מכתב לידיד צעיר
הבגרות התובענית-משהו הינה שלב הכרחי בחייך, וכשתאזור עוז לוותר על חווית הנערות – תגלה שְׁיַם החיים מאיר אליך בפנים חדשות, חכמות יותר...
הבגרות התובענית-משהו הינה שלב הכרחי
בחייך, וכשתאזור עוז לוותר על חווית הנערות – תגלה
שְׁיַם החיים מאיר אליך בפנים חדשות, חכמות יותר.
בעולם המון אנשים.
אתה, בני – בתוכם.
קום, בני! צא, צא לדרכך! הדרך פתוחה לפניך. הרשות נתונה לך לשוטט, לטייל, לעבוד, ללמוד, להנות, להתענג, העולם פתוח. צא ונתב את נתיבך.
אולי מתוך תכנון – ראיה לפנים. אך ודאי, שהנתיב הסופי יובן רק מתוך מבט מתבונן לאחור. אל תהסס בשל כך – המשך! חייה! חיי-השעה אינם בהכרח חיי-פורקן. אדרבה – זוהי דווקא חכמה עדינה ונדירה לדעת לחיות את החיבור לזרימת הזמן, תעלומה, המתלווה לכיוון שבחרת.
שוט בים הזמן הגדול הזורם, חתור לכיוון שבחרת. לעיתים, עייפת מלחתור. הרפה – שוט בנחת ובחן. התבונן בנתיב הקצף שסירתך הקטנה הותירה מאחריה. זה הקצף שלך בלבד, הרוקד בין הגלים. אזור כוחות, שאף אויר-ים משביע ומרווה – והמשך לחתור ליעדך.
ומהו יעדך? האם אי קטן אי שם? או יבשת עצומה המשתרעת במרחבים? אינך חייב לספר. רק לעצמך – דע לאן אתה חותר. ואולי יעדך הוא השיט עצמו? החתירה העליזה בין הגלים? ההיטלטלות הנינוחה בין משבי הרוח המתחלפים?
היזהר- אל תלך שולל! אל תשגה בטעותם של רבים, אשר רוחות קלות-דעת שבו אותם בקסמי השובבות החיננית חסרת התכלית, נטולת המשמעות.
אמת – זכית להרגיש נכונה את נגיעת זרם הגלים, את משך הזמן, משהו מסוד הבריאה נוגע בך ומרמז לך על קיומו. אך אל תסתפק בקטנות! אל תניח לעצמך להמשך כשיכור אחר התרגשות חסרת בגרות זו.
צא ולמד! הן משוטים לך ולא בכדי. הן סירות רבות סביבותיך חותרות במרץ – לא כולם שוגים. הן איים רבים ישנם, יבשות אדירות ממתינות לגילויין. אל תמיר את חוף הנצח הממתין לך בעבור קסם גלי הנינוחות הרגעי, הממכר. הבגרות התובענית-משהו הינה שלב הכרחי בחייך, וכשתאזור עוז לוותר על חווית הנערות – תגלה שְׁיַם החיים מאיר אליך בפנים חדשות, חכמות יותר.
אומנם, קול פנימי בך זועק, מתקומם, מתמרד – אינך רוצה בשעבוד, בעמל וביזע הרומסים והממיתים את ניצוץ יצר החיים הטבעי. אינך חפץ להשתעבד למטרה רחוקה ונעלמת, מי יודע אם קיימת.
פחד הרגשת הכליון, אובדן רגש היחודיות מחפים, מאיימים ומרתיעים – ואתה נאחז שוב ברגשות הבטחון של ההשענות על דפנות סירתך הקטנה, ממשש את ממשותך, וחוזר לינוק את חיותך מרגשות החיבור למודעות להווית החיים עצמם.
בני, יקירי. מה יקר יצר החיים. מה מופלאה חכמה זו שאתה נלחם לשמור עליה כעל עצם חייך ממש. אך רוצה אני לתת לך מתנת-אור משיבת נפש. חפץ אני להעניק לך מימד – חיבור נוסף לאותה הוייה, מימד אשר לא ימיר את חן החיים באפרורית ויובש, אלא אדרבה, רק יחזק את תוקף פעימות הלב של סוד היותך אדם.
התבונן בבריאה: הרוח נושבת. עננים קלי-מסע מרחפים בתכלת. עלעלי העץ הירקרקים שרק הנצו נרעדים-נרגשים למגע משב רוח מדגדג, מביטים ממרומי הצמרמת אולי על גורי חתלתולים המשתובבים בגן. אתה נפעם מזיו תקות-העלומים המציף הכל, חן החיים מושך אותך להצטרף לריקוד הבריאה, להתמזג בהויה הציורית המתנגנת בעליזות וברוגע.
אך ראה בני, הדבורים המזמזמות בכותרת הפרג הארגמנית – עמלות הן למלא את מכסת הדבש הנצרכת לכוורתן. הנמלים שוקדות להטיח את מזונן לימות הקרה, עצי עד מקריבים איתנותם ומתנסרים בהכנעה בבתי החרושת, בהפכם לשולחנות לימוד או לארונות איכסון, השיבולים שינקו וצברו את לשד האדמה בטפחן זרעוני-חיטה שמנמנים – מתמסרות ברצון להטחן תחת אבני הריחיים, והופכות ללחם לאדם או למזון לעופות בלולי הביצים. איבריה השונים של הבריאה כולה מוסרים עצמם זה לזה, ומקיימים את גוף החיים החי, הנושם, האחד.
אם נביט, נדע ונבין, שתכליתו וייעודו של כל נברא – יוצקים בו את צורתו ומהותו. הן זהו סוד גדול: מוטבעת בטבע חכמה זו, שכדי שיתקיים הייעוד הנאצל במחשבה תחילה, התגלמו בבריאה צורותיהם ופעולותיהם של הנבראים, בהתאם לתפקידם בבריאה.
הן יהיה זה תמוה לגדוע עצמתו של אין על מנת לנסרו לשבבים ולעבדם לגפרורים, יהיה זה מאמץ מוזר לחצוב זהב במעמקי המכרות על מנת ליצוק ממנו מסמרי קיר. ואתה, בני, התניח לנשמתך הצמאה לשוטט במדבריות החיים בחפשה אחר מים מלוחים?
סוד תכליתו של כל איבר בבריאה מוטבע בתכונותיו, ואף ברצונותיו. ההתמזגות הנפלאה בחן הבריאה אשר נשמת האדם מחפשת, אם תבוא מתוך מחשבה ולימוד – תוביל את האדם לעשיה ולנתינה אליהן הוא מסוגל להגיע, בהן הוא ימצא את כשרונותיו היחודיים. דוקא שם, באותן עשיה עמילה והתמסרות, יוכל האדם למצות את סוד בריאתו היחודי רק לו, ולשוט בים האיים תוך ההרגשה המחודשת – הגדולה – אינני רק קצף חולף ומתפוגג. הנני חלק מיצירתה ועיצובה של הבריאה כולה! בליבי רצונות קדושים, ובידי כוח וכשרון להעניק לסביבתי את הייחוד שבנשמתי.
הן, בני, התחדש בליבך כעת רושם חדש ומופלא: השיוט המתבונן-הוזה בים הבריאה אינו אלא צלליתה של התענגות של אמת בהויית החיים, ואדרבא, תעצומות חיות נשמתך מקבלות מזון מן ההתמסרות דווקא, מאותו עמל החודר מן המעשים דרך גופך לתוך נשמתך, ומשלים את צורתה כהוויתה.
חקור, בני, אחר שורש נשמתך, חקור את צורת האדם שבך. פירות מעשיך יונקים משורשים עליונים. את רגליך אשר על הארץ מוביל ממעמקי תודעתך רצון נסתר, הצמא לחוף – המשמעות האמיתית, רצון שאינו מסתפק בהתמזגות מקרית, המקבלת עיצובה וצורתה משינויי רוחות זרות.
צמאה נשמתך לבטא את ייחוד שורשיה בעולם המעשה, וללדת את החכמה המוטבעת בה מתוך התמסרות לתפקידה הנכון בבריאה.
הבט, בני, בצורת נשמתך ודע את יעודך ותפקידך. או-אז תצליח בצאתך אל העולם, בצאתך אל תוך עצמך.
(מתוך: "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית, גליון מס’ 66).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור