פרשת השבוע ויגש – עניין של גישה

פרשת השבוע ויגש - מדוע ייענשו שניהם, אולי רק אחד אשם? אולם אין מציאות כזו! האחד אשם יותר והאחר פחות, אבל אילו היה השני מעביר על מידותיו הוא היה מכבה את אש המריבה...

6 דק' קריאה

הרב מנחם אזולאי

פורסם בתאריך 06.04.21

פרשת ויגש
 
יוסף הצדיק מתוודע לאחיו, המשפחה מתאחדת מחדש – איחוד שמרפא את פצעי העבר.
 
יוסף שולח לאביו עגלות – "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מ"ה, כז), ופירש רש"י: סימן מסר יוסף במה היה עוסק כשנפרד מאביו – בפרשת עגלה ערופה. רק אז חייתה רוח יעקב ורק אז החליט לרדת למצרים לפגוש את יוסף, כאשר נוכח לדעת שלא שכח את מה שלמד במחיצתו והוא עדיין מחובר למורשת יעקב אבינו, לכן אמר יעקב: "רב, עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו". אילו שוכח היה את תלמודו, אילו התנתק ממורשת אביו, היה יעקב אבינו אומר: "ישאר שם, במצרים – יהיה משנה למלך, יהנה ממנעמי השלטון, ישבע רוב טובה – ואני נשאר פה, אף נסבול רעב. מה לנו ולו".
 
עוד נאמר בפרשה: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, להורות לפניו גשנה…" ופירש רש"י: "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". רק כך מוכן יעקב אבינו לרדת למצרים ולעקור ממקום למקום.
 
יעקב אבינו ע"ה שהתאבל על בנו יוסף עשרים ושתים שנה, ובידו לרדת למצרים לאלתר ולראותו בחיים, בכל זאת אינו יורד למצרים, מדוע? משום שאין שם ישיבה, לכן הוא שולח את בנו יהודה: "לך ותקים שם ישיבה, ורק אחרי שתבנה שם ישיבה אבוא למצרים". יעקב אבינו "איש תם יושב אוהלים" יודע שחיים ללא תורה אינם חיים, ולכ מקום שאין בו לימוד תורה, מטבע הדברים מועד לפורענות, וכשלומדים במקום תורה הרי כולו מזדכך ונטהר ונהפך ממקום של פורענות ודין למקום של ישועה ורחמים.
 
אומר הזוהר הקדוש, שפעם אחת נתפס יהודי בידי הגויים ורצו להרגו, וכששאלוהו מהי בקשתו האחרונה לפני מותו ביקש מהם להעבירו לרחוב הסמוך, והנה כשהגיע לשם החליטו לפתע לשחררו ללא כל סיבה הנראית לעין. מסביר הזוהר הקדוש, שכיון שהרחוב הראשון היה ידוע כמקום שמיועד לעבירות, היתה שורה בו רוח טומאה שהיא זאת שהשפיעה על אותם גויים שהתאוו לרצוח אותו, אולם כשעברו לרחוב השני פסק אותו כוח טומאה מלשלוט בהם ועברה מהם תאוות הרציחה, לכן שיחררו אותו.
 
מעלת התורה, אם כן, היא עצומה ומהווה בסיס איתן כדי שהבניין יתקיים לעד.
 
"כשיוסף מתוודע לאחיו הוא אומר להם: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". ויש לשאול – וכי דרך פיוס היא להזכיר לאחים בשעה גדולה זו של התוודעות את העוול שעשו לו אחיו במכירתו למצרים? אלא, יוסף הצדיק משמיע כאן דברי ריצוי ופיוס באוזני אחיו: אלא נא תחששו שירדתי למצרים וימי נעורי גרמו לי לקלקול המידות, ואל יעלה בדעתכם שנתפתיתי חלילה ללכת בדרכיהם המושחתות של המצרים. "אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי מצרימה", הנני אותו יוסף הנער, שהכרתם בשעה שמכרתם אותו לעבד, לא נשתניתי מאז ועד היום הזה במידות ובאורחות החיים והמוסר שהייתי בבית אבא" (רבי מנחם מנדל מוקצק). מכאן מובן, שכאשר היסודות איתנים הבניין חזק ומתקיים לעד.
 
אומר השל"ה הקדוש (דרך חיים תוכחות מוסר, פרשת ויגש): "כל פעולה שאדם עושה, ראשית דבר יראה בפעולה זו להבין עניין לצורך גבוה, כמו מי שזוכה לבנות בית, יצייר במחשבתו בתחילה איזה חדר בבית שיהיה מוכן לו להיות סגור שם לתורה ולתפילה ולהתבודדות, ומקום מוכן בית ועד לחכמים, ואחר כך יצייר עניינים המצטרכים לו, וכן יעקב שלח מתחילה לתקן לו בית תלמוד".
 
"כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד"
 
אומרת המשנה ברורה (הלכות ברכות סימן ר"ל): לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", כל מה שעושה השם יתברך, הוא לטובה.
 
יוסף פונה אל אחיו ומנסה לעודד ולנחם אותם: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". יוסף ידע את גודל צדקתם וקדושתם של אחיו ולא ראה שמץ של חטא בהם ודן אותם לכף זכות. הוא ידע שאם צדיקים עושים מעשה כזה, הרי מזה יצא רק טוב שהרי ודאי זה רצון ה', וכמו שמובא במקום אחר: "צדיקים שקידשו אבריהם, נמשכים אבריהם מעצמם לעשות רצון ה'". וכן ראינו במעשה יהודה ותמר שלא היה לו שייכות בזה כלל, רק שבא מלאך ודחפו וממנו יצא משיח בן דוד. נמצא, שמעשיהם של צדיקים תמיד לטובה.
 
הרמח"ל בספרו "דעת ותבונה" אומר: "באמת הקב"ה לא מואס יגיע כפיו ח"ו ואינו עוזב ומניח את העולם, הוא מחדש טובה לעולמו וכל מגמתו ומחשבתו הם לתיקונו של העולם ולא לקלקולו". אומר המדרש, כי כל זמן שהיה יעקב בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה היה מגלגל גלגולים להמליך את יוסף ולהחיות את יעקב. הזוהר הקדוש (על פרשת מקץ) אומר: אמר רבי שמעון: כל מה שעשה הקב"ה הכל הוא לסבב סיבות כדי לקיים השבועה לאברהם אבינו: "ועינו אותם ארבע מאות שנה, אחרי כן יצאו ברכוש גדול". כאשר בא יוסף לארץ מצרים לא מצא בה רכוש גדול. מה עשה מסבב הסיבות? הביא רעב לעולם וכל העולם מביאים כסף וזהב למצרים, ולאחר שהכין כל הרכוש הגדול, הביא את יעקב למצרים, שכך דרכו של הקב"ה, בתחילה מכין רפואה ואחר כך המכה.
 
הגמרא (ברכות כד, ע"א) אומרת: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. על זה אומר המגיד מדובנא: כמו שהחייט נוטל בידו אריג משי משובח וגוזרו, הנה הכסיל זועק על שהחייט משחית ומקלקל, אולם החכם מבין שהמעשים האלה הינם הכרחיים לצורך תפירת הבגד, ורק כך אפשר להביא את האריג אל תכליתו ולעשות ממנו לבוש מפואר, וסיבת הסיבות עושה לעיתים פעולות הנראות לפי מיעוט הבנתנו רעות ומרות, אך באמת הן מהוות סיבה ועילה לטובות וברכות נשגבות הצומחות בעקבותיהן, בבחינת חרישה וזריעה הקודמות לקצירה, לכן יש לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה ולקבל שתיהן בשמחה.
 
הרב אליהו דסלר זצ"ל אומר בספרו "מכתב מאליהו", כי מלכותו של יוסף במצרים היתה מתנה מה' יתברך, שהיתה איתערותא דלעילא, והיתה הכנה גדולה להקל הגלות מעל ישראל.
 
דוד המלך קונן על אבשלום ואמר שבע פעמים "אבשלום בני, אבשלום בני". אמרו חז"ל, שבכל פעם שהזכיר "בני" חילץ אותו מאחד משבעה מדורי הגיהנום. וכי זה קדיש? המציל מדינה של גיהנום? אלא, שכוונת דוד המלך היתה ללמד סנגוריא על בנו ולומר: הלא אין זה טבעי שבן יקום על אביו למרוד בו, ואם עשה כן – הרי נסתובב הדבר מן השמים כעונש עבורי, ככתוב: "הנני מקים מביתך רעה" ואין בו אשמה. ומכאן נבין כי גם יוסף לימד כף זכות על אחיו: "אני יוסף אחיכם", ואין דרך אחים להתאכזר כך, ומה שמכרתם אותי היה מן השמים, להחיות לכם לפליטה גדולה!" (רבי עזרא עטיה זצ"ל).
 
כשאדם זוכה להאמין שכל מה שקורה ולסובבים אותו – הכל קורה לטובה, הוא זוכה לטעום טעם גן עדן כבר בעולם הזה, וזוהי השמחה של החיים – לדעת שהכל לטובה.
 
"יהודי צריך לזכור כל חייו שצריך להיות בשמחה. שהרי העולם הזה עוד מעט נגמר. הכל הבל. העצבות היא סיטרא אחרא. היא מביאה לתאוות. יעקב אבינו לא מרפה מהמלאך, שרו של עשיו, עד שיברך אותו. ומה ברכה ביקש? שיזכה להיות שמח. ולכן נקרא שמו ישראל, אותיות שיר-קֶל. המלאך של עשיו ניסה להפיל אותו לעצבות אך יעקב נלחם והצליח. "כי שרית עם אנשים ואלוקים ותוכל". נשארת בשמחה. לא ויתרת על השירים והניגונים ולכן יקרא שמך ישראל, שיר-קֶל. העצבות כידוע שייכת להיכלי התמורות" כל הזמן "מתחלף לי". רגע אחד חושב כך, רגע אחר אחרת. רגע אחד מצליח, רגע אחד נכשל. ודווקא ממקום נמוך זה, כשאדם לא מוותר, הוא נלחם, מנסה שוב, נופל ומתחיל מחדש, אז הוא זוכה לבחינה של "שרית עם אנשים ואלוקים ותוכל". זוכה לחיות בשמחה. לשיר ולנגן, ולדעת שכל מה שקורה, לטובה קורה" ("אור פני מלך חיים").
 
לכן, גם אנו נתחזק בשמחה בכל מה שקורה לנו משום שהכל לטובה, וכך נזכה לחיות בשמחה, כפי שאומר לנו רבי נחמן: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא" (ליקוטי מוהר"ן, תחילת תורה ד).
 
אחריות עקיפה
 
רבים וטובים שואלים, מדוע נפרד יעקב מיוסף בפרשת עגלה ערופה המדברת על מקרה שנמצא חלל ולא נדע מי היכהו (דברים כא).
 
עניין זה נסביר עם הסיפור הבא: בירושלים חי איש פלא, הצדיק רבי נחום משאדיק זצ"ל. פעם התגלה סכסוך בין יהודי לשייח ערבי יהיר ואלים. הציע היהודי את רבי נחום כבורר ושופט, והערבי הסכים. שמע רבי נחום את טענות הצדדים ופסק לטובת היהודי. שמע הערבי וחרה אפו והבטיח שינקום ברבי נחום. יום אחד הלך רבי נחום עם תלמידיו, והנה השייח הערבי בא לקראתו עם נשקו. חרדו התלמידים חרדה גדולה אולם רבי נחום נותר שליו, היישיר מבטו אל הערבי והתקדם אליו בלא חשש. אף הערבי פסע לעברו, ובהגיעו הושיט ידיו לשלום, התרפס וביקש מחילה על איומיו.
 
אמר רבי נחום לתלמידיו: "כשראה אותי, אכן ביקש להרוג אותי. אני הוא שהבאתי לשינוי דעתו. כתוב מפורש הוא "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט). כפי שהמים משקפים את בבואת האדם, כך לב חברך משקף את תחושתך כלפיו. כשהערבי לא קיבל את הדין הקפדתי עליו, ליביתי את זעמו. כשנפגשנו, הרגשתי הבנה, שהרי לשיטתו הוא צודק, חשתי כלפיו רחמים והבנה וממילא נשתנתה עמדתו ובא להתפייס".
 
הדברים נוקבים. "עץ אינו דולק יחידי", אומרים חז"ל (תענית ז, א). כשיש סכסוך בין חכמים "אחד מת ואחד גולה" (סוטה מט, א). מדוע ייענשו שניהם, אולי רק אחד אשם? אולם אין מציאות כזו! האחד אשם יותר והאחר פחות, אבל אילו היה השני מעביר על מידותיו הוא היה מכבה את אש המריבה. כך הוא הדבר בכל מערכת יחסים.
 
דוד המלך נרדף על ידי דואג האדומי עד חרמה ונתבע: "עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך, על ידך נטרד דואג האדומי" (סנהדרין צה, א). גם הנרדף חייב לערוך חשבון נפש, אולי יש לו חלק בליבוי הקנאה כלפיו. חלק עקיף, אך עדיין האחריות משותפת.
 
עקרון זה נלמד מפרשת העגלה הערופה. נמצא חלל במדבר, מחוץ לעיר. זקני העיר נדרשים להביא כפרה בשם התושבים כולם. על מה? על שלא סיפקו הגנה לנרצח. "שלא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא ליווי" (רש"י, דברים כא, ז). ומה עניין הליווי? אמר רב יהודה אמר רב: "כל המלווה את חברו אפילו ארבע אמות בעיר, אינו ניזוק".
 
יעקב אבינו היה מודע למתיחות בין יוסף לאחיו. הוא ידע שיוסף ודאי סבור שהצדק עמו, אך בכל זאת שלח אותו לראות את שלום אחיו להתפייס עמם. כיצד? על ידי לימוד פרשת העגלה הערופה. לימוד פרשת האחריות העקיפה, "עץ אחד אינו דולק לבדו", "תאהבם, ויאהבו אותך", וכעבור עשרים ושתיים שנים שלח יוסף לומר שאימץ את הלקח.
 
יש כאן בשורה גדולה עבור כל אחד ואחד מאיתנו. הרבה תלוי בנו גם כשאנו צודקים. בכוחנו לגרום לכך שתשרור אהבה ורעות בכל מקום בו אנו נמצאים. להעביר על מידותינו, לוותר, לחשוב טוב, והחיים יכולים להראות אחרת.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה