קניין טבעי

השולחן ערוך, האוכל מזוג, היד פשוטה בצלחת – אלא שקשה

 

 

אמר התנא ר’ יהודה בן תימא (פרקי אבות, ה): "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

 

אם נתבונן בדבריו של רבי יהודה בן תימא, תתעורר מיד השאלה – מדוע צריך היה התנא להזכיר דוגמאות של בעלי חיים כדי להמחיש לנו עד כמה חשובות מידות אלו בעבודתנו הרוחנית? לכאורה, היה מספיק לו אמר: ‘הוי עז, קל, רץ וגיבור לעשות רצון אביך שבשמים’. מדוע היה נחוץ לו להשתמש בנמר, נשר, צבי וארי?

 

בהמחשה זו מגלה לנו התנא יסוד גדול מאוד. האדם בבואו לחנך עצמו למידות ולתכונות אלה, צריך להרגיל עצמו בהם בהתמדה, עד שיהפוך אותן לקניין ולחלק טבעי בלתי נמנע ממנו, מבלי התאמצות יתר, כדוגמת הנמר שהתכונה המאפיינת אותו היא עזות והיא בטבעו. וכן הארי, שהינו גיבור בטיבעו וכך לגבי שאר החיות. כל זמן שחייב האדם להתאמץ בעשייתם, הרי שטרם הגיע לקניינם המוחץ וטרם נקבעו והוטבעו בו בשלימות, עד אשר יתעוררו מידות אלה מעצמן בשעת הצורך ללא מאמץ יתר, כפי שמוטבעות בחיות הנ"ל.

 

כדי לחדד עניין זה, מובא הסיפור הבא:

 

אדם צעיר החל מגדל עגל פעוט בן יומו. מאחר וביתו היה על גרם ההר היה נאלץ לרדת דרך מדרגות רבות למקום מרעה ולמי המעיין שהיה בעמק שבתחתית ביתו. לכן כל יום היה מרים בזרועותיו את העגל, מורידו ומעלהו בכוחו ובמו ידיו בנקל. אולם הימים חלפו עברו, והצעיר הזדקן והעגל התבגר. אך בכל זאת לא שינה הזקן את הרגלו.

 

עובר אורח שהזדמן למקום התבונן במעשה, הוכה בתדהמה ולא האמין למראה עיניו, לכן החליט לגשת לאותו זקן ושאל אותו בספקנות: "אבקש את סליחתך אדוני, האם הינך אדם מן הישוב או שמא משתייך אתה למשפחת השדים?". זקף הזקן את גבותיו וענה לו ברכות ובנועם: "אדם אנוכי ככל אנשים ובתוך עמי אנוכי יושב, מדוע מצאת לנכון לשאול שאלתך זו?", השיב האיש: "משום שמצאתי אדם שפועל ועושה מעשה גבורה פלאית, כיצד אדם בגילך במאמץ קל מסוגל להרים משקל של שור ולהעלותו בגרם המדרגות?!". השיב הזקן: "ידידי! הסוד והיסוד במעשה זה הוא, משום שהתרגלתי מאז ימי קדם לבצע יום יום פעולה זו, ולמרות שבשעתו הייתי צעיר יותר, וגם משקל העגל היה קטן יותר, מכל מקום הואיל וההרגל נקבע בי ונעשה כטבע, הרי שהשינויים הקלים בכל יום לא השפיעו עלי. על כן, גם כיום חש ומרגיש אני עדיין את חוסני ואת כוחי במותני".

 

והמשל הוא: על האדם לדעת, ככל שיעבוד על הרגליו ומידותיו עוד בימי בחרותו, יזכה הוא להמשיך את דרכו זו עד לעת זקנותו. אשרי זקנתנו שלא ביישה את בחרותינו!

 

 

הנמר הינה חיה המאופיינת על יד העזות, הוא עז פנים אף על פי שאין בו גבורה. ידוע הוא, שעזות היא מידה רעה, לכן בהמשך דבריו של ר’ יהודה בן תימא נאמר: "עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן" – שזו אזהרה המלמדת אותנו שעזות במקומה הנכון, לעשות רצון אביך שבשמים בלבד, הינה מידה אידיאלית. אולם מאידך, כאשר אנו בחברה ומגלים נימוסים עלינו להשתדל לצדד למידת הענווה, כי היא אחד הסימנים היפים שבעם ישראל.

 

שתי מידות אלו מהוות פרדוקס. על האדם להיות חכם ולדעת כיצד להתנהג בכל מקום בצורה הנכונה. עזות נגלה כאשר מדובר בעניינים רוחניים ובכל הקשור לנפשנו, לכן נפעל בעוצמה ובעזות לגדור גדרים ולעמוד על המשמר, לדעת להשתמש במידת העזות והגבורה כשצריך. אולם כדי להכניע את מידותינו להתגבר ולתקן אותן, עלינו להכניע את עצמנו על ידי מידת הענווה.

 

אמר ה’בן איש חי’ זצ"ל: דרכו של היצר הרע לבוא בעקיפין אל האדם לפתות אותו ולהחטיאו, ויש לו דרכי עורמה ותחבולה ומנסה בתחילה להמציא לו ‘כרטיס חבר’ ומינוי בעשיית מעשים מפוקפקים והתחברות אל חברה לא טובה, והם כבר ידאגו להורידו לפחים ופחתים ולדיכאון, שהרי מתוך נימוס ילך האדם עם אנשים אלה וישמע להם. לכן אומר התנא: הוי עז כנמר – שתהיה לך עזות מצח נחושה וקווי אופי חזקים לעמוד נגדם לבל תיגרר אחריהם.

 

 

כשרואה היצר הרע שנכשלה דרכו ונוצח בסיבוב שבו ניסה להכניס באדם עזות שאינה ראויה, הוא לו נוטש את המערכה. הוא פונה אל האדם בפיתויים ומציע לו תענוגים ודברים חומריים. כדי לצאת מרשת חבולה זו, אומר לנו התנא: הוי קל כנשר – עליך להיות קל כנשר ולגביה רום, להתנער מן הארציות ולחוש את קלילות ההתנתקות מן החומר.

 

דבר נוסף המתקשר להמחשה בעזרת הנשר הוא – ראיית העיניים, אותה דימה התנא לנשר. כשם שהנשר כוחו בעיניו, כי הוא מגביה עוף ויש לו שליטה על שדה ראיה גדול ורחב, כך גם אנו צריכים שתהיה לנו שליטה על העיניים, לעצום עינינו מלראות ברע ולדעת לשלוט בחוש העין, שכן העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים.

 

 

כשמצליח האדם לגבור במערכה ראשונה – עזות, וכן במערכה השניה – להיות קל כנשר, נמצאת ידו על העליונה, משום שהצליח לעמוד בעזות מול תחבולות אלו, להרים ולהגביה את עצמו מהחומריות וממותרי התאוות הגופניות. כאן מנסה היצר הרע את כוחו בטקטיקה אותה הוא בונה על דרך העיכוב, כלומר לגרום לאדם לעכב עצמו מעשיית מצוות, מלימודו הקבוע, מעשיית חסדים ומעבודתו הרוחנית, מתוך תקווה שללא עשיית הדברים שקבע האדם לעצמו, הוא יתדרדר ויפשע. כדי להתגונן במתקפה זו, מייעץ לנו התנא: הוי רץ כצבי – גם אתה הצטייד באמצעי הגנה והתקפה נגדו, השתמש בכוח הזריזות שבך, הכן לעצמך לוח זמנים בלתי מתפשר בחריצות, בצע את המוטל עליך ואת היעדים שהגדרת לעצמך ורוץ כצבי, כי הצבי ידוע בקלילותו וזריזותו.

 

אמרו גדולים על מידת הזריזות: תחילתה קשה ומייגעת, האדם מטיבעו כבד משקל ומידת יסוד העפר שבו מכריעה ומקשה את קלילותו. אמר הרמח"ל: "כי מטבע האדם כבד מאוד…על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה, ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא צריך שיתגבר נגד טיבעו עצמו ויזדרז שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו ודאי הוא שלא יצליח". וכן מתאר שלמה המלך (משלי): "טמן עצל את ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו" – השולחן ערוך, האוכל מזוג, היד פשוטה בצלחת – אלא שקשה לעצל להשיב את ידו אל פיו. הוא מעוניין לאכול, אך היה חפץ שהאוכל יתרומם ויכנס לתוך פיו ללא כל מאמץ מצידו.

 

גיבור כארי  

 

במערכה זו רואה היצר הרע את עצמו כנפסד, ולא הועילו לו תחבולותיו נגד אדם זה. אבל אין יאוש כלל בעולם, וזו גם דרכו של היצר הרע שלא מתייאש ומחפש בכל דרך להפיל את האדם, לכן הוא פותח נגדו מערכה חזיתית וגלויה, הוא בא נגדו בפרהסיא ובכל העוצמה והכוח, ומנסה להכשילו. לכן מזהיר אותנו התנא, שגם בסיבוב זה חייב האדם להתחפר בעמדתו ולהראות את גבורתו ותושייתו, ועל כך הוא אומר: הוי גיבור כארי – סגף ועקוף את אותם מכשולים הנצבים בדרכך. וגם אם לא ממולץ הדבר להתנגש איתו, יש לנוס ולברוח מפניו, ולגלות לב אמיץ כארי, שכן גבורת הארי אינה בנחת זרועו ובעוצמת כוחו, כי ישנם בעלי חיים טורפים אחרים שהם חזקים אף יותר מהארי. אולם הארי מלבד גבורתו בפועל, מגלה אומץ לב ובטחון רב עוצמה, כמו שנאמר על דוד המלך: "אשר ליבי כלב האריה". השבח בדברים אלו הוא על הלב, לכן גם אמירת התנא ‘גיבור כארי’ מכוונת אל הלב, כי הגבורה שמגלה האדם בעבודתו הרוחנית, בעשיית מצוות וחסדים, בהתגברותו ועמידתו מול הנסיונות היא בלב. ומכיון שמקור החמדנות מגיע מן הלב, על האדם להפנות את ליבו לאותם אפיקים אידיאליים ולהילחם בגבורה כדי להשיגם ללא חת ומורא.

 

מדברים אלו אנו למדים, שהשרשת הרגלים אלו בתוכנו והפיכתם לטבעים, מצריכים חוזק אומץ ועבודה יומית. נאמר: "אם איש מלחמה הוא למלחמתו" – כלומר, איש מלחמה אינו מחכה לרפיון כדי להתחזק ולהתאמץ בזמנים כתיקונם, כדי להצליח בשעת המלחמה, אלא נמצא בכושר תמידי מתאמן ועוסק בפעילות גופנית יום יומית. כך גם לגבי עבודתנו על המידות, ההרגלים והפיכתם לטבע וקניין המצריכים מאיתנו עזות כנמר, קלילות כנשר, זריזות כצבי והתגברות כארי.