הנאות – מה עושה לנו את זה?

מי שמכיר את העולם החיצוני וניתנת לו ההזדמנות

 

 

בין ההנאות שדוחפות את האדם לכיוון המשפחתיות אנחנו מזהים באופן חד וברור הנאות שאפשר לחוש אותם באמצעות הגוף, כמו אכילה ושתיה וכו’, לעומתן קיימות הנאות שאנו חשים בהם רק ברגשות.

 

הרמב"ם מגדיר הנאות אלו – בפירוש המשניות פרק ‘חלק’ (סנהדרין) – כהנאות רוחניות. ברמב"ם נאמרים על נושא זה דברים שאולי יפתיעו כמה מאיתנו. בין השאר הוא אומר, כי עיקר משיכתו של האדם בעולם היא יותר להנאות הרוחניות (לאו דווקא רוחניות במובן הדתי), מאשר להנאות הגשמיות.

 

ואלה דברי הרמב"ם, שם: "אתה מוצא רוב בני אדם מייגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם. והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחרים להנקם מאויביהם יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מתענוגי הגוף מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושה מבני אדם, או לפי שמבקש שיהיה לו שם טוב".

 

מה שעולה מדברי הרמב"ם המאלפים, שאם נבחן את האמירה וננסה לעקוב באמצעותה אחרי מיגוון ההנאות שהאדם נמשך אחריהן ואשר הן מכתיבות לו רבים ממעשיו, הרי ברור שאדם זקוק ליותר הנאות רוחניות (דהיינו שלא ניתן לממש אותם בידיים), מאשר להנאות גשמיות. גם הנאה שנראית לנו גשמית, כמו מאווייו של אדם בן ימינו למכונית הדורה, היא ביסודה על פי הגדרת הרמב"ם "רוחנית", דהיינו הנאה שאיננה פיזית ואינה ניתנת למישוש או לטעימה בפה אלא שייכת למיגוון ההנאות הקשורות לחושים ה"רוחניים" כמו הראיה, השמיעה והדיבור. וככל שההנאה מעמיקה לתוך הרוחוניות כך היא משמעותית יותר לאדם.

 

 

את כל זה אנו גם מזהים בחיי המשפחה. כל אדם היה רוצה שתהיה לו דירה רחבת ידיים, רבת חדרים, שיוכל לארח בה את כל קרובי משפחתו בעיתות שמחה וכו’, שהיא תהיה פונקציונאלית עם מטבח מאובזר, סלון מרחיב דעת ומעוצב לפי "המילה האחרונה", וחדר רחצה קומפקטי ומהודר.

 

אבל ניתן לשמוע פעמים רבות אישה שאומרת לחברתה: "מה שווה לי כל הארמון הזה, אם בעלי אינו מעריך אותי ואינו ונותן לי את תשומת הלב שאליה אני מצפה"…ומה המשמעות של דברים אלה שהם שכיחים?

 

אותה אישה מבטאת בדבריה הכואבים את העדיפות שהיא נותנת לצורך הרוחני שלה, להערכה, לתשומת לב, על פני הצורך הגשמי לדירה גדולה, נאה ומאובזרת. כמו כן ניתן לשמוע בעל שאשתו מכינה לו את הארוחות הטעימות ביותר, ממש כאשר אהב, והוא מודה, כי היא אפילו עולה בכישוריה על הכישורים שהפגינה אימו בתחום הבישול, אבל הוא רוטן בליבו ‘מה בצע בכל זה אם אשתי אינה מעריכה אותי ואינה מכבדת אותי כפי שאני מצפה ממנה…מה בצע אפוא בכל הארוחות הטעימות והמתובלות?’ וגם דיבור זה שכיח, לצערנו.

 

משמעות הדברים, ביטוי חד משמעי לההעדפת בני אדם, אנשים ונשים, את סיפוק הצורך הרוחני-רגשי שלהם על פני סיפוק ההנאות הגשמיות, שגם הן חשובות, אבל לא כמו הצורך הרוחני. עובדה היא, שמשפחות מתפרקות בעיקר בשל העדר אספקת צרכים מהסוג הרוחני, מאשר בשל העדר אספקת מזון טעים יותר. ומצד שני, משפחות מתחברות בעיקר בשל היכולת של בני הזוג לספק האחד לשני את הצרכים ה"רוחניים", כמו תשומת לב, הערכה, הבנה, אהדה, ידידות.

 

 

יש הבדלים מהותיים בין ההנאות הרוחניות לבין הנאות הגשמיות. אחד ההבדלים הבולטים בין שני סוגי ההנאות, הרוחניות והגשמיות, הוא שבהנאות גשמיות קודם הרעב להנאה ולתחושת השובע. לרעב גם יש תפקיד בתחושת ההנאה מהשובע, כי ככל שאדם רעב יותר כך הוא גם נהנה יותר מהשובע.

 

ואילו בהנאות הרוחניות תפקיד הרעב והחסרים האחרים מצומצם יחסית, ואולי במקרים רבים לא קיים בכלל. זאת ועוד הבדל קרוב, בהנאה גשמית, ההנאה מסתיימת ברגע שהחסר התקבל והרעבון אליו כבר אינו קיים עוד, מה שמהווה בעצם הוכחה, כי ההנאה הגשמית כמו הרעב לקראתה נועדו כדי ליצור דחף שיביא לאספקת צרכים, בעוד שההנאה הרוחנית אינה נגמרת עם השגתה, ויש תחושת סיפוק משמעותית גם לאחריה.

 

כדי להסביר זאת אומר רבי יצחק הוטנר כדברים האלה, שהקב"ה נטע באדם תחושות של סבר וחסר על מנת להביא את האדם לבצע פעולות כדי לשמור על גופו, ועל כן, ברגע שהוא מימש את המוטל עליו כדי לקיים את הגוף אין עוד תפקיד לסבל ולהנאה, והם אכן פגו עם סיום תפקידם, כפי שרצה הבורא שברא בחוכמה עליונה את עולמו.

 

דהיינו ההנאות הגשמיות הן פונקציונאליות, תפקודיות, לעומת זאת, ההנאות הרוחניות הן קבועות וארוכות טווח. בהקשר זה אמר עוד רבי יצחק הוטנר, שבורא עולם לקח מההורים את הבחירה באשר לדאגה לצרכי גופו של הילד, וההורים חשים חובה מלאה לעשות את כל הדרוש כדי לספק לילדם את צרכיו, מבלי שהאינסטינקטים הטבעיים שנטועים בהם יאפשרו להם להתחמק מאחריותם, עד כדי שמי שבכל זאת אינו מטפל בילדיו נחשב כמעט כלא שפוי.

 

לעומת זאת השאיר בורא עולם בידיהם של ההורים את הבחירה אם לדאוג לצרכיו הרוחניים של ילדם. וזאת משום שאספקת הצרכים הגשמיים היא אמצעי להבטחת קיומו של הגוף. אצל אדם בוגר היכול לדאוג לעצמו, הרי הרעב הוא שכופה עליו לעשות הדרוש כדי לקיים את גופו, אך אצל ילדים ותינוקות, שאינם יכולים לדאוג לעצמם, טבע הקב"ה את המקבילה לרעב הפיזי בתוך הדחף הרוחני שמביא את ההורים לדאוג לילדם.

 

 

הרב הוטנר מצביע על הבדל נוסף בין הסבל להנאה. כאשר הסבל – והחסר – הוא משפיע גדול יותר מאשר ההנאה. למשל, כאשר אדם מתלבט אם לעבור עבירה או לעמוד בנסיון, והחליט שלא לעבור את העבירה, לכשישאל האם ההימנעות הראויה לשבח שלו באה מציפיה לשכר או מחשש לעונש, מרבית האנשים יגידו כי הפחד מהעונש הוא זה שנתן להם את הכוח לעמוד בנסיון. אומר רבי יצחק הוטנר, כי הדבר נובע מכך שהסבל מוכר לאדם אך ההנאות מוכרות פחות, משום שגם ההנאות שאדם מכיר ברובן הן הפסקת הסבל ולא הנאה צרופה.

 

 

אנשים צעירים העומדים להקים משפחה שעליהם להתמודד עם היכרות בן הזוג ובני משפחתו, עם כניסה לעול של כלכלה ופרנסה, והכל בגיל צעיר יחסית, תוהים לעצמם לא אחת האם באמת טוב לנו יותר מאשר לגויים. אצלם הכל בחוץ נראה קורץ וזוהר, העולם פתוח, האפשרויות בלתי מוגבלות. אין עכבות, אין מגבלות, אין איסורים ו"השמים הם הגבול"…

 

מי שמכיר את העולם החיצוני וניתנת לו ההזדמנות לשוחח עם "אזרחיו", יודע שאין אלה הם פני הדברים, ואפילו כל אלה שחיים בצורת החיים הגויית, לכאורה מלאת ההנאות, מצהירים שבעצם נקודות ההנאה שלהם ביום יום, קטנות ובלתי משמעותיות, וכל הנאה שחוו אותה כבר משעממת ואילו הרצון להינות ממשהו אחר שעוד לא נחווה, גורם לרעב עצום. כך שבסך הכל, כאשר אדם בודק את 24 שעות היממה שלו ושואל את עצמו ‘מה יש לי יותר, רגעי סבל או רגעי הנאה?’, התשובה היא חד משמעית: רגעי הסבל והמועקה עולים פי כמה וכמה על רגעי ההנאה.

 

שתי סיבות לכך:

 

האחת – העובדה שההנאה הגשמית מסתיימת עם השגת היעד.

 

השנייה – אדם נהנה מהנאות רוחניות הרבה יותר מאשר מהנאות גשמיות (כמו שהזכרנו את דברי הרמב"ם). למשל מי שמבין במוסיקה יהנה ממנה הרבה יותר מאשר מארוחה דשנה, מי שמחובר ללימוד תורה יהנה מחידושי התורה שלו עשרת מונים ולאורך זמן יותר מאשר הנאות אחרות שהן חולפות וארעיות. על כן, אם אדם יאכל את סעודתו לשם מצוה, למשל לשם ‘עונג שבת’, הוא ידביק סיבה רוחנית למאכלו הגשמי וממילא האכילה תתן לו הנאה כפולה ומכופלת. לעומת סעודה זהה שיאכל ביום חול, ללא כל כוונה רוחנית.

 

כך מסביר הגאון מוילנא את מה שאנחנו אומרים בתפילת ‘מוסף’: "טועמיה חיים זכו", שכאשר אדם אוכל לכבוד שבת הוא נהנה מהאוכל יותר מאשר אם לא אוכל אותו לכבוד שבת (מכאן מגיעים דברי רבי לקיסר: "תבלין יש לנו ושמו שבת". ועל הבקשה ‘תן לנו הימנו’ השיב רבי: מי שמשמר את השבת מועיל לו ומי שאינו משמר את השבת אינו מועיל לו).

 

רעיון זה אפשר לרתום לתועלת ההתנהגות המשפחתית שלנו. ברור מאליו שבני האדם שונים, ובני זוג, איש ואשה, גם אם הם חוברים למשפחה אחת, שונים עוד יותר. יש אנשים שהשוני גורם להם למועקה והם עוברים בגללו סבל רב מאוד, בשל הקושי להשלים עם העובדה שבן הזוג שלהם כל כך שונה מהם. הם מתקשים להבין שזה לא הבן זוג שלהם שכל כך שונה, אלא שטבע הבריאה של האיש והאשה עשה אותם שונים.

 

 

אם נתייחס לקשיים הקיימים בדו-שיח המשפחתי, שנוצרים בשל ההבדלים האישיים התהומיים, כאל אתגר שבורא עולם מציב אותנו בפניו ואשר נועד לבנות את אישיותנו בדרך שהקב"ה בחר בה, הרי שהקושי מקבל מימד רוחני חיובי, המיקל עלינו את חיי היום יום.

 

בדומה לכך, אם אנחנו מתייחסים לילדינו לא כאל מוסכמה חברתית בלבד, אלא כאל ערך של מצוה מרכזית, וכל כפית שאנחנו מאכילים את הילד בודאי כל חיתול שאנו מחליפים לו, ועוד יותר, כאשר אנו מתמודדים עם הקשיים הכלכליים שאנו לוקחים על עצמנו כדי לראותו צועד לחופה, הרי החיבור הרוחני להתנהגות הטכנית של הדברים שהזכרנו מיקל על הקשיים מצד אחד, ומוסיף עונג לחיי המשפחה מצד שני.

 

נניח שאדם זקוק למאמץ יתר לפרנסתו בגלל שמשפחתו ברוכה בילדים, אין ספק שעוברים עליו גם רגעים קשים, שבהם הוא אומר לעצמו: ‘למה זה אנוכי? מתי סוף סוף אשתחרר ואנוח מהעמל שלא נגמר?’ אבל עובדה היא, שלאחר שאדם חיתן את ילדיו הרי על אף שהדבר כרוך במאמצי-על ובקשיים אדירים, הוא אף פעם אינו מצטער על הברכה ששרתה על הבית בשל מספר הילדים הרב שזה להם. להיפך, הוא יזכר בערגה ובגעגועים בימים בהם טרח כל כך לגדל את הילדים ולספק את צורכיהם.

 

כלומר…

 

כשם שהעונג הגשמי אינו משאיר חותם ארוך טווח והוא נשכח ובלה עד מהרה, כך הקושי שמלווה את התפקידים הרוחניים של האדם דווקא כן נעלם ואת מקומו תופסת תחושת העונג.

 

וכפי שאמרנו בתחילת הדברים, בגשמיות העונג קיים רק ברגע סיפוק הצרכים, בעת השקטת הרעב וכו’, ואילו העונג הרוחני מתמשך ואף מתעצם לאורך ימים ושנים, כאשר במבט לאחור הרגעים של לימוד תורה, למשל, כמו הטירחה הרוחנית ביסודה של השאת הילדים – הופכת לנקודת אור שמאירה את חיינו, וכאמור אנו שבים אליה בערגה, בגעגועים ולא בלי רצון לחזור עליה שוב על אף הקושי.

 

 

(מתוך הבית היהודי חלק א, הבית היהודי חלק ב)