אומן האמונה

"כשאני נתקל במקרים של יאוש תהומי, קודר, של דכאון

ותחושת אין מוצא, אני מפנה אותם אל אותה אישה נפלאה,

שבחוסן אמונתה זרחה לה השמש שנית, כאשר עברה

את פנואל – כאשר פנתה אל אלוקיה…"

 

 

באמונה קיבל אברהם אבינו את ההבטחה האלוקית כי בזרעו יתברכו כל משפחות האדמה.

 

הזמן עבר, האפשרות היתה. אברהם האמין.

 

הזמן עבר, אבל אברהם אבינו האמין. הוא לא מנה בצער את הימים החולפים. הוא לא הסתכל באשתו במבטים של אי אמון, שמא היא מזדקנת, הוא לא עצר את מהלך השמש כדי ששרה תעמוד בצעירותה ותוחלתו ברעננותה, הוא האמין…

 

אברהם אבינו הזדקן, שרה היתה ללעג בארץ, ובכל זאת החזיק באמונתו. אילו היה אברהם אבינו מפקפק, היה מתייאש ממנה, הוא היה אומר לאלוקים: "ובכן, אולי בכל זאת אין רצונך שיקרה הדבר, על כן אוותר על המשאלה. זאת היתה משאלתי היחידה, זה היה אושרי. נפשי תמימה ואין בליבי כל טינה נסתרת על אשר לא מילאת את משאלתי".

 

הוא לא היה נשכח. הוא היה מציל רבים בהיותו להם למופת, אבל אז לא יכול היה להיות לאבי האמונה, כי גדול הוא לוותר על המשאלה, אבל גדול ממנו להחזיק בה גם לאחר שמתייאשים ממנה. גדול הוא לתפוס את הנצחי, אבל גדול ממנו להחזיק בזמני גם לאחר שמתייאשים ממנו.

 

מלאו ימים וההבטחה קויימה במלואה. נולד לו בן – יצחק אבינו. ובכן, השבח לאותו הסיפור כי שרה, אף כי באה בימים היתה עוד צעירה למדי להשתוקק לחדוות האמהות, ואברהם אבינו, אף כי הלבינו שערותיו, היה עוד צעיר כדי המשאלה להיות לאב.

 

אם רואים את הדברים מבחינה חיצונית בלבד, הפלא הוא בכך שמשאלתם נתגשמה, אבל מבחינה עמוקה יותר – הפלא הוא בזה שאברהם ושרה היו צעירים כדי להשתוקק, ושהאמונה שמרה על משאלתם וגם על נעוריהם. אברהם קיבל את התגשמות ההבטחה, קיבל אותה באמונה, והיא באה בהתאם להבטחה ובהתאם לאמונה…

 

סיפר הרב יוספי שליט"א:

 

"לאחר שמונה שנים זכו זוג לבן זכר. אור זרח בבית! היה זה בן יחיד, ונשאו אותו על כפיים. הוא היה כל עולמם. שיניים ראשונות, צעד ראשון, מחלות ילדות, ילקוט בית ספר והילד גדל לתפארת. כשהגיע לגיל בר מצוה – איזו מסיבה תכננו! ואז…הוא נסע לטיול בצפון ונפל מצוק גבוה ונהרג!

 

עולמה של האמא חשך בעדה, התנפץ לרסיסים. היא הסתגרה כבקונכיה אטומה, נעלה את עצמה. יום אחד מישהו אמר לה, שיש הרצאה של רב, והיא באה בלא עניין, ללא תקווה. היא עמדה מול הרב שפופה ושבורה. מה אומרים? מה ניתן לומר? "מה אנוד לך ומה אנחמך?"

 

"אמרתי את האמת", אומר הרב יוספי. "אמרתי לה, שהאדם לבוש בשתי מערכות בגדים, בגדים חיצוניים והגוף. "עור ובשר תלבישני", אומר הכתוב, מערכת ביגוד אחת נשארה בבית, השניה נטמנה באדמה. אבל בנך עצמו נמצא במרום. חז"ל אומרים (ע"ז ג, ע"ב) שהוא לומד תורה במחיצת הקב"ה! ושם "עוז וחדווה במקומו". שם הוא מאושר, ובידך להגדיל את אושרו, ותרבי במצוות ובצדקות לעילוי נשמתו".

 

היא שמעה את הדברים והלכה, והרב יוספי שב לביתו. הפגישה לא נתנה לו מנוח. הוא היה צריך ליטול את כתובתה ולהכליל אותה בסבב הטלפוני שהוא עורך מידי ערב שבת לעודד ולחזק שבורי לב. הוא ניסה להתעניין ולהתחקות על עקבותיה אך לשווא.

 

היתה זו היא שצלצלה אליו כעבור שבועיים להודות לו על דבריו. הם האירו את עיניה, חיזקו אותה באמונתה. מעתה היא מסתכלת על הכל במבט אחר. כעת ביקש הרב את מספר הטלפון שלה. הוא יצר עמה קשר מידי שבוע. והיא, בלהט של אמונה, היתה מצהירה ואומרת: "הרב! בורא עולם הקדיר את שמי, והוא יכול להזריח את האור! הוא יפצה אותי על אובדן בני!".

 

"ואני", אומר הרב, "מה יכולתי לומר? לעודד בזהירות, שהרי היא נישאה בגיל מאוחר וילדה כעבור שמונה שנים, והילד היה בגיל בר מצווה, ומאז כבר עברו כמה שנים. נו, תעשו את החשבון לבד".

 

ולפני שנתיים, בגיל ארבעים ושמונה, היא ילדה בן. הרב יוספי היה הסנדק…"ומאז", אומר הרב יוספי, "כשאני נתקל במקרים של יאוש תהומי, קודר, של דכאון ותחושת אין מוצא, אני מפנה אותם אל אותה אישה נפלאה, שבחוסן אמונתה זרחה לה השמש שנית, כאשר עברה את פנואל – כאשר פנתה אל אלוקיה…"

 

הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים

 

כתוב (גמרא יבמות, סד ע"א): "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. אמר רבי יצחק: למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך תבואה ממקום למקום, כך תפילתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקב"ה – ממידת רגזנות למידת רחמנות". והנה, יש להבין אם הטעם שהיו עקורין הוא כי "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים", אם כן – מפני מה היו צריכים להיות עקרים בטבע, היה מספיק שלא יהיה להם ילדים, וכשיתפללו יזכו לבנים?

 

אלא רצונו של הקב"ה היה ללמד בזה לבניו אחריו את כוחה של תפילה, שאפילו אם מבחינת דרך הטבע האישה עקרה בעצם ואין באפשרותה להביא ילדים לעולם, תדע שבכוח התפילה לשנות את הטבע! ותזכה להביא ילדים לעולם⁽¹⁾. וכן נראה מוכח גם במה שכתבה הגמרא (נדרים ל"ב, ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים, אחזתו רעדה. אמר: שמא יש בי דבר מגונה. כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו".

 

ויוצא אותו החוצה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, הסתכלתי במזל שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר לו: צא מאיצטגנינות שלך. אין מזל לישראל. אמר רבי יצחק: כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו, שנאמר (שמואל ב, כ"ב): "עם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תתמם". וכתב רש"י הקדוש (שבת, קנ"ו ע"א) על מה שאמרה הגמרא: "אין מזל לישראל" – "שעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה".

 

וכשם שעצם הישועה באה שלא כדרך הטבע, כן הכל הוא שלא כדרך הטבע, ובזה ביאר הרב בנגיס זצ"ל את שכתוב (בראשית י"ח, י"ב): "ותצחק שרה בקירבה לאמור, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן", והנה יש להבין: וכי לא האמינה שרה בבשורת הבנים?

 

אלא היא סברה כי מיד עם השמע הבשורה תחוש עדנה בגופה, ואט אט תחזור לנעוריה ותוכל ללדת, היא הביטה במעיה ובפניה לראות אם נתגלו בהם אי אלה סימני התחדשות, ומשלא מצאה אותם תהתה כיצד תקויים ההבטחה. לכן אמרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה"? הלא אינני מוצאת בי שום שינוי, "ואדוני זקן" – הרי גם הוא נותר בזקנותו!

 

לכך הקשה ה' לאברהם: "למה זה צחקה שרה"…היפלא מה' דבר? וכי תמיהה היא שלא מצאה בגופה כל שינוי, "היפלא מה' דבר" – להזקיקני בכל התהליך הטבעי והממושך כדי ששרה תלד, הלא "ישועת ה' כהרף עין", אם כן יכול אני להושיע אתכם ברגע אחד, ו"למועד אשוב כעת חיה ולשרה בן", וכן היה.

 

התפילה בזמן הזה

 

ואל יאמר הקורא – ניחא בזמנם. אבל בזמננו – מה ערך יש לתפילותינו?

 

דע, שיש לזה חשיבות גדולה מאוד בשמים, ועל כך יעיד הסיפור הבא:

 

אל ה"חפץ חיים" זצ"ל הגיע אדם ושאל אותו מה לעשות, יש לו בעיות קשות בטירדות הפרנסה להביא פת לחם למשפחתו ועקב זאת התפילה אצלו עולה בקושי רב, שכן כל הזמן מציקים לו ההרהורים אודות טירדות פרנסתו ומחייתו ואין תפילתו שגורה בפיו כלל, מבקש הוא עצה כדת מה לעשות.

 

אמר לו ה"חפץ חיים": "אספר לך משל. סוחר תבואה שרוצים לקוחותיו לבדוק את טיב תבואתו האם יש בה חול מעורב או שהיא נקיה וכו', כיצד יבדוק זאת? לוקחים מקל חלול ומכניסים אותו פנימה לתוך שק התבואה, ומוציאים אותו מלא ושופכים את תכולתו ואז רואים כמה אחוז חול מעורב שם, ולפי זה קובעים את מחיר הסחורה, גובה התשלום לפי טיב התבואה. אמנם במה דברים אמורים? בימים כתיקונם כשהשדות נותנים יבולם ויש תבואה בשפע וכו', אז מדקדקים אחר סחורה טובה ששוה את מחירה האמיתי, אולם מה עושים בשנת בצורת או בעת מלחמה חלילה? אז כמובן שלא נותנים את הדעת לחפש סחורה טובה, אלא לוקחים מכל הבא ליד, איזו תבואה שלא תהיה – הכל מתקבל בשמחה".

 

"והנמשל", המשיך ה"חפץ חיים ואמר לאותו אדם, "הדורות שלפנינו בעבר היו דורות גבוהים בדרגות גבוהות ביותר, ואז היו בודקים על כל אחד ואחד שהתפילה שלו תהיה באופן הנעלה ביותר כפי שבאמת תפילה צריכה להראות, בריכוז ובכוונה. אולם היום זו הרי שעת מלחמה. החופשיים תפסו את הכל. הם ממש מקררים את הבן אדם. בעוונותינו הרבים, ערך הדור ירד פלאים בצירוף העובדה שאכן טירדות החיים והפרנסה קשים מאוד, לכן לגבי החופשיים הזמן הזה הוא כעין בצורת ביהדות, ובמצב כזה לא מדקדקים למעלה ומקבלים איזו סחורה שאתה תביא. בשנים קודמות לא היו מקבלים אבל היום הקב"ה מקבל הכל, כל המצוות כמות שהן, אבל", הדגיש ה"חפץ חיים", "העיקר שהכל יעשה לשם שמים!".

 

המסר שלו תדיר היה: "אי אפשר לשנות את הדור, אבל עלינו לדאוג שמה שאנו עושים צריך להעשות רק לשם שמים…"

 

אל יאוש

 

כתוב בגמרא (ברכות י', ע"א): "רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר: הן יקטלני לו איחל", אמר רב חנן: אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם, למחר הוא מת, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

 

ישנן שתי סיבות היכולות לגרום לאדם שלא יבקש רחמים, בשעה שצרה באה עליו:

 

א. כאשר נראה לו שהמצב שאליו הוא נקלע, חמור עד כדי כך שרק ישועה למעלה מדרך הטבע יכולה להושיעו.

 

ב. כאשר נראה לו שהמצב בו הוא נמצא אינו מעורר דאגה כלל, ועל כן אין לדעתו צורך להתפלל על מנת להיחלץ ממצב זה.

 

הגמרא מבקשת לעקור מן היסוד את שתי הסיבות הללו – היאוש מהמצב והאדישות למצב – הגורמות לאדם שלא לבקש רחמים מבעל הרחמים. כנגד הסיבה הראשונה אומרת הגמרא: אפילו ש"חרב חדה מונחת על צווארו של אדם", כלומר מצב שאין מסכן ממנו, אף על פי כן גם אז, אין מעצור לה' מלהושיע, וכפי שבאמת למדנו ממשה רבינו, שאמר: "ויצילני מחרב פרעה", ופירש רש"י הקדוש: "נעשה צווארו של משה כעמוד של שיש", באותה השעה שפרעה שם על צווארו את החרב, ומשה ניצל.

 

כנגד הסיבה השניה אומרת הגמרא: "אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם…אל ימנע עצמו מן הרחמים", היינו שגם אם הדברים הם רק על פי חלום והרי רוב החלומות, שוא ידברו, אף על פי כן אסור לו לאדם להתפס לאדישות ולהמנע מלבקש רחמים מבעל הרחמים.

 

שיעור התפילה

 

"אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים" (יבמות, ס"ד ע"א). השאלה "מפני מה היו אבותינו עקורים"? כי הרי הם היו צדיקים, והתשובה זה גופא: "מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים", ולכן ציער אותם בזה כדי שיתפללו ויבקשו רחמים על כך. ואם כן, כשיש לאדם איזה חסרון וצער – שידע שנעשה בכוונה מאיתו יתברך כדי שיתפלל ויבקש על כך.

 

ואם רואה אדם שלא נענה בתפילתו הראשונה שלא יתייאש אלא ימשיך ויבקש, כי לישועה דרוש שיעור וכמות מסויימת של תפילות, ועד ששיעור זה לא מתמלא לא יקבל האדם את מה שביקש, ולכן נאמר בגמרא (ברכות ל"ב, ע"ב): "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כ"ז): "קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה'", עד שבסוף יענה.

 

ועל ידי זה נבין מדוע אברהם אבינו זכה ליצחק רק כשהיה בן מאה ושרה בת תשעים. הייתכן שהקב"ה ח"ו לא שמע את תפילתם בפעם הראשונה? אלא הקב"ה התאווה מהם שיעור וכמות מסויימת של תפילות, ועד ששיעור זה לא התמלא, לא נושעו. וכאשר השיעור של התפילה התמלא אז היה זמן ש"ה' פקד את שרה".

 

על כן אין לו לאדם להתייאש ח"ו אם התפלל ולא נענה, אלא ידע שכל תפילה ותפילה שמתפלל שומעים אותה בשמים, ומה שלא נענה זה משום שעדיין לא הגיע השיעור תפילה שיענה, ודבר זה אנו למדים מהאבות הקדושים כנ"ל.

 

לפרט הכל

 

בתפילה צריך לפרט כמה שרק יותר, ולבקש בבהירות ובפרטות על הדבר הטעון תיקון ולא רק להתפלל תפילה כללית. ומכיון שהאדם מבקש ומתחנן לפני בוראו מגיע על ידי זה להכנעה לפני ה' יתברך, ועל ידה מתקשר האדם להקב"ה, וזוהי תכלית עבודתה של התפילה. ואין תפילה שחוזרת ריקם!

 

"התפילה", כותב ה"חזון איש" זצ"ל באגרותיו, "היא מטה עוז ביד כל אדם. אין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם למחר, אם לשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל או אצל זרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור בתודעתו של כל יהודי!".

 

זיכרו: התפילה היא הנשק שהקב"ה נתן לנו!

 

 

(מתוך הספר "עשרה נסיונות")