מהי גבורה אמיתית?
מי שיש לו לב חזק לא מפחד מאף אחד ומשום דבר. הוא מצליח לבצע מעשי גבורה, מתמודד מול קשיים, וזורק את עצמו לתוך הקרבות הפראיים ביותר...
מי שיש לו לב חזק לא מפחד מאף אחד ומשום דבר.
הוא מצליח לבצע מעשי גבורה, מתמודד מול קשיים,
וזורק את עצמו לתוך הקרבות הפראיים ביותר…
מי שיש לו לב חזק לא מפחד מאף אחד ומשום דבר. הוא מצליח לבצע מעשי גבורה, מתמודד מול קשיים, זורק את עצמו לתוך הקרבות הפראיים ביותר, לתוך ההתנסויות וההרפתקאות הכי נועזות. הוא באמת לא מפחד מאף אחד ומשום דבר.
רבי יהודה בן תימא היה אומר: “הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר, עז פנים לגיהנום, ובושת פנים לגן עדן”.
והדבר תמוה. מצד אחד, אנו מתבקשים להיות אמיצים ובעלי עוז, מכיון שזוהי מידה נצרכת וחשובה מאוד. אולם מצד שני, עז פנים הוא גם אדם חצוף, כלומר יש בזה משהו שלילי.
אם העזות טומנת בתוכה שתי משמעויות, עלינו להבין תחילה מהי גבורה המהווה את הבסיס של העזות.
ישנם הסוברים, כי גבורה היא אומץ לב וניצחון תוך הפעלת שרירים ושימוש בכוח פיזי, או התנסות בהרפתקאות עזות שלא כל אחד היה מוכן לעשות, אלא רק ‘יחידי סגולה’. ישנם הסוברים שגבורה, פירושה שליטה על יצרים ותאוות.
רבי יונה מגרונידי (מגדולי הראשונים) אומר על השאלה בפרקי אבות “איזהו גיבור?” את הדברים הבאים: לא יתכן לקרוא לכוח הגוף והשרירים בשם גבורה, מאחר והבהמות והחיות גם הן מצטיינות בכוח פיזי אף יותר מן האדם. אם כן, הכוונה היא לכוח הנפש, גבורת הלב, וגבורה זו אף היא נחלקת לשני חלקים: האחד – אומץ לב, המתבטא בכוח פיזי. והשני – השליטה על היצרים והתאוות.
ננסה להמחיש:
חייל המסתער על עמדת אוייב יורקת אש, נחשב בצדק לגיבור, כי הוא מתגבר על הפחד הטבוע בכל אדם מפני אש האוייב, הוא לא מפחד אלא מתגבר. כך גם כשמדובר בכוח רב של גדוד צבאי ההולך לכבוש יעד מסויים – עליהם לגלות אומץ וגבורה חרף כל הקשיים והסכנות הטמונים בכך.
מצד שני, ניסיתם לתאר כמה כוחות דרושים כדי להכניע את היצר הרע, הלופת אותנו במלוא עורמתו ועוצמתו בכל יום ויום ובכל רגע ורגע? אתם יודעים כמה אומץ וגבורה דרושים לשם כך? לפחות של צבא שלם.
האם ניסיתם פעם לנצור את המילה האחרונה, המוחצת והכואבת בזמן ויכוח סוער, מילה שיכולה בקלות לגרום לכם להיות המנצחים בויכוח זה? אותה מילה או תשובה מוחצת שתפגע ישירות בנקודת התורפה של בן שיחנו? האם יש בכוחנו למנוע את אמירת המשפט ההרסני?
אם נתבונן היטב בדבר נגלה שצריך לשם כך גיוס של כוחות נפש רבים ועצומים על מנת לתת לזולת לנצח, בשעה שאנו יכולים לעשות זאת ובגדול. אם אכן נצליח לעמוד בזה נמצא את עצמנו חוזרים מהקרב, כמו אותו חייל גיבור, רק שבמקרה זה מדובר בקרב ובמלחמה של היצר וחילותיו. ואם אכן זכינו לעמוד בזה, הרי שזכינו בניצחון שלנו על היצר, בגבורה אמיתית הבאה מתוך הלב, זכינו גם להתגבר על יצר הנקמה שבתוכנו, וכמובן שאין לשער את השלל שנזכה בזכות גבורה כזאת.
מחבר הספר “חובות הלבבות” ממחיש עניין זה בעזרת סיפור של חסיד שפגש קבוצת חיילים שחזרו ממלחמה קשה ובידם שלל. אמר להם: שבתם מהמלחמה הקטנה ובידכם שלל, אולם היכונו למלחמה קשה מאוד. התפלאו החיילים ההמומים ושאלו: איזו מלחמה? הרי זו היתה מלחמה קשה מאוד! איזו מלחמה יכולה להיות קשה וגדולה מזו? אמר להם: מלחמת היצר וחילותיו. בקרב של טנק מול טנק ניצחתם ואף יצאתם עם שלל. אולם כל הכוחות שהשקעתם במלחמה זו, הם כאין וכאפס לעומת הכוחות שתצטרכו לגייס כדי לזכות בשלל במלחמה הגדולה – מלחמת היצר.
גבורה אמיתית היא לא רק הימנעות מפעולה אסורה כשאין משיכה לעשותה, אלא דווקא כאשר אנחנו מלאים תשוקות ומאוויים הבוערים בקירבנו לדבר עבירה, חלילה, או לאבד שליטה על התאוות במקום לרסן אותן. ככל שהחשק לדבר עבירה גדול יותר, כך גם הגבורה שנפגין תתגלה כגדולה יותר. מסירות הנפש והכוחות שנזכה לגייס כדי להתגבר על העבירה, או ריסון התאווה, יהיו אומנם גדולים מאוד וידרשו הרבה מאמץ, אך מאידך, הדבר ישתלם מכיון שאז נזכה לגילויי גבורה אמיתיים – לגבורת הנפש הפנימית, שהיא הגבורה האמיתית.
גבורה כזאת אנו מוצאים בסיפור המכבים, מעטים שנלחמו מול הרבים, ואף זכו לטהר את בית המקדש.
באירוע היסטורי זה, שהפך לסמל גבורה לדורות, אנו לא מסתכלים רק על הגבורה המתארת התמודדות של מעטים ללא אמצעי לחימה מול רבים – אימפריה ענקית עם צבא עצום ונשק רב, אלא על דבר נוסף. הגבורה האמיתית שהתגלתה באירוע זה לוקחת אותנו להתבוננות קצת יותר מעמיקה בעניין.
בימי המכבים נגזרה גזירה על עם ישראל שלא למול את הבנים, לא לשמור שבת, לא לקדש את החודש ולא ללמוד תורה. כל זה במטרה להפוך את עם ישראל לעם ככל הגויים, ולגרום להם לעזוב את התורה וללכת בדרכי הגויים. ולא נשכח את העונש הצפוי לאותו יהודי שיפר גזירה זו – גזר דין מוות.
ההתארגנות למרד זה, למלחמה זו, הגיעה מתוך גבורת הנפש – לא לעבור על איסורי התורה יהיה מה שיהיה! כולל מסירת נפש, דהיינו למות על קידוש השם ובלבד שלא לחלל את שם קודשו. כאן היתה התארגנות של מסירות הנפש של עם ישראל כנגד גזירות השלטון דאז. כשנתגלו כוחות אלה בכל אחד מהם, נתגלתה הגבורה במלוא עוצמתה, ולאור התעוררות גבורה זו נעשו ניסים נפלאים לעם ישראל באותה תקופה – נמסרו רבים ביד מעטים, גיבורי הכוח ביד גיבורי הרוח! כאן הופגנה עזות פנים בקדושה, וכי מי יעלה בדעתו כיחיד (או מעטים) לעמוד מול רבים עם נשק ולהילחם בהם? לשם כך דרושה עזות, ולא סתם עזות, אלא עזות קדושה – עזות שנבעה מתוך רצון לקדש שם שמים ואת שם ה’.
אם כן, אנו מבינים שההגדרה של עז-פנים מכילה בתוכה שני היבטים:
האחד – אומץ וגבורה, כאשר האומץ הוא משהו פיזי (למרות שאף הוא מגיע מפנימיות האדם, אך בא יותר לידי ביטוי בחיצוניות, בעשיית מעשה ללא פחד).
שילוב של שתי תכונות אלה, בצורה חיובית כמובן, יניב תוצאות והישגים עצומים בהתעלות רוחנית. וההיפך, חלילה, יבטא רק את הפן השלילי, כלומר את החוצפה שהיא עזות-חיצונית הניכרת על פניו של אדם. לכן אומר רבי יהודה בן תימא: “עז פנים לגיהנום” – משום שהעזות הינה חוצפה הניכרת על פניו של האדם.
השני – עזות שבקדושה – המורכבת מאומץ וגבורה, ומקבילתה – עזות שבטומאה (סיטרא-אחרא). בעניין עזות שבאה מצד הטומאה, אומר רבי נתן, שצריך להתפלל על זה מאוד לאבינו שבשמים כדי להינצל ממנה, וכלשונו:
“צריך האדם להתפלל מאוד להשם יתברך כדי להינצל מעזות של הסיטרא אחרא (הטומאה). האדם צריך להבחין בין עזות של סיטרא-אחרא, שהיא מצד (סיטרא) של עשו אדמוני, ובין עזות שבקדושה, שהיא מבחינת מלכות בית דוד משיח, שנאמר בו גם כן: “אדמוני עם יפה עיניים”, כי קשה מאוד להבחין ביניהם, כמו שמצאנו בתורה, שעשו (אדמוני) רימה את אביו יצחק אבינו ע”ה, וכן אמרו חז”ל על שמואל הנביא: כשראה את דוד המלך שהוא אדמוני נתיירא, עד שאמר לו הקב”ה: “עם יפה עיניים”. (ליקוטי הלכות, מתנה).
אומר רבי נחמן:
“כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת השם. ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, גם אם רואה שעוברים עליו כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודת השם, ועדיין הוא רחוק מאוד…כי העיקר והיסוד הוא, שהכל תלוי בו לבלי ליפול בדעתו לעולם, אף אם יעבור עליו מה שיעבור עליו.
…כשאדם רוצה להתקרב להשם יתברך ולשוב בתשובה, צריך שיעברו עליו אלפים ורבבות ירידות בלי שיעור, וצריך שיהיה גיבור חזק, לחזק לבבו בכל פעם, לבלי להניח את מקומו משום ירידה שבעולם, יהיה איך שיהיה, וזה העיקר והיסוד, שהכל תלוי לבלי ליפול בדעתו לעולם ולחזק את עצמו תמיד…” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב, מח)
אדם שיאמץ את הפן הזה של העזות, שהיא עזות שבקדושה, למרות שעובר עליו מה שעובר עליו – למרות כל הירידות והנפילות הרוחניות – עליו תמיד להתחזק ולחזק עצמו, להשתמש בכוח הגבורה שבקדושה כדי לומר לעצמו: גם אם עשיתי מעשה שהתוצאה שלו היתה שלילית, אף על פי כן אתחזק ואהיה גיבור ואמיץ, לא אניח ליצר הרע להתגבר עלי ולהרחיק אותי, אלא אדרבא, אמשיך להתקרב ולחזק את עצמי, אמצא את הנקודות הטובות שבי ובעזרתן אמשיך הלאה.
יהיה מה שיהיה, עלינו למשוך את עצמנו בכוח הגבורה שבקדושה כלפי מעלה. אם נתעמק בדבר, נגלה שזאת באמת עזות-פנים שאין כדוגמתה, ועזות כזאת יקרה מאוד אצל הקב”ה, מכיון שאנו זוכים למשוך את עצמנו מהמקום הכי נמוך כדי לעלות בסולם הרוחניות.
גבורה כזו מהווה מנוף רוחני עצום, והיא עונה על תיאורו של הקב”ה, בתשובתו לשמואל הנביא, “עם יפה עיניים”, כשראה שמואל הנביא את דוד המלך שהיה אדמוני ונתיירא מאוד, זאת משום שהבין שאדמוני – משמעו עשו-אדמוני, שהוא עזות מצד הטומאה. אולם כשהקב”ה אמר: “עם יפה עיניים”, הוא הרגיע אותו, כאומר לו: העזות שיש באדמוניות של דוד המלך הינה חיובית וחיונית להתעלות הרוחנית של האדם, מאדמוניות זו אל תירא.
ומסכם רבי נחמן:
“כשאדם זוכה לעזות שבקדושה, על ידי זה הוא נותן, כביכול, עוז וכוח למעלה, בחינת: “תנו עוז לאלוקים”, ועל ידי זה נתעורר למעלה בחינת עזות שבקדושה המושפעת עלינו, ככתוב: “הוא נותן עוז ותעצומות לעם” – שהקב”ה משפיע עלינו עזות שבקדושה ונותן לנו עוז ותעצומות כדי לעמוד מול העזות של הסיטרא-אחרא, של כל עזי הפנים שבדור – כל אותם מונעים הן ברוחניות והן בגשמיות, כי כשאין לאדם עזות שבקדושה, בודאי יבטלו אותו המונעים מתורתו ועבודתו, כי אין לאדם חלק בתורה כשאין לו עזות שבקדושה. וצריך לפלס דרכיו וידע איך להתנהג עם העזות, מבלי להיות, חלילה, עז-פנים (מצד הטומאה) מכיון שהיא מידה רעה מאוד, אלא אף על פי כן תהיה לאדם עזות שבקדושה. (ליקוטי מוהר”ן ח”א, קמז).
רבי יהודה בן תימא היה אומר: “הוי עז כנמר…לעשות רצון אביך שבשמים” – שתהיה לך גבורת-הנפש שהיא עזות שבקדושה, ועל ידי זה: תן עוז לאלוקים כדי שישפיע עליך את העזות הקדושה-העליונה להתעלות הרוחנית שלך, לכוח לו אתה זקוק מול עזי הפנים שבדור כדי לפלס את הדרך מכל המונעים, הן הגשמיים והן הרוחניים, בדרכך מעלה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור