אנשי השמיניות

 

 

ישנם אנשים מעשיים, עם ראש בריא על הקרקע, טמפרמנטים, יעילים, תכליתיים ומשיגים תמיד את המטרה. על כל כתבה בעיתון הם מגיבים שלוש פעמים, מספרי הפקסים שמורים בראשם במדור קבוע בגולגולת. חדר המדרגות בביתם מסויד ללא רבב והם כל ערב עוברים על המחברות של הילדים לוודא שהכינו שעורי בית כהוגן.

 

ישנם אנשים הפוכים, אסטרונאוטים, בקצה השני של הסקאלה, טיפוסים מרחפים, רגליים בעננים, מנותקים קצת מהמציאות ולא משנה על מה ידברו או מה יתכננו, אף פעם לא יגיעו לכלום. הם יודעים בדיוק איך לנווט את הממשלה ומה לעשות עם גדר ההפרדה. יש להם תוכניות עתידיות לסדאם חוסיין ושות’ וביקורת אופרטיבית על כל מערכת החינוך בעולם. אך תכל’ס בשטח – אפס.

 

אני שייכת לקבוצת הביניים. שילוב מתון של שני הסוגים ביחד. מצד אחד יעילה מאוד, פעילה, אקטיבית, מלאת תוכניות ומאוד מעשית, מצד שני – אף פעם לא מגיעה לכלום.

 

קוראים לנו "אנשי השמיניות באויר", כל חיינו צמודים לספרה שמונה, קודם הלולאה העליונה, זוחלים למעלה מצד שמאל, עולים על בריקאדות, מתפתלים עד לנקודת השיא, מועדים קצת, מחפשים אסטרטגיה שונה, גולשים כלפי מטה בכיוון ימין, מגיעים ללולאה התחתונה, מחליקים בטקטיקה מקורית, פונים בעקלתון ומזנקים למעלה, בדיוק לנקודת החיבור של שתי הלולאות שזוהי גם נקודת ההתחלה.

 

מהמקום שיצאנו לשם הגענו, עבדנו, טרחנו, יגענו, הפכנו עולמות ונשארנו באותו מקום. המון עבודה ואפס תוצאות.

 

אנחנו נעשה שמיניות באויר כדי להגיע בסופו של דבר לכלום, בדיוק כמו אדם שעולה במדרגות נעות יורדות או יורד במדרגות נעות עולות או סתם צועד במרץ על מתקן הליכה חשמלי.

 

דוגמאות? בבקשה.

 

כשמחלה קטנה מקננת לה בגופנו, נניח איזה קצת חום. אנחנו דואגים מיד לשריין לנו מקום אצל הרופא. לכל צרה שלא תבוא. נכון שכמעט חום זה לא היסטרי, אבל מה שבטוח – בטוח.

 

אנחנו ממתינים, החום מטפס מעט מעלה, עדיין לא מצריך ביקור רופא אמיתי, התור יחכה.

 

החום עולה עוד קצת, אנחנו שותים תה חם, נכנסים למיטה, מבררים בקופת חולים מתי המעבדה פתוחה, לא מודאגים, זה יכול להיות וירוס או חיידק, אם המצב יחמיר נרוץ על ארבע, התור קיים, אין מה לחששו.

 

החום ממשיך לזחול לו כלפי מעלה, הראש נעשה כבד, העצמות כואבות, עוד מעט ניקח מונית ספיישל למרפאה, אנחנו מסתובבים על צידנו, החום מלווה בצמרמורת, הרקות הולמות, עכשיו אנחנו צריכים את הרופא דחוף, אבל בדיוק עכשיו אין לנו כוח לקום מהמיטה. אנחנו מחכים קצת שהחום ירד ויהיה לנו כוח לצאת מהבית, אלא שכשהחום כבר יורד לא צריך יותר את הרופא.

 

כך עם המחלות וכך עם הפרנסה. מידי יום אנחנו מחליטים שזהו זה! היום הולכים לקנות לוטו. טוב, לא בדיוק, כי ההחלטה לקנות סתם לוטו היא מעט יומרנית, יש להגיע קודם כל ל’מים עד נפש’, בינתיים יש ברוך ה’ עדיין לחם והפתרון המהפכני של הלוטו יחכה לימים גרועים יותר.

 

הלחם לאט לאט אוזל, גם החלב והבלינצ’ס נמוגים לתוך הפיות המורעבים. הפרוטות הולכות ומידללות אך רוחנו לא נופלת, יש לוטו. ואז, כשחמישה השקלים האחרונים סיימו את חייהם בתוך ארנקנו, אנחנו אצים רצים לקנות סוף סוף את הלוטו, אולי ירווח לנו. אלא, שאז אין כסף לקנות.

 

אנחנו ממתינים עוד כמה ימים עד ששערי הפרנסה ירעיפו עלינו את דמי האבטלה החודשיים ונוכל לרכוש את הכרטיס בר המזל. ואז חוזר הכל חלילה. הארנק שוב מלא במטבעות ואנחנו נשארים בבית. יש כסף לא צריך לוטו.

 

האופי הזה עובר כנראה בתורשה.

 

השבוע ישבו בנותיי באפס מעש וקבלו על החופש הגדול המשעמם. שלפתי את הקלף היקר ששמרתי לי לשעת צרה זו ושאלתי: "משמעם? הרי כל השנה אני רק שומעת את הכמיהה לחופש ומתי יסתיימו הלימודים. והנה, הגיעו ימי החופש על תכולתם קומפלט, ואתן, מה לכן כי תלינו?"

 

אבל הילדות, השייכות לאנשי השמיניות, מסבירות כי כל השנה כשהלימודים מהווים מעמסה ומטרד ולחץ מצד המורות ומועקה מצד ההורים, הן מייחלות למעט חופש ודרור, אבל עכשיו, כשממילא אין כבר לימודים? אז מי צריך את החופש?

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")