האם הפסקנו להאמין בטוב?

 

 

תורת ישראל היא תורת חיים, כמו שכתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה", ורצה הקב"ה לתת לברואיו את הטוב המושלם, לכן נתן לנו את תורתו הקדושה, שאין שלם ממנה, כמו שכתוב: "תורת ה’ תמימה משיבת נפש, עדות ה’ נאמנה מחכימת פתי. פקודי ה’ ישרים משמחי לב, מצוות ה’ ברה מאירת עינים. יראת ה’ טהורה עומדת לעד, משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו. הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים…" – כמה מתוקות המילים של דוד המלך, כמה טובות הן, מעוררות תקווה ומפיחות חיות בלב שומעם.

 

כמה יפים ומאירים חייו של יהודי! איזו זכות זאת להיות יהודי! איזו מתנה זאת להיות יהודי! כל מה שיהודי עושה זה שלימות. כל מצווה ומצווה היא שלימות – השבת היא שלימות, התפילין, החגים, התפילה, הפאות, הזקן, הטהרה, הצניעות, הכל הוא שלימות העולה למעלה למעלה, ונוקבת עד התהום. כל מחשבה המקושרת לקב"ה, לתורתו ולמצוותיו, הכל מקושר ומחובר עם כל העולמות בשלימות שאין כמותה, שלימות שאין לה קץ, כי הכל הוא על פי תורתו של בורא העולם, והבורא נתן תורה מושלמת ומצוות מושלמות, עם עומק עצום וחכמה אדירה.

 

בואו נתבונן: יהודי מתבודד, מדבר עם בורא עולם, מבקש לעשות רצונו, מבקש לצאת ממידותיו הרעות: מהקנאה, מהשנאה ומהכעס. מבקש לצאת מתאוותיו הרעות: מתאוות הממון, תאוות הכבוד, תאוות האכילה, מהניאוף והסיאוב. מבקש לצאת מהגאווה והיהירות שלו. מבקש להגביר את הצורה על החומר, את החכמה על הכסילות, את האור על החושך, את האדם על הבהמה, את החכמה על הכסילות, את הנשמה על הגוף. היש דבר טוב מזה? יפה מזה? היש דבר המעורר תקווה יותר מזה לתיקונו וגאולתו של העולם? האם אפשר להתעלם מההבדל התהומי בין כוונותיו של אותו יהודי, לבין הכוונות והרצונות שיש לגוי בליבו, או של כל מי שאינו מקושר לתורה הקדושה?

 

הייתכן להתעלם מזה, שעולם, שכל מה שמניע אותו זה רדיפה אחר תאוות, ממון, תחרות ודורסנות, אינו יכול אלא להיחרב? כל אחד מרוכז בעצמו, דואג לרווחתו, משתדל תמיד להשיג יותר מהשני. כל המלחמות האכזריות, המצאת כלי משחית, זנות, סמים, גניבות ורציחות, הכל הוא תוצאה של דבר אחד: הריחוק מתורתו של הבורא שנתן אותה בשביל שנדע איך לחיות, בשביל שנדע איך ליישב את העולם בבני אדם ברי דעת, היודעים את בוראם ומשתדלים לעשות רצונו, כמו שאמר הנביא בדבריו הנוקבים (ישעיהו א): "ידע שור קנהו, וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן".

 

ואין הדברים דברי תוכחה, אלא רחמים. יהודי! יש לך תורה, יש לך את הדרך הנפלאה ביותר לחיות, את הדרך האמיתית והמושלמת למצות ולהפיק את הטוב שיש בך. על מי נסמוך שינחה אותנו בחיינו, אם לא על מי שברא אותנו?

 

מדוע נלך בדרך הגויים? איזה טובה צמחה מהם אי פעם? איזה חכמה יש בהם? מה יכולים הם ללמדנו? רק את מידותיהם המגושמות והגסות, עוד סוג של תאווה, עוד דרך להגביר את הנפש הבהמית על הנשמה הטהורה. לנו יש את תורת ה’! סוד החיים והבריאה בידינו, ואנו לוחכים פנכותיהם המגועלות של אנשים ריקים ופוחזים, קוראים את ספריהם, צופים בסרטים המתארים את אורך חייהם של זרים, עם אחר, לשון אחרת, נפש אחרת. מדוע? מה פשר ההכחשה והפניית העורף למורשתנו הקדושה? פלא!

 

אמר הכתוב (ירמיה ב): "…אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשברים…" – כמה רחמים וכאב יש במילים אלו, ואומר (משלי): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו", מבקש מאיתנו אבינו שבשמיים: בני היקרים והחביבים, נתתי לכם דבר טוב, באמת טוב, אל תעזבו אותו", וממשיך, "..עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". כמה מתיקות וטוב יש במילים אלו, חיים, אושר, נועם, שלום…כל התורה מלאה בטוב הזה, בתקווה הזאת, האם הפסקנו כבר להאמין בטוב? האם התייאשנו ממציאות הטוב?

 

יהודי! צא לשדה, שׂא עינייך למרום, דבר עם בורא עולם, עם אבא שבשמים, בקש ממנו: "אבא, תפתח לנו את העיניים, את הלב, תראה לנו את הטוב שיש לך לתת לנו, את הטוב שיש לנו…" ושלמה המלך שר ומזמר, ומרמז לנו (שיר השירים ז): "לכה דודי, נצא השדה, נלינה בכפרים. נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן, פתח הסמדר, הנצו הרמונים, שם אתן את דודי לך…" אומר לנו הקב"ה שנצא לשדה להתבודדות, נשכימה בחצות לילה, נראה אם כבר פרחה הגפן – גפן זו כנסת ישראל, האם כבר קרוב זמן גאולתה ופריחתה, שם אתן את דודי לך, שם בשדה, אראה לך את טובי, אתן לך לטעום את נופת צוף תורתי.

 

שם… בשדה… שם נמצאת הגאולה…הגאולה הפרטית של כל אחד ואחד, והגאולה הכללית של כל העולם הזה, גאולתו של עולם שסוע, עולם מתפורר…רוץ לשדה יהודי! הגאולה מחכה רק לך…רוץ יהודי רוץ…טאטע, אוי טאטע (אבא, אוי אבא), גיוועלד!