חלק שני חתימת הספר – כב אלול

 

ועל כן אמרתי להציע גודל העניין שיש בתפילה בציבור. אכן מתחילה נבאר את גודל החיוב בזה. הנה ידוע מה שאמרו חז"ל (ברכות טו, ע"א): "ארבעה מילין לתפילה", ופירשו הרבה הראשונים, שההולך בדרך ויודע שבעוד ארבעה מילין ימצא עשרה אנשים להתפלל בציבור, מחוייב להמתין עד שיגיע לשם כדי שיתפלל בציבור, ולחזור לאחוריו אם יודע שישיג שם מנין, גם כן מחויב עד קרוב לשיעור מיל. ומזה נוכל להבין, שכל שכן אם יכול להשיג מנין בעיר, אפילו אם רחוק ממנו עד קרוב לשיעור מיל, בודאי מחויב ללכת לשם. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ח, ע"א): כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל, נקרא שכן רע [שאין דרכו להתראות עם רעהו הקרוב אצלו]. ועתה נבוא לחשוב בפרטות את החילוק הגדול שיש בין המתפלל ביחידי להמתפלל בציבור.

 

א. ראשון לכל, יש לו שכר בפני עצמו עבור הליכתו לבית המדרש, ככתוב באבות (ה, יד): ארבע מידות בהולכי לבית המדרש: ההולך ואינו עושה (כגון שהיה לו אונס) שכר הליכה בידו. והשכר הוא לפי חשבון הפסיעות, ככל שיתרבו הפסיעות יתרבה השכר, ככתוב בסוטה (דף כב, ע"א) [בשינוי לשון קצת עיין שם].

 

ב. מצוי מאוד, כשבא לבית המדרש הוא לומד גם כן פרק משניות או דבר הלכה או עין יעקב וכדומה, וכבר אמרו חז"ל (ברכות סד, ע"א): היוצא מבית הכנסת (שבזמנם היו רגילין להתפלל בבית הכנסת, והלימוד בבית המדרש) ונכנס לבית המדרש, זוכה ומקבל פני השכינה, מה שאין כן כשמתפלל ביחידי בביתו, נשאר בלא תורה.

 

[וקלקול זה מצוי מאוד, בעוונותינו הרבים, אצל כמה אבלים שרוצים לזכות לאבותיהם, עושים מנין קבוע בביתם לכל השנה, אבל יצא שכרם בהפסדם, שתיכף אחר התפילה הולך כל אחד לביתו, ונשארים כל האנשים באלו הימים בלא תורה, ודבר זה אינו זכות כלל לאבותיהם. ועיקר תיקון לנשמת אבותיו הוא, כשהבן מתחזק ללמוד תורה בכל יום, וכן לעשות חסד. וכמו האדם לעצמו בעודנו חי, עיקר תיקונו שיתכפרו עוונותיו הוא על ידי תורה וחסד, ככתוב (משלי טז, ו): "בחסד ואמת יכופר עוון". ואמרו חז"ל (ברכות ה, ע"ב) שאמת זו התורה, שנאמר בה (מלשי כג, כג): "אמת קנה ולא תמכור". כן הבן כשרוצה לזכות לאביו, עיקרו הוא תורה וחסד. ועיין בספרי, אהבת חסד, פרק טו, שם הארכנו ב"ה בזה].

 

 

 

 

 

והנפקא מיניה [החילוק] בין שני טעמים אלה, כי מן הטעם הראשון יש מקום לבעל לשון הרע לומר אני אדבר את דברי בפני איש נאמן רוח, אשר ידעתיו כי לא יכזב, והוא יבטיח לי שלא ישמיע הדברים מן השפה ולחוץ, ואז לא יתוודע הדבר בעולם.

אמנם לפי הטעם השני מה זה יועילנו כי המקבל ממנו לשון הרע לא ישמיע לאחרים, הלא העונש על לשון הרע אינו על הסיפור והפרסום למטה, כי אם מה שמלאך יעשה למעלה כמעשהו למטה, ויגדיל עוונותיו עד לשמים. היינו כי המלאך יציע אותם ויביאם לשמים.

 

זה שאמר המדרש "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא", היינו אני אלך ואספר לשון הרע, אבל אשתדל שיהיה באופן ואין בריה יודעת, על זה אמר הקב"ה: הוי יודע שאני שולח מלאך והוא עומד אצלך וכותב כל מה שאתה מדבר על חברך.

 

וזהו מאמרם ז"ל "למה יקצוף האלוקים על קולך" – על אותו קול שיצא מפיך, כי אחר שיצא מפיך לשון הרע כבר נתת כוח להמקטרג למעלה שידבר עליך.