האגודל שלי והשבת
אני יודע שזה יכול להיראות לך משונה. הרי מדובר באצבע, כמו שאר האצבעות שלי. אצבע, בסך הכל. וכמה אצבעות יש בעולם? מילארדים? אבל תאמין לי שאצלי, האצבע הזו היא עולם ומלואו...
היה זה במוצאי שבת. שמתי לב שתפילת הערבית של ידידי הטוב התארכה מהרגיל. ובסיומה, כמין דוק של אור נטוי היה על פניו.
חיכיתי לו שיסיים את תפילתו, ואז שאלתי אותו על פשר החידוש. והוא הראה לי את אגודלו השמאלית. אצבע ככל האצבעות, אבל הפעם היו בפיו דברים מיוחדים אודות אצבע זו.
והוא עומד מולי ומדבר בשטף. כל כולו נתון בתוך הדברים, עם הרבה להט בנפש, כאילו משהו בוער בקרבו. כששמעתי אותו, הבנתי אותו עד מאוד. וגם הרגשתי. כעת אני מקווה שהצלחתי להעלות את רוח הדברים על הכתב.
אתה רואה, ידידי, את האצבע הזו? האגודל השמאלית שלי?
אני יודע שזה יכול להיראות לך משונה. הרי מדובר באצבע, כמו שאר האצבעות שלי, כמו שאר האצבעות של האנשים בעולם. אצבע, בסך הכל. וכמה אצבעות יש בעולם? מילארדים? אבל תאמין לי שאצלי, האצבע הזו היא עולם ומלואו.
אולי שמת לב, שיש לי הרגל, להחזיק את האצבע בפה ולכרסם את העור שסביב לציפורן. אני עושה את זה באופן קבוע כשאני צריך להתעמק בדבר מסוים, או תוך כדי הירהורים. זה כבר הפך אצלי להרגל אוטומטי. ברוב הפעמים אני כלל לא שם לב לכך.
מדובר אצלי בצורך עמוק. בהיותי תינוק וילד נהגתי למצוץ את האצבע הזו, וכנראה שכשגדלתי, הפסקתי למצוץ והתחלתי לכרסם.
אז מה העניין, אתה רוצה לשאול? פשוט מאוד. תוך כדי שאני נוהג לכרסם את האצבע, אני נושך ותולש חתיכות עור קטנות. בימי החול זה לא גורם שום דבר, להוציא אי אלו מקרים שהעור נתלש יותר מדי והאצבע כואבת כמה שעות לאחר מכן. אבל הבעיה התחילה, בשבת.
כן. זה קרה במהלכו של שיעור, שבו למדנו על האיסור לתלוש ציפורניים ועור וכיוצא. לפתע פתאום חדרה למוחי התודעה, שאני עובר שרשרת של איסורים מדי שבת בשבתו!
לא האמנתי למה שגיליתי. קיימתי כמובן חזרה בתשובה, שכוללת גם חרטה על העבר וגם קבלה לעתיד, אבל אז גיליתי שהדבר קשה מנשוא. קשה מאוד לעקור הרגל. נדמה לי שגאון המוסר רבי ישראל מסלנט אמר שיותר קל לגמור את כל השס מאשר לתקן מידה אחת…
לא אכחד ממך שהדבר הזה גזל ממני שלוות נפש גדולה. מהרגע שהבחנתי בכך שאני עובר איסור על פי ההלכה.
עברתי את המלחמה הזו שבת בשבתו. הסובבים אותי לא יכלו להרגיש בכך, ואני יושב, אוכל, משוחח, חושב, וכל הזמן זוכר שיש לי פה אצבע שצריך להיזהר ממנה… אני מתגבר כמה שעות, זוכר וזוכר ומתאמץ לא לשכוח, ופתאום הופ! לרגע הסחתי את הלב מלחשוב והנה האצבע מתכרסמת לה בפה. אתה יכול להבין עד כמה זה הפריע לי…
***
ידעתי שגדולי עולם הציעו, במקרים כאלה, להימנע מעשיית הדבר גם בימי חול. כך למשל, מספרים על אחד מגדולי הדורות שראה איש הולך וקוטף עלים כלאחר יד, ביום חול, וזעק לעברו: שבת! כלומר, שהרי ההרגל בימי החול עלול לקרות גם בשבת.
חשבתי על זה וגם ניסיתי, אבל ידעתי גם שייקח לי הרבה מאוד זמן להיגמל מהמנהג שלי, והרי מדובר באיסור מדי שבת בשבתו.
הלחץ הגדול שלי הביא אותי לשוחח עם מספר חברים על הנושא. אחד החברים שלי, ניסה להרגיע אותי בטענה שמדובר כאן במתעסק, אבל הנקודה לא ברורה כלל וכלל.
חבר אחד שבפניו העליתי את הנושא, הרגיע אותי בציטוט דברי חז"ל: "אונס רחמנא פטריה". אבל אני ידעתי היטב, שלא מדובר באונס אלא בהרגל שיש לשרשו.
חבר אחד סיפר לי, שגם הוא סובל מבעיה דומה: הוא נוהג לתלוש פיסות עור מהשפתיים. אבל העובדה שמדובר בצרת רבים לא גרמה לי אפילו חצי נחמה.
אני חייב להוסיף שהיה גם חבר אחר, שלא רק שלא הרגיע אותי, אלא גם הוסיף לי מלח על הפצעים… אותו חבר פתח לי בן איש חי, והראה לי שיש איסור לאכול עור של אדם. האמת היא שבדרך כלל אני לא בולע את העור הזה, אבל מי יודע?
אני עצמי ניסיתי לפתור את הבעיה באופן מקורי: קניתי לי כפפות. אבל לא קל לעבור את כל השבת עם ידיים עטויות כפפות…
השאלה היתה איך מתגברים על כך. ואכן, התקופה הזו היתה עבורי קשה מנשוא. בפרט כאשר הייתי מגלה את עצמי אחר מעשה, עם אצבע נשוכה. התלישה הקטנה הפכה אצלי לתלישה גדולה. גדולה מאוד.
זו היתה ההזדמנות שלי להכיר את עצמי באופן בלתי אמצעי.
מספרים שאצל אלו שמתקשים לעשות דיאטה, יש לעיתים ירידה בהערכה העצמית. אנשים אלו מגלים שהדימוי העצמי שחשבו על עצמם כל חייהם, היה מוטעה מאוד. אבל לא רק הם: רוב העולם חולקים לעצמם שבחים רבים שאינם עומדים במבחן המציאות.
מי אומר לך? ברגעים אלה הרגשתי את עצמי מקיים על בשרי בחוש, את מאמר חז"ל אודות יצר הרע, שצדיקים דומה עליהם כהר, ורשעים דומה עליהם כחוט השערה. שהרי כל עוד לא נכשלתי – היה הדבר כבד מנשוא, והנה לאחר מעשה – אינני מבין איך זה שלא יכולתי להתגבר.
נדמה לי שזה קיים בהרבה ניסיונות. לפני הניסיון אתה מרגיש שאתה לא מסוגל, פשוט לא מסוגל, אבל לאחר מעשה אתה בוש מעצמך על כך שלא התגברת. אותו יצר רע השוכן בליבו של האדם, מטעה אותו ומפתה אותו לחשוב שמדובר בדבר קשה מנשוא. אחר כך, כשהניסיון והתאווה עוברים, ונותר רק השכל, אזי הכל הופך להיות ברור מאליו, ואתה מתפלא איך זה שלא שלטת בעצמך.
הרבה אנשים מתחרטים על פעולה שעשו, בהתגבר אצלם רגש כלשהו על השכל הישר. חבל רק שזה קורה לאחר מעשה…
***
היו רגעים שכמעט התייאשתי. אבל אני ידעתי את מה שכתוב, שאין לאדם ניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. אז אם כך נכתב בתורה, ואם משמים הביאו אותי לכזה מצב – על כורחך שאני יכול לעמוד בו. חיפשתי רק את הדרך האמיתית לשלוט בעצמי.
לא אאריך יותר מדי. בסופו של דבר הגעתי לרב ידוע, והוא פתח לי ספרים, והסביר לי באריכות שכדי להתגבר על עבירה, יש ללמוד את הלכותיה בעיון. וכך למדתי את הנושא, ובכלל התעמקתי בנושא איסורי שבת, ולאט לאט הרגשתי שזה נכנס אצלי פנימה והופך להיות חלק מאישיותי.
זה די מפתיע, העניין הזה. אתה לומד סוגיות והלכות מסוימות, ולפתע פתאום אתה מרגיש שינוי באישיותך. זה כתוב בעצם במפורש בחז"ל: "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין", אבל העובדה שזה קורה בכל פעם זה נס של ממש. בניגוד לניסים אחרים, במקרה הזה יכול כל אחד לחוות זאת על בשרו. אני מזמין את כולם.
האמת היא שזה אמור לקרות גם באופן כללי, כאשר לימוד התורה מתקן ומעדן את האדם. נדמה לי שמאות משגיחים ומנהלי ישיבות יכולים להעיד על כך מניסיון בלתי אמצעי עם תלמידים בעלי אישיות מסוימת, שלימוד התורה שינה את אישיותם במהירות מדהימה, יותר מכל שיטה אחרת בעולם. גם אני, כמדומני, פגשתי לא מעטים כאלו, וגם את עצמי.
אבל כרגע אני מתכוון לנושא הספציפי של תכונה מסוימת, שאתה לומד את ההלכות הקשורות לנושא ומרגיש לפתע אחרת.
האמת היא שאני עוד לא נפטרתי מהצורך שלי, ובימים הקרובים תוכל לראות אותי מכרסם בשקיקה (אני מקווה שבעתיד זה לא יהיה), אבל בשבת – בשבת לא!
והאצבע הזו, שאני מציג לפניך בגאווה כעת, היא ההוכחה לכך. האצבע הזו, ידידי הטוב, עברה שבת שלמה כשהיא שלמה.
אני לא צדיק גדול, אבל המקרה הזה הראה לי את החיים בצורה אחרת. אפשר לתקן מידות והרגלים, שאנחנו טועים לחשוב שככה אני….
***
בשלב מסויים, אחרי שלמדתי את הלכות שבת, גיליתי שהנושא הזה מקיף יותר ממלאכה אחת האסורה בשבת. למעשה, אפשר לומר שרוב הלכות שבת מכוונות לכיוון הזה: לעשות את האדם שליט על מעשיו.
הרי איסורי שבת אינם כוללים רק עבודה במפעל או נסיעה באוטו. כל אחד שלמד יודע שאיסורי שבת מקיפים המון מעשים קטנטנים ויומיומיים, כמו איסורי בורר למשל.
והכוח הזה – לעמוד יום שלם, ולא להתבלבל, ולא לעשות אפילו כלאחר יד עבירה של חילול שבת – הכוח הזה הוא נשמת השבת בעיני.
בכך אנחנו נדמים לבורא עולם, שכבש את כוחו ועצר את הבריאה. גם האדם, שהוא צלם אלוקים, ניחן בכוח לבצע דברים ולעשות מלאכות – והוא מצווה בשבת להידמות לבוראו ולשבות. על ידי שביתת השבת מוכיח היהודי שכל מעשיו, גם בימות החול, אינם לצורך עצמו, אלא הם תחת שליטת בורא העולם.
יתר על כן: מנוחת השבת דורשת מעימנו לא רק שביתה ממלאכה, אלא אפילו שביתה ממחשבות מסוימות.
על הכתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", אומרים חז"ל שכאשר באה שבת עליך לחשוב כאילו כל מלאכתך עשויה.
כך אסור לאדם להרהר בחשבונות בשבת, ואפילו אסור לו להרהר בדברים עצובים מפני החובה לשמוח בשבת.
זה נשמע לכאורה מדהים. איך אפשר לצוות על כך לאדם קרוץ חומר? אבל אפשר! העובדה שאנשים חושבים שאינם מסוגלים לשנות את טבעם, היא רק משום שלא ניסו זאת באמת.
אני חושב שהשביתה של שבת איננה סתם הגבלה, הימנעות מעשיה, אלא שביתה קיומית. להחזיק את עצמך. הדבר הזה המחיש לי מאוד את הכוח שיש לכל יהודי. מנוחה אמיתית של מנוחת הנפש. הכוח לשלוט על כל המעשים.
מה הפלא שהשביתה בשבת איננה רק מצוה של שב ואל תעשה, אלא היא מוגדרת כמצוה קיומית. בנוסח תפילות השבת אפשר בקלות למצוא כמה וכמה איזכורים לרעיון שמנוחה זו היא מנוחה מיוחדת שניתנת לנו מאת בורא עולם, מנוחה מעשית ממש, וכפי שנאמר: "יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם". אין זו מנוחה שכל אדם יכול להשיג כאשר הוא משתרע על הספה עם ערימת עיתונים.
נדמה לי שהמנוחה המיוחדת הזו – היא הנותנת את הכח להימנע מחילולי שבת אקראיים של מעטים קטנים. המנוחה הזו דולקת כל הזמן במוח, ושומרת על כל מעשי האדם.
***
כאשר אנחנו מתבוננים בעולם, אפשר לראות שרוב האנשים משועבדים ל… עצמם. הגוף רוצה דברים והאדם משעבד את עצמו לדברים שהגוף שלו רוצה.
אנשים מתחרטים כל ימיהם על כמה שטויות שעשו בעטיו של הגוף שלהם, האדון שלהם, שהוא גם האויב הגדול שלהם. כמה אנשים היו רוצים ללמוד מקצוע מכובד, ולא מסוגלים כי הגוף שלהם לא מאפשר להם? יש להם מספיק שכל וכלים גשמיים הדרושים, אבל הם לא מסוגלים להתגבר על רצונות הווה.
רוב בני האדם מפסידים הרבה מאוד, גם בחיי העולם הזה, בשל אותו רודן, הגוף שלהם…
וגם אנשים שכבר השיגו גשמיות, ויכולים ליהנות ממה שיש להם, רודפים עוד ועוד כדי להשיג, וכל חייהם עמלים כדי להשיג משהו שלבסוף לא יוכלו להנות ממנו. רוב שנות האדם עוברים עליו במירוץ מטורף להשגת אושר עתידי…
חז"ל אמרו "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתיים". הגאון מוילנא המשיל וכתב באיגרתו כי העולם דומה לשותה מים מלוחים, נדמה לו שמרווה וצמא יותר.
ואיך אומר הרמב"ם בהקדמת פירוש המשנה? אלמלא המשתגעים – היה העולם חרב…
ומה עם החיים הרוחניים? כמה אידיאלים נגוזו בעשן בשל תאוות הגוף? האם צריך לספור, בכלל?
על הכתוב "והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות" אומרים ח"זל: אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
לעיסוק בתורה יש כח מדהים של נתינת חירות לאדם. האדם העוסק בתורה משתחרר מכבלי היצר שלו עצמו והופך להיות בן חורין.
אחד מגדולי המוסר אמר פעם שדארווין, ממציא תיזת האבולוציה, לא ראה רבנים אמיתיים. אילו ראה – לא היה יכול אפילו לדמיין שהאדם מוצאו מהקוף. אבל דארווין ראה בני אדם שמשולים לקופים, אנשים שהולכים אחר רצונותיהם בדיוק כמו הקוף, וההבדל הוא רק במידת המוח המוקדשת לכך.
למרבה הצער, אנשים כאלו באמת אינם מפתחים בעצמם את אותו 'מותר האדם מן הבהמה' – שהיא הנשמה הטהורה, היכולת של האדם החומרי להבחין בין טוב לרע ולהגביר בעצמו את הטוב על פני הרע.
מה שווה החוכמה שלך, אם בשעת מבחן אתה כושל בדיוק כבהמה? איזה ערך יש למדענים שהמציאו רבות למען האנושות אך הם עצמם לא היו אלא קליפת השום, בעלי תאוות המלאים במידות מגונות ואכזריות? מי מעריך אותם באמת על פועליהם, שנעשו בעיקר למען הנאתם האישית?
כשאתה תשאל אדם ברחוב, למה אתה משעבד את עצמך לחתיכת בשר? הוא יפקח עליך עיניים תמהות וישאל: הרי זה אני?
כך לימדו אותו. הוא כמעט ולא יודע שיכול להיות לו אני אחר, אני אמיתי.
פה ושם יש גילויים של אני עליון יותר. יש סיפורי גבורה חריגים על אנשים שחיו לרגע או שניים עבור אידיאלים, אנשים שמסרו את חייהם ואת השגיהם למען ערכים. מערכת החינוך בכל מדינה מעלה על נס את המקרים הללו וקוראת לתלמידים לנהוג כך. אבל איך אפשר לחנך את האדם לוותר על ערכיו שלו למען הזולת? הרי רק בודדים, יחידי סגולה, מצליחים להגיע לכך בכוחות עצמם. השאר, בהיעדר חינוך נכון של הבנה במהות הנפש, נידונים לחיים של בהמיות וחוסר ידע להבדיל בין טוב לרע. תינוקות שנישבו.
***
אני חושב שזה הכוונה במושג בן חורין, דרגה שאליה מגיעים בזכות התורה הקדושה. אדם שמסוגל להגיע למצב שאין שום מידה או תאווה גופנית שתכתיב לו כיצד לנהוג – אדם כזה הוא בן חורין, הוא גיבור, והוא מלך.
על כך אמרו חז"ל: "איזהו גיבור – הכובש את יצרו". גיבור אמיתי הוא זה הכובש את יצרו, ומשאירו אצלו כדי להשתמש בו מתי שירצה, כרצון הבורא. זו שליטה מדהימה, שבכל תרבויות העולם ניסו להמציא לה חיקויים והעלו חרס בידם. הם נופלים בתאוותיהם כאותו חתול מאולף, שראה לפתע עכבר מתרוצץ וכל מהותו הפנימית ניעורה בו באחת.
האצבע הזו שלי היא אצבע אחת. אבל המטרה של כל יהודי היא לשעבד את כל גופו לרצונו האמיתי, שהוא יקבע לגופו ולא גופו יקבע לו. וכך בעזרת הבורא, הוא זוכה להיות בן חורין אמיתי.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור