כוחה של אהבה – פרשת השבוע פנחס

פרשת פנחס

 

 

"ויעמוד פנחס ויפלל" – "שעשה פלילות עם קונו" (סנהדרין מ"ד)

 

 

פנחס מלמד אותנו מהי מסירות נפש להקב"ה.

 

רבינו הקדוש כותב, כי פנחס עשה את מעשה מסירות הנפש מתוך תפילה, שהיא תפילה בחינת דין.

 

פירוש הדבר הוא, שאף על פי שהתעורר דין על עם ישראל, פנחס עם מעשה הקנאות שלו הצליח לבטל את הדין שהתעורר על ישראל, ותפילתו היתה גם כן בחינת דין – שבא להקב"ה באופן של קנאות שמקנא, כמו שכתוב על מעשה זמרי: "קנאים פוגעים בו", אזי הוא יכול בתפילתו להוציא מהסיטרא-אחרא (הטומאה) את מה שבלעה.

 

וזהו שמעשה זמרי קרה על ידי עצת בלעם, כי בלעם מלשון בליעה, זאת משום שהסיטרא-אחרא בולעת כל הזמן מהאדם את החלקים המקולקלים שבו, ולפעמים יש לה אחיזה גם בקדושה שבו, כי מי שאינו צדיק גמור נאמר עליו: "בבלע רשע צדיק הימנו", דהיינו שהרשע, שהוא הסיטרא-אחרא, בולעת מן האדם חלקים הן בתורה והן בתפילה, מכיון שהאדם נותן לה אחיזה בדברים אחרים, אזי היא בולעת ממנו גם את חלקי הקדושה כפי יכולתה.

 

כדי להוציא את הבליעה הזו, ובפרט את התפילות שבולעת מאיתנו, ובמיוחד כאשר מתפללים ללא כוונה, שהוא כגוף ללא נשמה, אזי צריך לבוא צדיק כפנחס, שהוא במדרגת קנאות אמיתית, ולהתפלל לה' יתברך תפילה שהיא בחינת דין, שהיא תפילה בכח הממתיקה דינים, כי פנחס בא בתפילתו בקנאות לה' יתברך שיעזרהו לתקן את הקלקול שבעם ישראל, וכאשר אדם רוצה באמת לתקן, ולא מתוך נגיעה אישית אלא רק לשם שמים, אזי הוא קנאי אמיתי ותפילה כזו מוציאה מהסיטרא-אחרא את כל הקדושות שבלעה.

 

הסיטרא-אחרא לא יכולה לעמוד מול האמת וכשהאמת היא צרופה ונקיה, בבחינת דין, שהיא תפילת הבעל-כח שבירר את נקודת האמת ומוכן למסור את נפשו עבור האמת, כמו פנחס, אזי הסיטרא-אחרא לא יכולה לעמוד מול האמת הזאת והיא "מוכרחת ליתן הקאות". כלומר, להקיא את מה שבלעה, ואז מבטלים את בלעם ששורשו במלך בלע, ממלכי אדום, ואז המלך בלע ובלעם והסיטרא-אחרא שבלעו את הקדושה מוכרחים ליתן הקאות, זאת משום שהתפילה של הבעל-כח שהיא אמת בלי שום אחיזה של שקר, רק שמעמיד בתפילתו את נקודת הקנאות שהיא נקודת אמת צרופה ללא שום אחיזת שקר, והיא מסירות נפש אמיתית לשם שמים בלא שום נגיעה עצמית – רק אז זוכים להמתיק את הדין, ועל זה אמר הקב"ה על פנחס: "השיב את חמתי מעל בני ישראל…בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

 

הקנאה של פנחס היא צרופה ונקיה ואין לסיטרא-אחרא שום אחיזה בה, ומאמת כזאת אין הרע יכול לינוק, כי אדרבא, הסיטרא-אחרא מוכרחת להוציא את מה שבלעה מן הקדושה ולהחזירה אל הקדושה. או-אז מתבטלת קליפת בלעם שבולעת את הקדושה בעצותיה הנבערות והנפסדות.

 

לכן זכה פנחס לכהונה, שהיא מידת החסד והאהבה, זאת משום שקנאה כזאת, שהיא דין ומסירות נפש אמיתיים, נובעים מאהבת ה' ומאהבת ישראל אין-סופיים שהיא מידת הכהונה הבאה מצד החסד. כי אף על פי שעשה מעשה של דין בקנאות, אולם זה בא ממידת החסד והאהבה האמיתיים, שהם מידת הכהונה.

 

וכפי שרואים בחוש, שכאשר אדם אוהב מישהו – הוא מקנא לו, בבחינת "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", ומעשה הקנאות של פנחס נובע מאהבה אמיתית, לכן זכה לכהונה שהיא מידת האהבה האמיתית.

 

נמצא, שעל מנת שאדם יזכה לקנאת ה' יתברך ולדת הישראלית – צריך אהבה אין-סופית להקב"ה ולעם ישראל, ורק מתוך האהבה הזו הוא יכול לקנאות כמו אדם שאוהב את רעהו ומקנא לו כאשר פוגעים בו, ועומד לטובתו לעזרו.

 

אולם יש פעמים שהקנאות לא באה כמו אצל פנחס ממידת האהבה האמיתית, אלא רק מתוך פגיעה אישית שאדם נפגע, והוא מראה פנים כאילו הוא מקנא בזה לה' ולדת – אך זהו שקר, כי אז, אדרבא, לא רק שלא מוציא את בליעת הסיטרא-אחרא אלא שגורם לה לבלוע יותר.

 

יהי רצון שנזכה למידת האהבה ובכך לקנאות האמיתית שתבטל את בלעם ובליעת הסיטרא-אחרא, ויתקיים "ובעל המות לנצח", שלא תהיה יותר בליעה בבחינת "חיל בלע ויקיאנו מבטני יורשנו א-ל", במהרה בימינו אמן.