קסם הכמיהה

 

 

אתה חש אותו בוער. את ליבך הכמה, לוהט בעוצמת הרצון. לפגוש, להיות, להשתנות. הינך מבחין בו, בקרבך, מעין שחר חדש וקסום שעומד להפציע במחשכי לבב. כזו שמתעצמת עם כל רגע ורגע.

 

קסם הכמיהה מעורר בנו רגשות שלא הכרנו, תשוקה עזה להיות ”שם”, באותו תסריט דמיוני ורוד וחינני עטור יופי וחן, הכמיהה לא מניחה לנו אף במרתפי חלומותינו, להיפך היא מתפתחת שם, ומארמון החול העממי-היומיומי הולך ונבנה בניין לתפארת שדגל השלום מתנוסס מעליו, שעליו מוזהבים ופרחים מרהיבים מעטרים את שביליו, טירה אמיתית. ‘רק שניים שלושה דברים לסדר והנה יקום החלום ויהיה לפשר אמיתי בר-מציאות’…

אולם לאחר ארבעה ימים גם החלום הזה נגנז, במקומו מונחים כעת שבריו באי-סדר, ועל השפתיים נח חיוך עצוב על עוד פנטזיה טיפשית. ‘איך יכולתי לחשוב שזה כל כך פשוט’… הדברים הרי מורכבים, צריך לחשב היטב, ‘זה לא כמו שזה נראה’… ושוב, את מקומה של הכמיהה שהיתה כה נהדרת, כה אהובה וכמעט מושגת, תופס כעת חלל ריקני, שוב נפלנו בפח התעתוע, והנפילה מכאיבה היא.

אם נתבונן לרגע במימד העמוק יותר של פעולותינו הלכאורה סתמיות, נוכל להבחין במוטיב אחד המקשר את שרשרת פעולותנו השגרתיות ו/או המיוחדות: ‘הרצון להשיג’, וה’ההשגה’ (בלא להתייחס לשאלות הפילוסופיות, העוסקות בשאלה מה גורם לנו לרצות, בהם נחלקו הדעות, והאסכולות ענפות הן).

אילו לא רצינו להשיג שובע לא היינו ניגשים לאכול, כמו כן אילו לא היינו אוכלים לא הינו שבעים. פעולה ותוצאה. בשביל לעשות פעולה כל שהיא, אנו מוכרחים לפתח איזושהי משאלה, משום שאילו לא רצינו לעשותו לא היינו עושים זאת. מובן מאליו שהדברים לא נבנים בצורה של חשיבה רצון השגה וסיפוק, התהליך מתרחש בתת המודע, דבר שאצלנו מתורגם למעשים בלי התמהמהויות מיותרות: ‘אני רעב, אני מוציא לחם וממרח, אני אוכל, אני קם שבע’.

הסיבה לספונטניות שבמעשינו הבלתי מדודים, ולכך שאנו לא משקיעים מחשבה בעשיית הפעולות היומיות שלנו היא מכיוון שכיום לאור ההתפתחות הטכנולוגית המרשימה והיכולות הכמעט בלתי מוגבלות, אין לנו צורך לעסוק בשאלות מייגעות כגון איך לקצור את החיטה בכדי להכין את לחם המחר, הוא פשוט קיים בידי לאחר פרידה לא מרגשת ממספר שקלים.

ההתפתחות הטכנולוגית והשירותים שנותנים כיום שלל החברות מורידים אמנם את הדאגה, מחד, להשגת דברים רבים ומורכבים שבעבר היו עמלים בעבורם ימים ולילות, (ודי אם נזכיר את מכונת הכביסה, התפירה, וכדומה), ומאידך מייחד את הדאגה העצומה לקיומנו כיצור חי מתפתח ומשכיל לאפיק אחד: הכסף. בימינו החשיבות לכסף כה עזה היא שבאמצעותה אפשר להשיג הכל, או כמאמר העולם: ‘הכסף הוא השמן עליו סובבים צירי העולם’…

דווקא משום שנולדנו לעולם כה משופר מהבחינה הלוגיסטית, ודרכי החשיבה שלנו זורמים באפיק של ‘הכל יש’. אנו נתקלים בהלם מסויים כשחולפת בראשנו מחשבה פרועה ממבט ראשון, להשגת סנסציה חדשה, זו שמעוררת בנו את הכמיהה הבלתי מתפשרת להשגתה.

האדם המצוי, שמקבל את הדאגה התמידית לקיומו בצורה שגרתית ובלא אירועים מיוחדים שמזעזעים את אישיותו וחייו, נקלע לסיטואציה בלתי מוכרת עם בואה של הכמיהה, הדמיון צובע את חלומו בצבעים מבטיחים, והוא משתעשע ושב ומשתעשע בתקוותו להשיג את אשר אוותה נפשו.

 

אולם כאשר חולפים להם ימים לא ארוכים בהם הוא שב והפך ברעיון הגרנדיוזי מבחינתו, הוא נוכח לדעת שבכדי להשיג את מטרת העל הזו, הוא נדרש לנקוט אמצעים, וכידוע אמצעים להשגת חלום איכותי רבים הם. אם בכסף או בקשרים, ושלא לדבר על עניינים שברגש, בהם בהרבה מהמקרים הדברים אינם תלויים בו, ואף אחד לא מתיימר לספק את הזיותיו של חולם חלומות. כך שהקונפליקט הזה מסוגל לסחוף את האדם לסיטואציה מתמשכת של רצון ואכזבה, אהבה ונקמה, שמסוגלים לערער את הפינה הקטנה והיציבה של השפיות, ולעיתים קיצוניים במיוחד, אנו גם קוראים על זה, בצער רב וביגון קודר במסגרת שחורה בעיתון.

לו נניח, ואין זה רק בגדר הנחה, שלאחר מאבקים רבים וארגונים מורכבים, הוא הצליח! הוא השיג את המטרה החלומית אותה סימן לעצמו, הוא ניצח את הדמיון ומימש את משאת נפשו, קם החלום והיה למציאות אמיתית, הוא השיג. הבה ונבדוק את התוצאה הסופית אל מול ההשקעה.

מבחינה רגשית המאמצים המתישים לא בהכרח עונים על הציפיות, הטירה החלומית הכה מוגנת נראית במציאות כמעט כצריף טחוב, דגל השלום ודאי שלא מונף שם, שלא לדבר על פרחים ושערים. הריצות, המאמץ הנפשי שברצון, כאב הלב שבאכזבות שבדרך, לא מגיעים על סיפוקן בטיול מהמם ככל שיהיה להרים המושלגים אי שם. זה נהדר, זה מדהים, אבל התחושה שבלב…זה משהו שעוד נגרר על השלג.

ואף מהבחינה המהותית, גם זה אינו תואם להגיגי הלב ומשאלותיו, קיים פתגם לפיו ‘ככל שאתה רוצה משהו יותר, כך אתה יותר יכול להסתדר בלעדיו’. האושר לעולם אינו בא שלוב-יד עם מימוש התקוות, אחרי ככלות הכל, בעיות היום-יום לא נפתרו באותו רגע, ההרגלים הרעים לא עוזבים אותנו עם השגת המשאלה, בסך הכל מימשנו חלום רגעי, ולאחר מכן הכל נשאר כפי שהיה, כך שהאדם אינו משתנה או נעשה טוב יותר באורחותיו ובחייו האישיים בעקבות השגת הפנטזיה. הוא הצליח הצלחה נפלאה, הוא זוקף לזכותו עוד פרויקט חביב ומיוחד, אולם המהות לא השתנתה.

יתרה על כן, גם אם הצליח האדם לעשות את הבלתי ייאמן, הוא ניחש נכונה את כל מספרי המזל ובאחת הוא שילשל לכיסו את המספר האגדי עליו הימר, גם בכגון זה, שהיה לנו הסברה לחשוב הנה לנו הדוגמא הניצחת לפיסגת ההצלחה בכל המובנים, שהרי אין דבר הוא לא יכול להשיג באמצעות כספו הרב, כל דבר מכבוד ותהילה, ועד כל מה שעולה על דעתו ועל דעת חצי מהעולם הוא יכול להכניס אל ביתו. גם בכגון זה המציאות הוכיחה אחרת, איש לא הצליח להכניס לקרבו פיסה בודדת של אושר באמצעות כסף. אמצעים כן, אפשרויות בוודאי, אולם אושר? שלווה פנימית? – ממש לא!

למה אם כן משקיעים אנו כוחות נפש כה רבים באותו כח רצון איתן שמסוגל להטות לבבות, לגרום לנו לנהות אחרי שגיונותינו וגחמותינו עם כל להיט מעניין, דגם מחודש וכל ההתפתחויות המעניינות שמגרות את דמיונינו למחוזות בלתי יאומנו? מהו אותו קסם עלום המצעיד אותנו שוב ושוב בדרך החתחתים אל האכזבה?

בטרם נשב על המדוכה, ראוי להדגיש כי אין הדברים האמורים עוסקים כלפי מטרות נעלות ואמיתיות, כדוגמת אדם הזקוק לקורת גג. הוא יטרח, יעמול כמיטב יכולתו בכדי להשיג את הבית המיוחל, ובצדק, משום שהרעיון ברכישת הדירה נכון הוא, וכן אף בכל הצטרכויות האדם להם הוא זקוק, ההשקעה מצדיקה את התוצאה, והמחיר שנדרשים לשלם בעבור הצורך להם הוא זקוק אינו גבוה. המאמר בכללותו עוסק במקרים שאינם שוים לכל נפש, גחמות אישיות, ורעיונות פרטיים.

בבואנו ליישב את התמיהה, מן הראוי לייחס חשיבות לערך הקרוב ביותר למושג ‘כמיהה’: ההנאה. בעת שאנו עורגים להשיג דבר כלשהו, אנו רוצים להשיג על ידה מעבר לכל, הנאה וסיפוק, אישית או חברתית. הנאה על כל משמעויותיה שבעת שאנו חולמים את החלום אנו סבורים שעל ידי שנשיג את חשקינו נגביר על ידה את ההנאה והשמחה בחיינו. די במבט רופף על לוחות המודעות בעיתונים בכדי להבחין ב’טעמו של החיים’, ‘שמחות פורצות גבולות’, ו’עונגים מתמשכים’. כאלו אנו, חפצי הנאה. ועל ידי גירוי התעתוע הלז החבוי אצלנו עמוק אנו מסוגלים להפוך עולמות בכדי לגרום לעצמנו מעט הנאה, ובעולם מייגע כשלנו, אפשר אולי להבין זאת.

מהי ההנאה? ההנאה רוחנית היא. (ואף ההנאות הגשמיות כדוגמת אכילה ודומיהן, מורכבים מהנאות רוחניות, הן נכון שקיים גירוי בפה שדורש את שלו, אולם מטרת העל של גופנו היא לחוש בטוב, והאוכל גורם לי לחוש במיטבי). אם ניטול כדוגמא אדם שבכל מאודו משתוקק לרכוש את הדגם החדיש של מכונית הוולבו מהפרסומים, והוא עשה הכל בכדי להשיג את מה שנראה לו כמשאת חיים באותה תקופה, ובסופו של דבר לאחר משא ומתן עם מנהל החשבון בבנק, ולאחר דיונים וריצות, נסיעות מבחן ומה לא, בסופו של תהליך נח בחניה הפרטית שלו רכב החלומות, כסוף ונוצץ. חלק גדול מההנאה שלו מורכב מטיול של יום יום בשכונה ובלי כוונה לצוד את עיני העוברים והשבים, וליהנות מהמבטים מלאי הקנאה הסמויה. חלק מהחוויה שברכישה קיים אף בניילונים שמעל למושבים שיעידו על רעננות התכשיט. נכון, לא זו כוונתו והוא בכלל איש טוב.

זה קיים, ולא רק במכוניות. המניעים הרגשיים מעבר לתועלת עצמה שבמוצר, כה עזים, שלעיתים אין נאבדים בסבך הרגשות עד כדי כמעט איבוד שליטה, ונפילה להיסחפות ברמות חסרות תקדים, שבהרבה מהמקרים אנו אפילו לא מודעים לעוצמתם. עצם השעשוע המחשבתי שבהשגת מושא חלומותינו וכמיהתנו, די בהם בכדי למלא אותנו ברוויה מהמושא.

 

השעשוע הדמיוני הזה באיך, כיצד, מתי, מה יגידו, וכהנה וכהנה, ממלא את הלב הרגשת סיפוק והנאה שלעיתים היא חזקה יותר מהשגת המטרה! יתר על כן, הדמיון עצמו נקי הוא מסייגים ומהתרוצצויות, בעיני הדמיון אין כסף שצריך לארגן, אין פגיעה בכבודו של הזולת, ואין מאמצים. זה קיים במלוא הדרו בחלום מתוק ומיוחד. רק בבואנו ליישם את החזון למציאות, בו אנו נדרשים להתחיל במסע לשחרור החלומות, שם נסדק מעטה הקסם ומהשפן נותר כובע. וכאמור אפילו לאחר השגת הדבר, זהרו עומעם וברקו הוכתם.

דמיונם של דברים, כלומר: ההנאה הרוחנית גרידא, היא שמרווה את הגירוי הנצחי שלנו להשיג, להכיר ולרכוש. זוהי נקודת השיא של ההנאה מהחלום ומהכמיהה. מכאן הכל מתחיל לסגת, מכאן מתחילים הקשיים להערם, והחן הייחודי של ההנאה הנקייה נעלם.

מכיוון שכאמור, ההנאה רוחנית היא, וברגע שלתמונה נכנסים אלמנטים בלתי רוחניים, נפגמת ההנאה הצרופה והטהורה והחשק הראשוני נעלם, אבד החלום לנצח. זה גם מה שגורם לנו לעיתים כה קרובות לסגת מהרעיון כולו ולשוב – ללא הצלחה – להשתעשע ברעיון הקדום.

משום שלעולם, קשה מאוד להיות רווה מאלמנט גשמי, כל דבר כלה, כלה הוא גם בנו ובתודעתנו, והכמיהה להנאה לא מגיעה אל סיפוקה מדבר שלא קשור לתודעה.

הלוואי ונשכיל.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)