונתבשר להם שהקב"ה מחל להם, ונקבע זה להם למחילה לדורות].

 

ולזה אמרו (במדבר יג, כז): "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי עז עם היושב בארץ וגו’" (שם כח) "וגם ילדי הענק ראינו שם", עמלק יושב בארץ הנגב, וכאומר: וצריך לזה זכות משה רבנו ע"ה, כמו שהיה מכבר, וכאומר: מי יודע שיחיה עד שם, כי היה להם גילוי דעת מנבואת אלדד ומידד (סנהדרין יז, א), ומלבד זה (במדבר שם כט): "החיתי והיבוסי וגו’", וכאומר, שלנצח כולם קודם שנבוא לארץ ישראל צריך גם כן לזה זכות גדול, ובפרט לבוא אל העם בארץ ישראל ולהתגבר שם עליהם.

 

 

 

 

 

ודוגמה לזה מספרים, שפעם אחת היתה בחינת חילות המלך, והמלך בעצמו בא לנסות אותם אם הם שלמים במלבושים ובעבודתם. ויחכו לבואו כמה וכמה שעות בעמידת הכן כל החיל, וגם ראשיהם ומנהיגיהם, עד שנלאו נשוא לחכות, וינסה אחד מהראשים לצאת לאחורי מצב החיל להנפש כמה רגעים, ובתוך כך פתאום בא המלך ולא מצא אותו על מקומו.

 

כעס המלך עליו ואמר: שוב איני חפץ בך! והנה נוכל לשער צערו של האיש ההוא, שבעבור כמה רגעים איבד שררתו. [ודוגמה לזה מצאנו בשאול המלך, שהמתין לשמואל הנביא בזביחת הקורבן, ובעבור זמן מועט שלא חיכה לו, אף שהיתה השעה דחוקה, כי פלישתים נפלו על ישראל, מכל מקום נענש על זה וניטלה ממנו המלוכה, כמפורש בכתוב (שמואל א, ט)].