הזמן – קיים בשפע אך תמיד חסר

העולם מדורג ב"מימד הזמן" בין אלה שאין להם

 

 

הזמן הוא המצרך הכי מצוי ביקום והכי חסר בו.

 

הזמן הוא משאב שנמצא בשפע רב, ולא צריך לחצוב אותו בהררי-עד או בבטן האדמה, אבל הוא מצרך שגם כאשר אין עושים שום פעולה הוא אוזל ונמוג.

 

העולם מדורג ב"מימד הזמן" בין אלה שאין להם זמן עד כדי לחץ נפשי שטורד את חייהם ויוצר מועקה מטרידה, לבין אלה שמתחבטים בבעיית עודף זמן עד כדי מועקה וחוסר יכולת להתמודדות עימו.

 

הזמן אינו רק עניין "טכני". אנחנו מקובלים כי נשמת האדם מחולקת להרבה מאוד חלקים וכל חלק קרוי בלשון הקבלה "רגע". בכל אחד מהרגעים שהאדם חי איתם בעולם, מתנצנץ ניצוץ מנשמתו והאתגר הוא כולו שלו. והיה אם באותו "רגע" קיים האדם מצוה, הניצוץ הזה נשאר מואר והוא ממלא את שליחותו, ואם חלילה לא קיים מצוה – או חמור יותר, עשה עבירה – הניצוץ הזה כבה ואובד לאדם.

 

המושג "מצוה" הוא בעצם התנהגות האדם על פי הדרך שסלל עבורו הבורא וציוה ללכת בה (ומכאן המילה "מצוה"). דהיינו, גם כאשר האדם אוכל כיהודי ושותה כיהודי וישן כיהודי, ואף כאשר הוא עושה דברים שנראים כחומריים מאוד, כמו פרנסת משפחתו כיהודי או טיפול בילדיו כיהודי או מנהגו עם הבריות כיהודי – הוא עושה מצוה, דהיינו עושה כמצווה אותו. והניצוץ שמתעורר בחייו באותם זמנים, נותר מואר ומאיר את נשמתו לנצח נצחים. גם אם על פניו הוא לא עסק במצוה חיובית כמו לימוד תורה, תפילה, הנחת תפילין, תקיעת שופר, סוכה וכדומה.

 

במאמר זה נעסוק בהתמודדות המשפחה עם גורם הזמן, מה שכולל את חוסר הזמן וגם לעיתים את עודף הזמן.

 

 

לא אחת אנחנו למדים, כי חיי משפחה של אדם עצמאי שאינו משכיל לשים גבול חד משמעי לעיסוקיו עלולים להנזק, וגם אם ינסה לפצות את בני משפחתו, אשתו וילדיו, בכסף, הרי אין זה פיצוי ראוי, כי "לא הכל בחיים זה כסף". ואדם שמרגיש כי הוא כל כך טורח למען משפחתו, עלול לגלות שבאיזשהו מקום איבד אותה בדרך והוא אינו מיטיב לא עם הילדים, לא עם האשה ולא עם עצמו. שהרי הוא גם מחמיץ את החוויה המשפחתית שהיא דרך החיים שסלל הבורא יתברך לברואיו, ומי שעובר רק ‘על יד’ מחמיץ אותה ומפסיד גם לעצמו.

 

לעיתים אנחנו פוגשים זוגות שמנסים ליישב את חילוקי הדעות ביניהם, כאשר הבעל תמה: "מה היא רוצה ממני? הרי אני עושה בשבילה הכל – וכל הזמן יש לה טענות". הוא לא מבין כי העיקר חסר מן הספר. היא רוצה קודם כל אותו, את תשומת הלב שלו, את תחושת השותפות ואת ה’יחדיו’, כפי שהקב"ה ברא אותה עם רצון כזה, כדי שיבנו בתים בישראל. הכסף וההטבות שבצידו, עשויים להיות רק תוספות יפות אבל לא יכולים לבוא במקום העיקר – שהיא שותפות מלאה, שכאמור אינה בהכרח גוזלת זמן רב (אם מכלכלים אותה נכון) אלא דורשת בעיקר רצון, ועל כך נאמר "טוב ארוחת ירק בבית-עני מבית מלא זבחי-ריב".

 

באותו עניין: חשוב לתת את הדעת על איך עושים את מה שעושים, כגון, עבודה, לימוד, תחביבים וכו’.

 

כך למשל, כל מה שעושה האב הוא חינוך לילדיו העוקבים אחריו בעיניים בוחנות. מעשים טובים הם חינוך טוב, מעשים פחות טובים הם חינוך לא טוב.

 

אחד הדברים היותר משפיעים על הילדים זה לא מה שהם שומעים, אלא מה שהם רואים. חשוב מאוד שידעו שאבא נמצא – ברגעים שהם חפצים בקרבתו – בבית המדרש, ומשקיע את רעיונותיו ואת לשד עצמותיו בהתייגעות בסוגיות הש"ס, ראשונים ואחרונים, מחדשים ופוסקים. זה טוב יותר ומשכנע מכל מסר חינוכי מילולי.

 

אבל עם זאת, היה גם חשוב שהמסר שאבא לומד יגיע לא רק דרך האוזניים אלא גם דרך העיניים, בחינת "טוב מראה עיניים מהלך נפש". יתירה מזאת, חשוב להבין כיצד עוברים המסרים לילדים.

 

לעיתים האבא שחוזר הביתה עייף ומותש ורואה את העיתון פרוס על השולחן, יש מי שרק מציץ בו, יש שפותח אותו לרווחה, ויש ששוקע בעיתון ואולי רואה בעיסוק זה רגעים של פורקן. ואכן ניכר על האב שהוא מצוי בהליך חיובי של התפרקות ממתח. מה שמצייד אותו בכוחות חדשים, יתכן.

 

אבל הילד, שלא ראה את שעות הלימוד הרבות, הארוכות והמייגעות שהשקיע אביו בסוגיות הגמרא, משום שעסק בהן בכולל, רואה אותו שקוע בעיתון ועלול לפתח הבנה לא נכונה בשאלה, היכן נמצאת ההתמקדות העיקרית של אביו, והיכן הוא משקיע את "עיקר עיונו". כי מה שהילד רואה יותר מוחשי ומשכנע ממה שהוא רק יודע עליו, והצדק צריך גם להראות.

 

בעיקר חשובה תשומת-לב הזאת למעשים בתוך הבית פנימה, כי שם מצויים הילדים, הבוחנים בעיניים חקרניות כל תזוזה וכל איוושה, וזאת מבלי שנחוש בכך. על כן, חשוב מאוד שהאבא יוסיף עיון בספר בבואו הביתה, ולו למספר דקות. זאת גם אם השעה מאוחרת, וגם אם הוא רעב אחרי שעות העמל בכולל. כל זאת כדי שהילד יראה בחושיו הבסיסיים – ולא רק על פי השמועה – כי עיקר מעייניו של אביו אכן נתונים רק לתורה, וכל היתר הם רק כלי עזר כדי לתעל את יכולתו הנפשי להתמודד עם השקעה כה רבה בזמן ובמשאבי נפש בלימודו. אם השקיע האב עם שובו הביתה עוד כמה דקות של עיון בגמרא או בספר אחר כלשהו, אזי גם כשיתפנה למספר דקות של עיון בעיתון, לא יהיה בזה כל רע, זאת, אחרי שהילדים נוכחו "בעיני הבשר" כי אביהם מחובר לתורה, ואפילו בשובו הביתה הוא חוטף קטע גמרא נוסף או עיון באחד הספרים האחרים.

 

אחד האמצעים שבהם יוכל אדם לשפר את הקשר המשפחתי הכללי, אבא – אמא – ילדים, הוא שיקבע לעצמו זמנים קבועים בהם ישוב הביתה מוקדם. וכל זה בימים קבועים.

 

עניין מועיל שני: בהזדמנויות הראשונות בהן הבעל מגיע הביתה, תפעל האשה בחכמה בחינת: "חכמת נשים בנתה ביתה" ולא תטיל על בעלה מלאכות ושליחויות. שאם לא כן, אז הוא לא עשה בעצם שום דבר. אלא היא תאפשר לו לעשות שימוש אחד עיקרי בשעות המקודמות שבהן שב הביתה: להיות עם בני משפחתו, והכוונה בעיקר להיות רגשית עם בני המשפחה.

 

אם מתברר לו כי ביום המיועד לשיבה מוקדמת הביתה הוא אינו יכול להגיע, ראוי שיודיע על כך לבני ביתו כמה ימים מראש ושיחד יקבעו יום אחר שבו הוא ישוב מוקדם.

 

כמובן, חשוב מה הוא עושה בבית, ולא רק שמצוי בבית. כך למשך, אם הוא בא הביתה אבל מיד נרדם – אזי מה הועילו חכמים בתקנתם…וזה כולל גם בשבת. בשבת נמצאים יותר בבית אבל אם האבא עורך את סעודת השבת בלי להעניק תשומת לב לבני הבית ומיד אחר כך הוא שוקע בשינה, שהיא תוצאה טבעית של עייפות מצטברת במהלך השבוע, דהיינו גם כאשר על פניו הוא עם בני ביתו הוא משדר כי בסך הוא נמצא בכוננות ללימודיו או לעבודתו, אז שוב לא עשינו דבר.

 

מן הראוי לתת את הזמן לבני הבית כשהוא גם שם גבולות להטרדות אחרות, למשל לטלפונים שתופסים אותו בביתו, ולפחות ראוי שיהיה זמן כלשהו שבו הוא אינו עונה לטלפונים, בודאי לא תוך כדי שיחה אם האשה, שזקוקה לכך, גם כאשר היא אינה מראה זאת.

 

ראוי שגם הלומד וגם העובד למחיית בני משפחתו, יסייעו במשהו בבית. זאת לתועלת הפיזית והנפשית של האשה והדו-שיח המשפחתי, וגם לתועלת הבנים. בכדי שאלה לא יבינו מהתנהגות האב, כי בתואנה של "לימוד תורה" יש היתר שלא להתייחס לאדם הכורע תחת משאו, ולא ירחיבו היתר זה לאחר נישואיהם שלהם. דבר זה קורה לא אחת ומכרסם בהצלחת נישואיהם של בני הדור השני, דבר שאיש מאיתנו לא חפץ בו.