סוכות – שעת המבחן
הכנעה! זו המילה. התבטלות כלפי רצון הבורא מתוך ידיעה כי אף אם מעשיו אינם מובנים לי, הצדק עמו ועלי להתכופף בפניו יתברך...
הכנעה! זו המילה. התבטלות כלפי רצון הבורא
מתוך ידיעה כי אף אם מעשיו אינם מובנים לי, הצדק
עמו ועלי להתכופף בפניו יתברך.
מהירושות היותר חשובות שהורישו לנו אבות האומה, היא מידת ההכנעה בפני האלוקים.
אברהם אבינו אשר נצטווה לצאת מחרן וללכת אל ארץ לא נודעת, "אל ארץ אשר אראך" עדיין לא היתה ארץ ישראל ידועה לו כארץ אשר בחר בה ה’. וכשהוא מגיע לארץ הזו הוא פוגש את הרעב.
בפעם הראשונה בתולדות המין האנושי שורר רעב מחוסר גשם. אין תבואה ואין יכולת להתקיים ולהתפרנס. אברהם יורד מפני הרעב למצרים. הוא אינו מתריס, אינו מטיח דברים, אף שאלות אינו שואל, נכנע לרצון ה’.
בלשון חכמים נקראת תכונה זו – "לא להרהר אחר מידותי". אפילו מחשבה לא הטרידה אותו, למה? למה זה מגיע לי חלף נאמנותי ודבקותי בקב"ה? והרי אברהם ראש המאמינים ידע כי רק רצון ה’ הוא הגורם לכל סבלו, ואם היה רצונו שירדו גשמים והארץ תצמיח תבואתה, לא היה רעב כלל, אם כן שוב למה אם היכולת בידו אינו מראה אהבתו אל אברהם? ואל מי יראה זאת אם לא כלפיו?
הכנעה! זו המילה. התבטלות כלפי רצון הבורא מתוך ידיעה כי אף אם מעשיו אינם מובנים לי, הצדק עמו ועלי להתכופף בפניו יתברך.
בתלמוד (במסכת עבודה זרה) מתואר ויכוח בין אומות העולם לבין הקב"ה, לאחר שיסתיים עולמינו – עולם הניסיון ותגלה מלכותו יתברך, יבואו אומות העולם ויבקשו מהקב"ה: תן גם לנו מצוות כפי שנתת לעמך וגם אנו נעשה אותן. אומר להם הקב"ה: מצוה קלה יש לי (שאינה כרוכה בהוצאה כספית גדולה כיון שניתן לעשותה גם משיירים וחומרים פשוטים) לכו ועשו אותה. מיד כל אחד עולה לראש הגג ובונה סוכה, והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וגורם לחום גדול, ואז כל אחד מבעט בסוכתו ויוצא.
שואלת הגמרא, הרי הדין הוא שאם אדם מצטער בישיבתו בסוכה בגלל גשמים או חום גדול הוא באמת פטור מן הסוכה, אם כן מהי התביעה מאומות העולם שיצאו מסוכתם? ועונה הגמרא: אמת, לצאת הם יכולים, אבל לבעוט? מדוע? סימן הוא כי אין הם עובדים את ה’ כישראל.
בארו חכמי המחשבה את הדברים. אמת, גם בישראל יש דין זה, אך הגמרא מכנה זאת: "ירדו גשמים בליל ראשון הרי זה כעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו את הכוס על פניו". כך בבואנו לקיים את המצוה והנה יורד גשם ממרום הרי זה כקיתון על פנינו ואנו חשים כנזופים.
אין אנו בועטים וכועסים, מדוע, מדוע בורא עולם הנך מבזה אותנו, הרי אנו רוצים לקיים את מצוותך ומדוע אתה היכול לבדך להמטיר מטר על פני האדמה עושה זאת דווקא עכשיו בחג הסוכות? אנו מתכופפים, נכנעים ומחפשים מדוע כה רעים מעשים שכאשר אנו חפצים לעשות מצוה כבר אין מעוניין הקב"ה לקבל את מצוותינו ורצוננו.
שומעים אנו כאן צליל והד של אירוע אחר בשנים קדמוניות.
כאשר יעקב מציע לעשיו עסקה: "מכרה כיום את בכורתך לי", כלומר מכור את בכורתך בצורה הברורה והמוחלטת ביותר – "כיום", כשם שהיום מאיר ונעדר כל ספקות, השמש היא השליט המוחלט בממלכת היום, כן תהיה מכירת הבכורה סופית ללא אפשרות ערעור על כך בעתיד. ועשיו מסכים: "הנה אני הולך למות ולמה לי זה בכורה".
ממשיכה התורה לתאר את אשר קרה. "ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך – ויבז עשיו את הבכורה", פירוש: לאחר משא ומתן יכלו שני הצדדים לחשוב כי הצליחו בעסקה, אך כאן נאמר ביטוי נוסף על התנהגותו של עשיו – "ויבז", הוא זלזל ולעג ליעקב, והראה בזאת כי הבכורה בעיניו לא היתה שווה כקדרת נזיד העדשים!
לעג יהרני זה מלווה את יורשיו הרוחניים של עשיו. הם תמיד לא קופצים לאש לברר את האמת. סוף סוף הם מייצגים הרי דרך מסוימת, מדוע לא יכבדו גם את דברי זולתם? שמא יש בהם ממש? לפחות נא לבדוק ביושר ובכנות את דברי הצד השני, אך לא. התשובה ניתנת בלעג ובבוז שהם רוכשים ומפגינים לזולת.
זוהי תמצית דרכו של עשיו בן כל הזמנים. וכאן בולט הדבר המיוחד. הרי בקשתם מצוה כדי לעשותה, ומדוע כאשר קשה לכם אתם מסיקים את מסקנת הלעג והביטול? מדוע לבעט? אולי יש לבדוק קודם שמא אין רצונו במעשיכם? והלא כך נוהגים בני ישראל, אם כן יש דרך כזאת, מדוע לא תלכו בה?
הנה כך מסתיימת מגילת איכה. כמה יסורים, מכאובים, דמעות, מקופלים בקינתו של הנביא ירמיהו על קורות עמו באותן שנות חורבן, והמגילה מסתיימת "על זה היה דוה ליבנו על אלה חשכו עינינו – על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו – אתה ה’ לעולם תשב כסאך לדור ודור – למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים". אחרי הכל – כאבנו הגדול ביותר הוא חורבן בית המקדש וההשלכות הנובעות ממנו למצבו הרוחני של העם.
אנו מרכינים ראש לפניך, מקבלים את הכל לא כתוצאה של מקרה חסר משמעות, אלא כביטוי לרצונך הנעלה, ואנו מצפים לכך כי כבודך שהושפל על ידי אויבים הסבורים כי ניצחונם עלינו הוא ניצחונם ולא ידעו כי ידך היתה בנו וכי רק חטאינו הגלו אותנו מארצנו וחטאנו כלפיך היו, ועל כן "אתה ה’ לעולם תשב כסאך לדור ודור". ברור לנו כי אין בכך להפחית אפילו במשהו את מלכותך ושלטונך בעולם, ונתינת ההצלחה בידי אויבינו בגלל חטאינו כלפיך ולא בגלל ניצחונם במלחמה.
מתוך הכרה הננו מכופפים את ראשנו בהכנעה ושואלים – "למה לנצח תשכחנו תעזבנו לדור ודור" כי הנהגתך עמנו אתה היא כשל "השוכח" ומתעלם מראות, ואנו, אוי כמה מכאיבה לנו עובדה זו, וכי יהא כך לאורך ימים? הלא כבר הסקנו את המסקנה, למדנו את הלקח. על כן שוב נא לציון ובנה אותה ברחמיך הרבים כי רק בידך הדבר.
הוא אשר אמרנו, הירושה לנו מאבותינו היא אשר אמר עליה הבורא: "ותחת אשר אהב את אבותיכם ויבחר בזרעם אחריהם" (דברים עקב).
האהבה הזו היא תוצאת התנהגותם של האבות בהכנעה ובכפיפת ראש לפני בורא העולם במלוא הכרתם, כי הוא אשר עשה עושה ויעשה לכל המעשים לטוב לאדם ולתכליתו עלי אדמות.
(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור