הצורך המקשר

 

 

התורה מנחה ומדריכה את האדם מה יעשה וממה עליו להימנע. היא מצביעה בפניו על הטוב ומורה לו מה הוא רע. היא מכוונת אל היפה ומרחיקה מהמכוער. מבין כל אלה, תורתנו מצביעה כבר בתחילתה על מצב שלילי: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב).

 

הלומד באופן שטחי את פסוקי התורה, עלול להבין שרק לאחר שהבורא הבחין שלא טוב לאדם להיות לבדו, שינה ח"ו את דעתו והחליט לברוא לו עזר. אולם המעמיק בהבנת התורה יגיע למסקנה (על פי הכלל של "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – הסתכל בתורה וברא את העולם) שמשמעות הכתוב בתורה שונה לחלוטין: הבורא רצה שאדם יתקשר לאלוקיו, לחברה האנושית שמסביבו ולבן-זוג לכן יצר את האדם כך, שיחוש שלא בטוב כאשר הוא לבדו, כדי שתחושת החסר תביאנו ליצור קשר עימהם.

 

בכך אנו למדים מהתורה שהתהליך שבאמצעותו אדם נקשר עם סביבתו הוא ‘החסר’. קורא שורות אלה יכול לבחון זאת בעצמו על ידי חשיבה של מספר שניות: מה מקשר אותי לסביבתי ולאנשים אחרים, האם מה שיש לי או מה שאין לי? התשובה תהיה: מה שאין לי, הצורך – הוא המקשר.

 

זאת אומרת, הצורך אינו חולשה או חיסרון, אלא יתרון: הוא אמצעי להתקשרות בדומה למנגנונים אחרים ששילב הבורא באישיותו של האדם כדי שלא יפגע, כגון: כשם שתחושת רעב אינה חולשה וליקוי במבנה גופו של אדם, אלא מעלה הנועדה להסב את תשומת-ליבו שגופו זקוק למזון, כך גם הכאב – אינו ליקוי, אלא אות התראה על מחלה, וכך גם הצורך שהוא אמצעי להתקשרות.

 

הבנה זו תלמד אותנו שכאשר אדם מבקש דבר-מה מחברו הוא אינו מנצל אותו, אלא מפעיל את עוגן-ההיתפסות שהטביע הקב"ה באישיותו כדי שבאמצעותו ייצור קשר עם סביבתו. לעומת זאת, אילו בורא-העולם היה נותן לאדם את כל צרכיו מראש, הוא לא היה מתקשר לשום דבר מחוצה לו – לא לחבריו, לא לבן-זוגו, ואף לא ליוצרו, הקב"ה. אפילו הגדול שבישראל לא היה מתקשר אל הבורא ללא הצרכים שלו, שהרי לימדונו

 

חז"ל במדרש (תנחומא, פ’ תולדות): "למה נתעקרו האמהות (שרה, רבקה ורחל)? – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן. אמר הקב"ה: עשירות הן, נאות הן, אם אני נותן להן בנים – אינן מתפללות לפני".

 

כלומר, אף על פי ששרה אמנו הייתה צדקת ובעלת דרגת נבואה גבוהה מדרגת אברהם אבינו, מציין המדרש שעם כל זאת אילו לא הייתה חסרה בדבר, לא הייתה פונה אל הבורא-יתברך בתפילה. זאת, משום שהמנגנון היחיד המקשר את האדם אל מה שמחוצה לו הוא הצורך שלו. גם ללא הידיעה שמדובר באבותינו הקדושים, שהרי הם אישים שמעבר להשגותינו, אין הדבר מפחית מחשיבותן של אמהותינו הקדושות, ואף לא מכל אישיות אחרת המוזכרת בתורה אם אומרים עליהם שאילו היה להם הכל לא היו מתקשרים אל הבורא.

 

כשם שאין אדם מאבד מערכו אם אינו מסוגל לראות כאשר עיניו עצומות, ואם אינו מסוגל לשמוע כאשר אוזניו אטומות. משום שהבורא נתן אפשרות לאדם לראות רק באמצעות עיניו ולשמוע רק באמצעות אוזניו – כך הוא יצר את תהליך התקשרותו עם מה שמחוצה לו, רק על ידי הצרכים שטבע באישיותו, ושהסובבים אותו מסוגלים לספק לו.

 

מובן אם כן, שהצורך אינו חולשה, אלא ‘עוגן היתפסות’ המקשר את האדם לאלוקיו ולסביבתו.

 

עתה נבין מדוע יצר הבורא את האדם כיצור הנצרך ביותר עלי אדמות: אין עוד יצור הזקוק ללבוש כאדם, גם אין נמצא בעל חיים הזקוק לאוכל, ובעיקר להכנתו, כאדם. אין עוד יצור הכבול לדיור כאדם, ולא נפש-חיה הקשורה לבן-זוג כאדם. לא ידוע על נברא הנצרך לתמיכה ועידוד חברתי כאדם, ודאי שלא נמצא יציר שזקוק לכל הדברים האלה יחד כפי שזקוק המין האנושי.

 

את כל הצרכים האלה שזר הקב"ה ורקם באישיותו של האדם דווקא, שהוא בחיר היצירה, וזה יתרונו על פני כל היצורים האחרים, שהרי בכך מתאפשר לו להתקשר לבוראו כמעט בכל רגע מרגעי חייו, בכל חלק מגופו ונפשו ובכל תחושה מתחושותיו. אילו היה זקוק לפחות צרכים, הייתה גם התקשרותו פחותה ורדודה בהתאם לצרכיו, אם בשערה אחת משערות גופו לא היה האדם זקוק לבורא-עולם, הרי בשערה זו לא היה חש קשר אליו.

 

בדומה למנגנון הצורך, המקשר את האדם לבוראו, יצר הקב"ה באישיותו של אדם צרכים שיקשרו אותו לחברה שמסביבו ולבן זוגו. בלעדיהם לא היו בני אדם מתחברים זה עם זה, ובודאי שבני-זוג לא היו מסוגלים להינשא וליצור תא-משפחתי. זאת, משום שישנן סיבות רבות המרחיקות מיצירת קשר הדוק ומבניית שותפות, שהרי כל אדם הינו ייחודי ושונה מזולתו.

 

השוני הוא כה רב, עד ששום אדם לא יחתום הסכם שותפות אפילו עם חברו הטוב ביותר – כאשר מדובר במגורים משותפים, לתקופה של שמונים שנה וברמת כפיה של נישואין. ברוב המקרים לא יסכימו לכך אפילו שני אחים בעלי רקע זהה – הם נולדו לאותם הורים, גדלו באותה משפחה, מוצאם מאותה עדה, אכלו אותם מאכלים, הושפעו מאותם רעיונות ונשלחו לאותו בית ספר.

 

לאור זאת, הקשיים עשויים להתגבר עשרות מונים כאשר מדובר בנישואין, האמורים להכניס תחת קורת-גג אחת שני אנשים שאף אינם בני אותו מין – האחד איש והשנייה אישה – שהרי מצב זה מכפיל את השוני והקשיים. לכן, כדי לאפשר את הקשר, ולמעשה את הגשר, בין שני אנשים שונים לחלוטין, יצר הבורא באישיותו של כל אחד מבני-הזוג צרכים הכופים אותם להתקשר זה עם זה לתקופה ארוכה, על אף השוני הרב שביניהם ועל אף היותם בני-מין שונה, ולמרות רצונם העז לחופש ועצמאות.

 

זאת ועוד, מצוקת הבדידות והרצון העז למצוא בן זוג, הם בעלי עוצמה גדולה יותר מאשר הרעב לאוכל והכיסופים לממון. הדבר מלמד שאם בורא העולם טבע באישיותם של בני- המין האנושי מצוקת בדידות בעוצמה כה גדולה, אין זאת אלא משום שבעוצמה פחותה מזו היו בני אדם מעדיפים להישאר לבדם ולא לקשור את עצמם לבן-זוג ולמסגרת כובלת לתקופה כל כך ארוכה.

 

 

כדי להבין את תפקיד הצרכים ביצירת הקשר בין בני הזוג, ניטול לשם משל את צורכה של האישה בתמיכה רגשית ורצונה למצוא חן בעיני בעלה.

 

מי שאינו מתעמק בהבנת הצורך הרגשי של רעייתו, עשוי לסבור שזו היא חולשתה של האישה מול עוצמתו של הבעל. אולם, כאמור, אין זו חולשה אלא ‘צורך מקשר’ – הבונה את קשר הנישואין. אילו לא הייתה זקוקה לכך, מסתבר שלא הייתה קושרת את עצמה לבעלה, שהרי הנישואין מחייבים אותה לעמול קשות בבית ואף מחוצה לו. (הערה: כל מה שאישה צריכה גם גבר צריך, וכן כל מה שגבר צריך גם אישה צריכה – ההבדל הוא רק במינון). כך הוא הדבר גם לגבי דברים נוספים המאפיינים את הצורך של האישה,כגון: האוכל שהיא מכינה, הסדר בבית וכו’.

 

בנוסף לכך שזר הבורא ברגשותיה את הצורך לתחושת שותפות עם בעלה, וצורך זה מסייע לה לשמור על קשריה אליו אף כאשר היא נתקלת בקשיים בקשר הנישואין. אילו לא היו משולבים צרכים אלה באישיותה של הרעיה, ללא ספק כמעט כל אישה הייתה מעדיפה לחיות את חייה לבדה בלא כל העול הכרוך בהיותה עקרת-בית.

 

ניתן להבחין בצורך נוסף הקיים ברגשותיה של אישה, והוא, לפרוק מצוקות באמצעות תיאור המועקות שהיא חשה, כל זאת לא במטרה לקבל עצה אלא לקבל תמיכה והבנה, והיא מוצאת בבן-בבריתה ושותפה לחיים את האדם המתאים והמסוגל להעניק לה אוזן קשבת ותמיכה ריגשית. בעל מאזין שאינו מבטל בדיבורו את סיפורי קשייה, אלא מצדיק את נכונות הקשיים, יגלה מהר מאוד בסיוע הגדול שהוא מעניק לרעייתו ובהפחתת קשייה הרגשיים.

 

 

בדומה לאישה, יצר הקב"ה צרכים לבעל, כדי שישמור על הקשר עם רעיתו. הוא חש צורך להיות אחראי לפרנסת המשפחה. תחושה שעל פי רוב מצויה במינון גבוה יותר אצל הבעל מאשר אל הרעיה.

 

כמו כן, הוא זקוק מאוד שרעייתו תהיה שבעת-רצון ממנו ותהנה מעשייתו למענה, וכשהיא אינה מגיבה בהתאם לציפיותיו הוא פונה אליה ומבקש ממנה שתאמר שטוב לה, שהיא שבעת-רצון ושהיא מאוד נהנית ממנו ומפעולותיו. ביטוי נוסף לכך אנו יכולים לראות בהרגלם של גברים רבים שכאשר הם עושים דבר מה בבית או רוכשים חפץ עבור המשפחה, הם אומרים לרעיה: "עשיתי לך" או "קניתי לך". אלה הם ביטויים המכעיסים מאוד את הרעיה המגיבה: "מדוע אתה אומר ‘לך’? והרי עשית או קנית עבור משפחתך!"

 

אישה שבמקום להגיב בדרך זו תשקיע חשיבה מדוע אכן בעלה אומר כך, תבין שהוא מאוד זקוק לתגובה ממנה שתשדר: ‘נוכחתי שעשית עבורי’. תגובה מסוג זה תגביר את הסיכוי שבעלה יתעודד לעשות הרבה, מעבר למה שהוא נוהג לעשות עתה. ההבדל בין גישת הבעל לבין גישת רעייתו מקורה במבנה אישיותם – לאישה יש תכונה מאוד חיובית למסגרת המשפחה, שהיא אינה רואה את עצמה כמתנדבת, לא כעושה דברים המובנים מאליהם, ואילו הבעל חש טוב יותר לעשות כמתנדב.

 

כמו כן חשוב לבעל שרעייתו תכיר לו טובה, ותביע זאת בקול ופעמים רבות. ללא צרכים אלה הדרושים לו, היה הגבר מעדיף לחיות לבדו, בלא ההתחייבויות הרבות שמחייבת אותו המסגרת המשפחתית. על פי האמור, צרכים אלה אינם חולשות או גורמים המצביעים על נחיתות, אלא הם עוגני-היתפסות באמצעותם בני הזוג מתקשרים זה לזה. אישה שתשכיל להודות רבות לבעלה על פעולותיו תבחין שגוברת נכונותו של בעלה לעשייה, שהרי היא נעזרת בגורם ששזר הקב"ה ברגשותיו כדי שירצה לעשות למענה.

 

מצאנו, אם כן, שהצורך הוא לא חיסרון ולא חולשה, אלא ההיפך – הצורך הוא יתרון גדול מאוד! שבעזרתו יוכל האדם ליצור התקשרות עם סביבתו ובמיוחד עם בן-זוגו, וזאת על מנת שיזכו בני-הזוג לבנות את אישיותם הייחודית, ישפרו את תכונותיהם ויתגברו על יצרם, וכן על מנת שכל אחד מהם יוכל לשפר את עצמו בצורה מושלמת על ידי הענקה לסביבתו.

 

כדי להבטיח את קשריו של האדם עם סביבתו לא הסתפק הקב"ה בציווי לאדם לאהוב את הזולת, אלא יצר ברגשותיו תגובה קשה לבדידות, עד כדי כך שהדבר החשוב לו ביותר – והוא זקוק לו יותר מלכל דבר אחר – הוא קשר רגשי וחוויתי עם אדם נוסף.

 

לכן מציינת התורה ש"לא טוב", הוא "היות האדם לבדו", כלומר, כשהוא לבד, כי הבדידות של האדם והתנכרותו לסביבה הוא מצב שלילי שיש לשנותו ולתקנו. וכדי לתקנו טבע בו הבורא את תחושת ‘החסר’ מחד, והרצון למלא חיסרון זה מאידך, וכן כדי להפוך את האדם לאישיות חברתית – יעזור לאחרים ואחרים יעזרו לו, ייתן ויתנו לו וכיוצ"ב. על כן, טבע הקב"ה באדם את הצורך, שהוא החוט המקשר שלו עם הסובבים אותו ובפרט עם בן-הזוג.

 

 

(מתוך הבית היהודי חלק א, הבית היהודי חלק ב)