כרזה למחשבה

   

     

"יש לי סיפור בשבילך", אמר לי חנן כשפגש אותי בשעת ערב ברחובה של העיר.

 

סיפור חי מפיו של חנן הוא משהו שכדאי לשמוע. מיד אני שוכח את המטרה שלשמה יצאתי בדחיפות אל הרחוב שעה קצרה לפני סגירת החנויות, ושנינו פורשים לצד המדרכה, נשענים במקצת על גדר האבן שלידנו ואני עושה אוזני כאפרכסת.

 

"בקרתי היום אצל הרופא שלנו", מספר חנן, "והבאתי את תוצאות הבדיקות של הילד כדי שיחווה את דעתו בקשר אליהן. עד שהרופא יעיין בפתקים וישווה את התוצאות עם אלה שנתקבלו בבדיקות הקודמות הרשומות אצלו, יש לי שהות לסקור את החדר. על הקיר מעל שולחן הרופא תלויה כרזה חדשה, מקושטת וצבעונית, נתונה במסגרת ומכוסה בזכוכית, והיא מכריזה:

 

 

לרגע עמדתי לחייך למקרא דברים אלה, אך מיד עצרתי בעצמי, תוך מחשבה כי דברי הליצנות הקלילים הללו משדרים מסר של השקפת חיים, אשר ריחה העולה באפי אינו נראה לי כשר למהדרין. לשם מה תולה הרופא בדיחה זו בחדר קבלת החולים שלו? האם להתעלם מן הכרזה, או אולי כדאי להגיב עליה?

 

עד שאני חוכך בדעתי מה לעשות, סיים הרופא את עיונו, הרים את ראשו מן הניירת והבחין כי אני מסתכל בכרזה.

 

"זה נחמד", אמר בחיוך, "לא כן?"

 

נשארתי רציני ואמרתי כמהרהר, "מי שניסח את ההצהרה הזאת, את הסיכום הזה של החיים שלו בעולם, מצהיר בעצם כי כל ימיו סבל ומכאובים. כל דבר נעים שהוא רוצה לעשות, או שואף להשיג, כלומר לפי דבריו, אסור מסיבה זו או אחרת. יושב הוא במין תא כלא משולש, ושלושה קירות מונעים בעדו לצאת וליהנות ממנעמי החיים כפי שהוא רוצה, כפי שרצונו החופשי והטבעי כמה ושואף אליו. זוהי באמת זעקת אומללות נוראה.

 

אלא שיש לי שאלה אל המסכן הזה, הנה אחד מקירות חדרו כלאו הוא החוק. את החוקים הרי חקק האדם בעצמו. מי מפריע לו לבטל אותם? מדוע בכלל קבע חוקים המגבילים אותו ואוסרים עליו ליהנות מדברים הנעימים? כל מי שמזדהה עם קריאת המסכנות והאומללות הזאת צריך לצאת ולפעול כדי שיבוטלו החוקים המפריעים לאדם ליהנות מן החיים!"

 

"מה אתה מדבר?!" הגיב הרופא בחריפות לדברי, "אני מתפלא שאדם דתי כמוך מציע הצעה כזאת. הרי החוקים נועדו להגן על הזולת ועל החברה, ולשמור על מסגרת של חיים משותפים בין בני אדם. בלעדיהם העולם ייהפך לג’ונגל ואנשים ירדו לדרגת חיות ויטרפו זה את זה. בני אדם בלי חוקים ובלי מוסר הם בהחלט בדרגת חיות יער".

 

"דוקטור", אמרתי לו, "אני מסכים לכל מילה שאמרת. אכן, אם אדם היה מבצע כל דבר שהוא נעים לו, ללא מעצורים ומבלי להתחשב בשום גורם אחר בעולם, כי אז לא היה ראוי לתואר אדם. אבל תמיהה אחת על אישיותו של בעל הכרזה הזאת מציקה לי: איך זה שדבר שהוא לא חוקי, או לא מוסרי, איך דבר כזה נעים לו? ועוד אני מתפלא, איך אינו מתבייש להכריז על כך בקול גדול ובצבעים בולטים מעל הקיר?!"

 

"אינני מבין מה אתה רוצה", אמר לי הדוקטור. "מה איכפת לך מה נעים לו ומה מתחשק לו בתוך ליבו, העיקר שהוא שומר על החוק ועל המוסר ואינו עובר עליו. זה העיקר, ורק זה צריך לעניין אותנו. אם את הדבר הנעים לו הוא אינו עושה כי הוא שומר חוק ומוסר והוא מתאפק, כל הכבוד לו ויותר אני לא דורש ממנו. לכן לא איכפת לי אם הוא מגלה לי בכרזה מה נעים לו, ואני לא מבין למה זה איכפת לך".

 

"ראה, דוקטור", אמרתי, "אדם כזה נמצא בקונפליקט פנימי מתמיד. כל הזמן נפשו חצויה ומסוכסכת בתוכה במאבק המתמיד בין הרצון לעשות את מה שנעים לו והוא חושק בו, לבין האיסורים של החוק והמוסר. הלבה הגועשת והרותחת בקרבו עלולה למצוא מוצא בפירוק מודע של כל מסגרות המוסר והחוק, ובהתמסרות חסרת מגבלות למילוי תאוותיו ויצריו. זה יהיה כמובן אסון לחברה וגם אסון לו עצמו. אם יבחר בכל זאת בשמירה קפדנית על מגבלות החוק ועל ערכי המוסר, רבים סיכוייו למצוא את עצמו על ספת הפסיכיאטר. אדם אינו יכול לחיות חיים נורמאליים שלווים ושקטים כאשר כל מה שנעים לו, כל מה שהוא שואף ורוצה, הכל אסור. מה גם שהוא עצמו צריך להיות השוטר המפקח על כך!"

 

"אז מה הפתרון?", שאל הרופא. "יש מוצא למצב כזה?"

 

"כמובן", עניתי. "התורה מדריכה אותנו כיצד להתחנך וכיצד לחנך את ילדינו כדי שיתרחקו ככל האפשר ממצב מסוכן זה. הפתרון הוא פשוט והגיוני מאוד, האדם צריך לשנות את התייחסותו הרגשית והיצרית לדברים ולמעשים, ולהתאים אותם למהותם האמיתית, כפי שמגלה לנו התורה. המצב האידיאלי של ההולך בדרכי התורה הוא לאהוב ולחבב את מה שהוא חיובי ונכון, ולתעב בליבו וברגשותיו כל מה שהוא פסול, כל מה שהוא לא מוסרי ולא חוקי. זהו המצב של אדם הפועל בשלמות מלאה ובהתאמה בין פנימיותו, רצונותיו ורגשותיו, לבין מעשיו החיצוניים המותאמים אל התורה.

 

"משול הדבר למכונית שיש בה תקלה וההגה "סוחב שמאלה", ואתה צריך לנהוג בה מחיפה לירושלים. צפוי לך מאבק נוראי כל הדרך בין ההגה השמאלני לבין הכביש הישר. אתה תצטרך להתאמץ כל הדרך לרסן את ההגה הסורר, ודי בהזנחה של רגע כדי שתהיה מעורב בתאונה חזיתית במסלול השמאלי, או שתמצא את עצמך הפוך בתעלה בצד הדרך. האם לא עדיף להיכנס למוסך ולתקן את התקלה, כך שההגה "ירצה" באופן טבעי לנסוע ישר?"

 

"איפה מצאת בתורה את ההנחיה החינוכית הזאת?" שאל הרופא.

 

"התורה מלאה בהנחיות כאלה", אמרתי לו. "התורה אינה מסתפקת ב"עשה כך", או "אל תעשה כך". היא פונה גם אל רגשותינו: "ואהבת את…", "לא תשנא", "לא תחמוד", לא תיטור", לא תתעב", ועוד. התורה גם דורשת ממני לעשות דברים "בכל לבבך", עם כל הלב. היא אינה מסתפקת בעשיה לבדה. מחוטא החוזר בתשובה מצפים כי "יעזוב דרכו ואיש און מחשבותיו", ואין מסתפקים בעזיבתו את מעשיו הרעים.

 

"דוד המלך הוא דוגמא לאדם שהצליח בחינוך עצמי ליצור התאמה מושלמת בין התורה וציווייה לבין ליבו ורגשותיו. דבריו בתהלים מביעים זאת: "מה אהבתי תורתך", "שש אנוכי על אמרתך", "שקר שנאתי ואתעבה", "בכל לב אצור פיקודיך" וכדומה.

 

"בעקבות הנחיות ברורות אלה אנו מחנכים את עצמנו, ואת ילדינו וחניכינו, לאהוב את הישר והטוב, ולתעב את האסור והפסול. השכל המודרך על ידי התורה הוא המעצב את רגשותינו ומכוון אותנו בהתאמה מלאה אליה ככל האפשר. זה המסר שאנו משדרים לילדינו בכל הזדמנות מעשית. כך יחיו את החיים הנכונים מתוך בריאות הנפש, לא יתנגשו עם המוסר ועם חוקי התורה הצודקים והנבונים, ולא יכריזו מעל הקירות על מסכנותם ואומללותם".

 

חנן סיים את סיפור ואמר לי: "אני מצפה בסקרנות לביקורי הבא אצל הרופא, כדי לראות אם הסיר מעל הקיר את הכרזה".

 

 

(מתוך "בעין יהודית")