זה לא עולה כסף לומר תודה

 

  

לאחר מסע ארוך, הגיעה הרכבת לתחנה הסופית. כל הנוסעים מיהרו לרדת מהרכבת ונחפזו לדרכם. רק אדם אחד, עשה דרכו לאורך הרציף עד שהגיע אל הקטר. שם פנה אל נהג הקטר והודה לו על הנסיעה. למראה פני הנהג המופתעים, אמר האיש: הרי השקעת עבודה ותשומת לב להוביל אותנו בבטחון ובדייקנות עד שהגענו אל מחוז חפצנו, ועל זה מגיעה לך תודה רבה. נהג הקטר התרגש מאוד. זה עשרים וחמש שנים שהוא עובד ברכבת, ואיש מרבבות הנוסעים שהסיע, לא ראה לנכון להודות לו.

 

מסיפור זה אפשר ללמוד על חשיבותה של הכרת הטובה, על אמירת מילה קטנה שהיא בעצם כל כך גדולה – תודה!

 

יכול להיות שחלק מקוראי שורות הסיפור הקצר יהרהרו לעצמם: באמת, לא חשבתי אף פעם כשנסעתי ברכבת שיש מקום להודות לאדם הטורח להסיע את הרכבת הארוכה ולדאוג לבטחונה.

 

יכול להיות שחלק מהקוראים יחייכו ויתמהו על מעשה חריג ויוצא דופן זה ויאמרו לעצמם: על מה אני צריך להודות? הרי הרכבת היתה נוסעת גם בלעדי, עבור מאות הנוסעים אשר מלאו את הרכבת עוד לפני שעליתי עליה. חוץ מזה הנהג מקבל על זה משכורת, אין ספק שאם הייתי מבקש ממנו שיסיע אותי באופן מיוחד חינם אין כסף, הוא לא היה עושה זאת. ההודאה היתה באמת מיותרת.

 

זהו אם כן ויכוח ישן נושן. הויכוח מוזכר בגמרא על עניין אורח טוב ואורח רע. וזה לשונה: אורח טוב מה הוא אומר? כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר ויין הביא לפני, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילי.

אורח רע מה הוא אומר? מה טורח טרח בעל הבית הזה? פת לחם אכלתי, כוס אחת שתיתי, כל מה שטרח לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו.

 

מדברים אלו נוכל ללמוד עד היכן מגיעה חובת הכרת הטובה.

 

מידת הכרת הטובה היא מן המידות היסודיות בעניינים שבין אדם לחבירו, והיא תופסת מקום נכבד ביותר גם בעניינים שבין אדם לקונו. עד היכן חיוב זה מגיע ומאין הוא מגיע?

 

נציץ לרגע במקורות ונראה שהמקום הראשון בו אנו למדים על הכרת הטובה היה לפני מכת הדם שהיכה הקב"ה את המצרים: "אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים" – למה לא לקו המים על ידי משה, מה זה כל כך משנה מי יכה בהם? מסופר במדרש שהקב"ה אמר למשה: המים ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך, אלא על ידי אהרן. וכן לגבי הצפרדע והכינים – אמר לו: עפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקה על ידך.

 

העפר והמים לא מתבזים מהמכה, ואין זה משנה להם מי יכה בהם, אבל בכל זאת חייב משה רבנו להכיר להם טובה. כי מי שקיבל טובה חייב להכיר בכך ולנהוג בהתאם לכך, ואין הדבר תלוי כלל בציפיות ובתחושות של נותן הטובה. אי לזאת, אילו היה מכה משה את היאור ואת העפר, היה פוגם בנימים הדקים של נפשו והיה אף פוגע בהרגש הנפלא של הכרת הטובה.

 

כל קשר וכל מערכת יחסים שאדם בונה, הן עם זולתו והן עם קונו, כולם נבנים על יסוד הכרת הטובה. ועל קשר זה עמדו חז"ל במאמרם: "בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן" – אזהרה לכל אחד, שלא יהא מזיק לחברו שנהנה ממנו ולא יבזה אותו אף בליבו. על כן ראוי לכל אחד מאיתנו להסתכל על הטובות שחברינו עושים לנו, ולא מספיק שנדע ונסתכל בטובות אלו, אלא אף להוכיר טובה, במילים פשוטות לומר – תודה!

 

אין ספק שהכרת טובה ואמירת תודה, גורמת להרגשת סיפוק מהעמל שעשה חבר עבורנו. הוא מתמלא בשמחה וביטחון, הוא מתרגש ומקבל כוח וחיות להמשיך לעזור ולהיטיב עם הסובבים אותו. אולם כשלא אומרים תודה, מביעים בזה חוסר הערכה למה שעושים בשבילנו. החבר שעזר ועמל, מרגיש שיש כאן כפיות טובה, דעתו נחלשת וכנראה שנספק לו בדרך זו סיבה טובה לכעוס עלינו.

 

אנוכיות וכפיות טובה הם מחסום בהכרת הטובה. כיצד?

 

האדם מקבל כמובן מאליו שהכל, אבל ה-כ-ל בלי יוצא מן הכלל, מגיע לו! כשאדם נולד, אין לו דעת. אך עם הזמן הוא נעשה בר דעת, הוא חי כאילו מובן מאליו שהוא צריך להימצא ושהוא מוכרח להיות בריא ושלם. הילד גדל אצל הוריו מיומו הראשון, וכאשר הוא עומד על דעתו הוא מניח כי כך מוכרח להיות, שההורים יטפלו בו ויתנו לו את כל אשר הוא צריך וכל מה שהוא מתאווה אליו, כאילו שהכל מובן מאליו.

 

בנוסף על כך, האדם נולד עם אנוכיות בסיסית לראות את עצמו כאילו הוא עומד במרכז העולם, והכל לא נברא אלא לשמשו. אנוכיות זו הוטבעה באדם לצורך עבודתו הרוחנית, אך הוא משתמש בה שלא כהוגן. הוא סבור של מה שעושים לו – מגיע לו, ואין כאן מקום להכיר טובה למישהו.

 

עמל רב דרוש לאדם כדי להיגמל מחשיבה זו, וללמוד שאין שום דבר מובן מאליו, ולא מגיע לו מאומה, וכל מה שהוא מקבל הוא חסד וטובה מהסובבים אותו. זוהי אם כן העבודה של הכרת הטובה, ואין בזה הבדל בין הטובות שאנו מקבלים מבני אדם ובין הטובות שאנו מקבלים מבורא עולם. כל אחד צריך להתלמד אחת ולתמיד שהכל ממש הוא הטבה וחסד עימנו. אפילו החיים עצמם אינם מובנים מאליהם. "מה יתאונן אדם חי" – למה הוא צריך להתרעם על מידותיו, וכי "גבר על חטאיו" – מסביר רש"י: על מה יש לאדם להתרעם על כל הקורות הבאות עליו אחרי כל החסד שאני עושה עימו, שנתתי לו חיים ולא הבאתי עליו מיתה.

 

אם היינו מבינים שאין הכל מובן מאליו, וכל צרכינו הניתנים לנו הינם הטבה וחסד, הריעות היתה מתרבה בעולם, והיינו מכירים שבעולם של חסד אנו חיים. כאשר הכרה זו נעלמת מאיתנו, נהיה כל העולם "אפור", כל אחד עושה רק את עבודתו – כל מוכר רוצה רק להרוויח, כל רופא חושב על התשלום שיקבל וכן הלאה. אין הטבה ואין חסד, אין חיבה ואין ריעות. מצב של עולם דל ויבש!

 

אבל מי מאיתנו לא רוצה לחיות בעולם בהיר, עולם שיש בו הטבה וחסד, חיבה וריעות? עולם בהיר כזה נבנה על ידי שהאדם מכיר טובה לכל. וכיצד הוא יעשה זאת? ברגע שהוא יכיר בטובה וידע לומר תודה!

 

סיבה נוספת לכפיות טובה, נעוצה בחוסר נכונות להיכנע ולהשתעבד לזולת. כאשר אדם מקבל טובה מאדם אחר ומכיר לו טובתו, אז הוא נעשה ‘בעל חוב’. אני חייב לחזיק לו טובה ואף לומר לו תודתי. באמירת "תודה" לאדם, יש כלפיו הכנעה מסויימת. הרי הוא נתן לי ואני חייב לו – מצב של הכנעה דקה מאוד, ואפילו בדקות כזו אין האדם רוצה. אפשר לראות דוגמא מוחשית לכך בהתנהגותם של ילדים: כשנותנים לילד סוכריה או כל דבר אחר, הוא פשוט לוקח והולך מבלי לומר תודה.

 

באמת, לא רק לומר ‘תודה’ חייב מקבל הטובה, אלא הוא נהיה משועבד לחבירו, וברבות הימים יצטרך להחזיר לו טובה כשהוא יזדקק לה. בשיעבודים מסוג זה אף אחד לא רוצה, ולכן ההעדפה היא התעלמות כאילו לא קיבל כלום. זוהי "כפיות טובה" – כאילו הוא כופה כלי על הטובה ומכסה אותה לבל תיראה עוד. בלשון אחרת קוראים לזה חז"ל "כופר בטובה", כמו כופר בהלוואה – שהוא יודע בוודאות שלווה כסף, אבל אינו רוצה לשלם ולכן הוא אומר שלא לווה.

 

ברוב הטובות שאנו מקבלים אנו מרגישים שנעשינו חייבים למיטיבנו, ואין לנו להתעלם מהרגשה זו. אדרבה, עלינו להתבונן בטובה שקיבלנו ולהודות עליה בפה מלא.

 

אז איך אפשר להכיר טובה מבלי להרגיש משועבד? מתוך עין יפה!

 

האדם צריך לפתח לעצמו עין טובה, מבט של "שלי שלך, שלך שלך" – כלומר, להשתחרר מהתחושה של "מגיע לי", ולהתעלות עד כדי נכונות להעניק לזולת ככל הנדרש ממנו. בדרך זו יוכל להתנער מהנטיה הטבעית של החומר וילמד להכיר בטובה. אדם שעינו יפה, יכיר בטובה גם אם אינה אלא תוצאת לוואי של דבר שנעשה לכוונה לגמרי אחרת (כדוגמא הנוסע ברכבת), ולא יהיה איכפת לו אם בעל הבית טרח במיוחד עבורו או לא (דוגמת הויכוח בין אורח טוב ואורח רע), והוא יחוש טובה אף כלפי דברים דוממים (כדוגמת משה והיאור). לכן אדם שלא רוצה להיות כפוי טובה, צריך להכיר בכל פרטי הטובה שנעשו עימו.

 

דוגמא להכרת טובה המפורטת לפרטי פרטים היא ליל הסדר. בלילה ההוא אנו מפרטים את כל הטובות שעשה עימו הבורא עד לפרט הקטן ביותר, הבעת תודה במלוא היקפה. וכבר אמרו חז"ל על עניין זה: "וכל המרבה לספר, הרי זה משובח" – שהמרבה לספר הוא בעצמו משובח.

 

חשוב מאוד לא להמעיט מערכה של הטובה שקיבלנו גם אם מדובר בסדר גודל עצום (יציאת מצרים) וגם אם מדובר במשהו קטן יותר (חסד ‘קטן’ שעשה לנו חבר), הן מהזולת והן מהבורא. נעשתה כאן טירחה שנהננו ממנה, על כן ראוי להעריך ולהביע הרגשת הערכה זאת בפה מלא.

 

התבוננות בכל הדברים שנכתבו לעיל, מאפשרים לנו במידה מסויימת להזדהות עם מעשהו של נוסע הרכבת שהודה לנהג הקטר. זוהי דוגמא לדרך שבה צריך לנהוג כל אדם – להכיר בטובה מכל כיוון שהיא באה. אין מקום לחשבונות סביב מעשה הנתינה, בין אם הנותן לא התכוון לתת ובין אם לא רצה לתת. החשבון היחיד שצרך לעמוד לעינינו כמקבלי טובות – קיבלתי טובה ואני חייב להכיר בה. זוהי מידת הכרת הטובה, שהיא אחת מן המידות היסודיות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום.

 

הכרת טובה מתחילה במילה אחת קטנה, שהיא בעצם גדולה – תודה, וזה גם לא עולה כסף…