עשה עצמך כמדבר וקבל מתנה!

 

 

כותב רבנו, שאין אדם זוכה לתורה אלא על ידי שפלות, כמו שאמרו חז"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר, שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: וממדבר מתנה, וכתב על זה הר"ן: נתכוון להזהיר שיהיה שפל רוח ביותר.

 

ובמה מתבטאת השפלות? אך ורק במנהגו של אדם עם הסובבים לו. כי עיקר הענווה היא רק כלפי בני אדם שסביבו. היינו כשמתנהג עם כולם בדרך ארץ, בעדינות ובהבנה. וכן כאשר מוחל לכל אדם שפוגע בו, ומיטיב עם כל אחד, אפילו עם מי שפוגע בו, זו היא הענווה, וזו היא השפלות. וכן אמרו חז"ל: לעולם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חמה ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות. אמרו עליו, על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

 

רבים הם הרוצים לחזור בתשובה, ולכפר על עוונותיהם, וחושבים שבשביל שתכופר חטאתם, הם צריכים לעבור כל מיני ייסורים, סיגופים ותעניות. ואף על פי שבאמת מוזכרים בספרים כל מיני תיקונים וצומות וגילגולי שלג וכדומה, שצריך החוטא לעשות כדי לתקן את עוונותיו, אף על פי כן ישנה תקנה אחרת המוזכרת גם היא בספרים, תקנה שנותנת את אותה תוצאה מבלי לפגוע בגופו של האדם.

 

התקנה הזאת היא מה שכתב רבנו בתורה ו’: ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק. וכן כותב הרמ"ק בספרו ‘תומר דבורה’, שטוב לו לאדם לסבול חרפות וביזיונות בשביל כפרת עוונותיו, יותר מכל הסיגופים שבעולם, ועוד שאין הביזיונות פוגעים בגופו ואינם מתישים את כוחו ויכולתו ללמוד תורה ולעבוד את ה’.

 

ההסבר לזה הוא, שכל העבירות שהאדם עושה מגבירות אצלו את עזות הגוף והרגשת הישות, דבר המרחיק אותו מהתורה, שהיא רוחנית, ומהקב"ה. ועל ידי התעניות והסיגופים נשברת עזות גופו, ויכול לשוב ולחיות את שפלותו ופחיתותו ולחזור בתשובה. אמנם הביזיונות הם דבר השובר את עזותו של האדם יותר מכל, ויכול לזכות לשפלות, שעל ידי זה זוכה לתורה, היינו שחוזר בתשובה שלימה.

 

דבר זה נחוץ מאוד לכל הרוצה לשוב אל ה’, שידע שאין זה רצון ה’ שיהיה בעל התשובה מדוכא ולחוץ ממה שעבר עליו, אלא רצונו שיתחזק תמיד באמונה יתירה, ויהיה בשמחה למרות שהוא יודע מרת נפשו ופגמיו המרובים. וזו היא עיקר התשובה שלו, שישאר בשמחה ובאמונה למרות הכל, וזו היא ענווה. כי כאשר הוא עושה כן, זה אומר שהוא מקבל את הביזיון שיש לו מזה שהוא רואה את פגמיו בשתיקה ואהבה. אבל כאשר הוא שבור ומיואש מכך שיש לו עוונות ותאוות וכו’, זו אינה תשובה כלל, אלא כעס וטרוניה שיש לו מכיון שהוא רואה שהוא לא צדיק כמו שהוא חושב את עצמו, וזו גאווה שהיא היפך התשובה.

 

הרבה פעמים אדם עובר ייסורים, ומנסה לעשות תשובה כדי שילכו ממנו הייסורים האלו, והוא מכה על חטא, ומורט שערות ראשו על כל מיני עבירות שעשה בחייו, ולא מועיל לו, אלא אדרבא, הייסורים גוברים ומתחזקים ר"ל. ומה שהוא אינו יודע הוא, שכל הייסורים שיש לו אינם כלל על אותם עבירות שעשה, כי אלו נמחלו לו מזמן, אלא כל הייסורים שיש לו הם רק על זה שהוא לא בשמחה, ואינו מודה לה’ שקרב אותו, ואינו מאמין שה’ אוהב אותו כמו שהוא, ועל זה שהוא רודף את עצמו ומלקה את עצמו כל הזמן, דבר הנובע אך ורק מרשעות ורוע לב שיש לו על עצמו והסובבים אותו, לכן הוא רואה רק חובה ואשם כל הזמן.

 

נכון, רוע הלב הזה, והנטיה לרדוף עצמו, הם הם התוצאה של אותם עוונות שעשה. אבל הדרך היחידה לתקן את זה היא על ידי שיתחזק דווקא לעשות ההיפך, היינו להיות בשמחה ולהאמין בסליחתו של הקב"ה, ולהיות בעצמו סלחן ורב חסד, כי על ידי העוונות הגביר את מידת הדין על עצמו, לכן תיקונו הוא, שיהיה עכשיו במידת החסד, הן כלפי עצמו והן כלפי הסובבים אותו, כי על ידי זה הוא שובר הגאווה שלו ויכול לחזור בתשובה.

 

לכן, למעשה, כאשר אדם רואה שיש עליו הרבה דינים וייסורים, וכן כאשר הוא רואה שמתגבר עליו היצר הרע בהרהורים ובלבולים, עליו לשוב בתשובה בעיקר על זה שהוא לא מודה לה’ מספיק ולא מאמין בו מספיק, ועליו לבקש הרבה מאוד על אמונה פשוטה, שיאמין שכל מה שעובר עליו זה ברצון ה’, ושהכל לטובה ושיהיה בשמחה תמיד בכל מצב, ולא משנה מה עובר עליו, כי זו היא תשובתו וזו היא כפרתו – שהוא שמח ומקבל הכל באהבה. ואם אדם עושה כן, בלי שום ספק יזכה לתשובה שלימה ויומתקו כל הדינים שעליו, ויבין דרכי ה’ ואהבתו לעמו.

 

וממילא, כאשר האדם מתגבר להנהיג עצמו במידת החסד, היינו להאמין בחסדו של הבורא וסליחתו, ואינו הולך עם עצמו במידת הדין, כך בדיוק הוא מתנהג גם עם הסובבים אותו, והוא מעורר ומגלה מידת החסד והרחמים בעולם, שגם זה מתקן את מה שהגביר בעבר את מידת הדין וחרון האף על ידי עוונותיו.

 

על כן, כל הרוצה לזכות בתשובה שלימה, דהיינו לזכות לקבל את התורה במתנה, צריך שיזכה לשפלות, אותה הוא זוכה לקבל על ידי שמקבל כל סוגי הביזיונות באהבה, הן הביזיונות שיש לו מעצמו מהמידות הרעות שלו והתאוות והפגמים שהוא שקוע בהם, והן הביזיונות שיש לו מבני אדם שסביבו שאינם מכבדים אותו ואינם נשמעים לו, ומתנגדים ומפריעים לו כל הזמן, או שמחרפים ומגדפים אותו. והסימן אם קיבל באהבה את שני סוגי הביזיונות האלה, הוא השמחה. אם נשאר בשמחה תמיד, זה סימן שהוא מקבל הכל באהבה והוא בדרך הנכונה והבטוחה לתשובה שלמה. וכאשר הוא זוכה לקבל הכל באהבה, הוא יכול גם להתנהג עם הסובבים אותו ברחמים, להשפיע, לתת ולהיטיב עם כל הבריות, גם כאשר הם אינם מתנהגים כראוי כלפיו, ואז נקרא שהוא נעשה כמדבר שהכל דשים בו, ומתקיימים בו דברי חז"ל שהובאו בתחילת המאמר: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל – תורה ניתנה לו במתנה.

 

ה’ הטוב יטיב עימנו ברחמיו לתת לנו רחמים בליבנו שנטיב עם כל בריותיו ונמלא העולם ברחמים אין קץ עד ביאת הגואל וחיי העולם הבא, שעליהם נאמר: עולם הבא אין בו לא קנאה לא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.