רוצים שינוי? גלו את המוקשים

 

 

אלול כבר התדפק בשער. תשרי כבר נכנס. אוירה של תשובה מזה זמן, וכולנו רוצים להתקדם, להיות טובים יותר ולהשתחרר סוף סוף מהחלקים הלא טובים שנסחבים איתנו לכל מקום מימי ילדותנו.

 

אולם אצל רבים מאיתנו ההחלטות לא מגיעות לידי ביצוע. משום מה, איננו מצליחים להגשים אותן.

 

מה קורה בדרך? מדוע קשה לנו להיות טובים יותר? מהם המוקשים בדרך לשינוי???

 

 

הסיבה הראשונה היא חוסר מודעות. יש אנשים שכבר עברו שלושה, ארבעה עשורים ואפילו יותר בחייהם, הם מכירים מקומות שונים בעולם, התיידדו עם אנשים רבים – אבל מעולם לא זכו להכיר את עצמם…ולמען האמת, יתכן מאוד שהם גם לא מעוניינים להכיר.

 

"אין אישה עדינה כמוני" – אומרת חברתך, ואת פוערת זוג עיניים בתימהון ובפליאה. הרבה מחמאות היית נותנת לה, היא עניינית, בעלת מעוף ויוזמה, יש בה תכונות טובות רבות רק לא עדינות…

 

"אני בדרך כלל טיפוס מאורגן" – יאמר אחר, ששום דבר אצלו אינו מאורגן כמו שצריך והכל נעשה בשניה האחרונה בלחץ ובחיפזון.

 

מפליא, אבל רוב רובם של האנשים אינם מכירים את עצמם, הם מייפים את המציאות, מטייחים ללא הרף דברים ומעגלים פינות. למי נוח להכיר את האדם הלא סימפטי ששוכן לו עמוק בפנים? מי רוצה לפגוש את היצור הלא כל כך מאיר פנים, הלא מסודר והלא אמיתי? הרבה יותר נעים להיות מישהו אחר, ואם זה קשה או לא קיים בכלל, אפשר לנסות לייצר אותו.

 

לאנשים כאלו בודאי קשה להשתנות, או אפילו בלתי אפשרי, שכן קודם כל אדם צריך להכיר את עצמו, לדעת מהם החסרונות שלו ומהן מעלותיו, רק אז יוכל לעשות משהו עם עצמו.

 

 

לא פעם אנו שומעים מאדם קרוב שסובל מבעיית הקלוריות, כיצד הן – הקלוריות, ‘מלוות’ אותו לכל מקום שהוא הולך. כמה היה רוצה להשיל עשרים ק"ג ממשקלו. השנים חולפות, והוא נשאר שמן להפליא, הוא מגיע לחתונות אוכל בורקס, שניצל, מקנח במנת גלידה וממשיך לבכות על הקלוריות שרודפות אחריו…הוא בוכה אך לא עושה דבר.

 

נשמע מוזר? מפליא? אולי, אבל זה בלי ספק דבר מצוי. אנשים בוכים על חוסר שלמותם בעניין מסוים, כל חייהם אנחנו שומעים מהם עד כמה לא טוב להיות כמו שהם עכשיו, עד כמה הם רוצים להשתנות. והנה, חולפת שנה, עוברות שנתיים ושום דבר לא קורה. הרטינות ממשיכות, התלונות נשמעות, והשינויים כלל וכלל לא נראים באופק.

 

מי שלא משתנה, ספק גדול אם הוא רוצה בכלל להשתנות. יתכן שהוא מחכה שמישהו יגיש לו אבקת קסמים שתשנה אותו, שמישהו ילחש על אוזנו סגולה לשינוי. אבל אם אלו לא מגיעים, הוא לא מוכן לעמול, הוא לא מוכן להתאמץ ולהשקיע, זה קשה ומעצבן מדי…

 

אבל כדי שלא יישאר בלי שום עבודה, או כמו שאומרים, פטור בלא כלום אי אפשר, הוא מגייס לעזרתו את נקיפות המצפון הטורדניות, אלו מספרות לעצמו ולכולם שהוא לא מרוצה עם המצב, שלא טוב לו איתו, שהוא היה רוצה להשתנות…

 

כעת הוא אוכל את העוגה מכל הכיוונים: מצד אחד, הוא נשאר כמו שהוא, בלי מאמץ ובלי צורך לעבוד קשה מדי, מצד שני יש לו נקיפות מצפון שמספרות לכולם כמה באמת הוא טוב, כמה הוא היה רוצה להיות אחר…

 

 

אנשים רבים יודעים שיש להם בעיה, אולם אין להם ספק שלא הם הסיבה, יש להם גם אשמים בבעיה. "אמא שלי תמיד צעקה אלינו, אז מה הפלא שגם אני צועקת?" או "בעלי רגוע ושאנן, שום דבר לא מלחיץ אותו, מה הפלא שאנחנו נכנסים לשבת בשניה האחרונה?"

 

אנשים רבים מכירים בבעיה שלהם, מוכנים להסכים שיש להם קושי או בעיה, אבל אינם מוכנים בשום אופן לקחת אחריות על הבעיה.

 

"אני אשמה? מה פתאום? זו אמא שלי…זה אבא שלי…זו המורה שלי מכיתה ח’…"

 

הכל טוב ויפה. אולם ברגע שיש לנו כל כך הרבה נאשמים ומואשמים, אין בכלל סיכוי שאי פעם נשתנה. שכן אנו תלויים באנשים אחרים, הם אלו שעשו בשבילנו…בעצם, מה שאנחנו אומרים זה, שהם גרמו לי להתנהג כך או אחרת. או: אני לא אחראי למעשים שלי או להתנהגויות שלי – ‘המודלים לחיקוי’ שלי הם אלו שגרמו לי להיות כזה.

 

כדי להשתנות, הדבר הראשון שעלינו לעשות זה לקחת אחריות על המעשים שלנו. אם מישהו אחר אשם, אין לי סיכוי להיות אחרת. רק אם אסכים שאני אחראי למה שקורה איתי ולהתנהגות שלי, יש לי סיכוי להתחיל להיות שונה.

 

 

נניח שעברנו את כל השלבים האלה, ועכשיו, קדימה, אנחנו באמת ובתמים רוצים להשתנות, מכירים את עצמנו ומוכנים להתחיל לעבוד.

 

גם עכשיו ההרגלים שהורגלנו אליהם מאיימים להיות בעוכרנו. התרגלנו שאפשר להשיג הכל, כאן ועכשיו. מה שאתה רוצה, רק הושט את היד וקח.

 

מתחשק לך לדבר עם מישהו? התקשר אליו. הוא לא בבית? מה הבעיה, יש פלאפון.

 

האוכל קר? המיקרוגל לשרותנו, הכביסה רטובה? הכנס למייבש וחסל.

 

את העובדות האלו אנחנו מנסים לתרגם גם לעבודת המידות, ניסיון שבדרך כלל נוחל אכזבה מרה. היינו רוצים להשתנות בבת אחת, להתנהג אחרת. עוצמים את עינינו, מדמיינים איך היינו רוצים להיראות, ואיננו מבינים למה אנחנו לא נראים כך כשהעיניים נפתחות…

 

אלא ששינוי המידות אינו מגיע בשיטת האינסטנט, הוא מצריך עמל ויזע, עבודת נמלים איטית ומחושבת.

 

 

אנשים רבים שניסו לעשות שינוי בחייהם דיווחו על תחושת מוזרות: "הרגשתי שאני בהצגה" או "היה נראה לי שמישהו אחר מדבר מתוך גרוני".

 

בחיים התרגלנו לכך שעלינו להיות טבעיים וספונטאניים, אולם יתכן בהחלט שבזמן של השינוי לא נדרש מאיתנו להיות אנחנו, וגם אם אנחנו לא מכירים את עצמנו ומרגישים כמו בהצגה, אין שום בעיה עם זה. אם נצליח להתמיד – יגיע הזמן שבו ההתנהגות ההצגתית תיהפך להיות טבעית. ואז, הרווח כולו שלנו.

 

 

לפעמים גם בני הבית שהורגלו בתגובות אחרות ניצבים מופתעים למראה התגובות החדשות שלנו. לעיתים הם מגיבים בצורה לא מוצלחת, קצת צוחקים או מנסים לבדוק. לא נורא, הזמן יעבור ויוכיח להם וגם לנו שהפעם אנחנו רציניים, והרוחות, באופן מפתיע, יירגעו.

 

אנשים שרואים אדם שעמל על מידותיו ומתקדם כל הזמן, לומדים את סוד העבודה העצמית ויודעים גם הם לחקות אותה.

 

 

(מתוך "שעה טובה")