שער התורה פרק ד – כא אדר

 

וידמה בנפשו, אילו מלך גדול ונורא ראה אדם אחד מוטל באשפה, מוכה ומסובב בכל מיני ייסורין וחלאים רעים, וחסר בכל מיני חסרונות, ונשא האיש הלז חן בעיני המלך, וציוה עליו לרחוץ כל טינופת שעליו, וריפא אותו מכל תחלואים, עד שנעשה בריא ושלם בכל איבריו, ולבש אותו מלבושי יקר, ועיטר אותו בכמה אבנים טובות ומרגליות, ומסר לו כל גנזיו, וציוה שיהיה כל הנהגת המלכות על ידו, ונתן לו את בתו לאישה, וגידלו על כל השרים ועבדי המלך, עד שציוה לכל גדולי מלכות לשמש לפניו בבגדי יקר לכל אשר יחפוץ.

 

והנה בעוד שהוא מלובש בבגדי מלכות ומעוטר באבנים טובות, וכל גדולי מלכות הולכים לפניו ומאירים לו בפנסים, באותה שעה ראה תינוקות מטפחים באשפה ולוקטים אבנים ומשחקים, ונתקנא בהם ועשה כמעשיהם, והשליך מעליו כל בגדיו היקרים ומאס בתענוגים שנתגדל, ועזב כל גדולי המלכות שהלכו לפניו, ונתגלגל באשפה, ונתלכלך באשפה ונתעטף בה, כמנהגו הראשון. היש קץ לעונש האדם הלז, אשר ביזה כבוד המלך ומשרתיו עושי רצונו, ומטנף בגדיו היקרים וכו’?

 

והנמשל מובן מאליו, שעל אחת כמה וכמה מעותד ומוכן עונשים לעוזבי התורה ופורשים הימנה לטפח באשפה, הבלי העולם הזה, עד כאן לשון ספר "מעלות התורה".

 

ובזה יובן מה שאמרו חז"ל (ברכות ה, ע"ב): כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו ועוסק, הקב"ה מביא עליו ייסורין מכוערין ועוכרין אותו, שנאמר (תהלים לט, ג): "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר", ואין טוב אלא תורה וכו’, (והוא מידה כנגד מידה, לפי שהוא ביזה את התורה ועשה אותה כללי אין חפץ בו, ולכן הוא נתבזה לעין כל).

 

 

 

 

 

ועניין זה שכתבתי בפנים לעניין כיתות אנשים, שייך גם כן על חתונה וכיוצא בזה, שמסובין אלו כיתות גם כן, והרבה פעמים מסית היצר להיכנס דווקא בתוך אנשים שיוכל לדבר עמהם כל מה שירצה ולשמוע מהם מענייני העולם וחידושיו, ובודאי יפול על ידי זה בחטא העצום של לשון הרע ושאר איסורים התלויים בדבר זה, אבל אם יתגבר על יצרו וישב אצל בעלי תורה וינצל מחטא זה ויקיים מצוות עשה "ובו תדבק", וכמו שאמר הרמב"ם והסמ"ג. (פתיחת הספר "חפץ חיים", עשין אות ו’).