האדם והעץ

כל עץ עב גזע וגבה צמרת היה בראשיתו

שתיל קטן, חלש ודל שורשים. הימים והשנים

חלפו, והוא התפתח וגדל והגיע לאן שהגיע.

כזה הוא האדם!

 

 

ראש השנה לאילנות החל בט"ו בשבט, הוא מושג הלכתי טהור.

 

השלכותיו הן בתחומי מנין השנים לאילן בקשר למצוות הערלה – האיסור ליהנות מהאילן בשלוש שנותיו הראשונות. בשנה הרביעית יש להעלות את הפירות לירושלים, ולאכלם רק שם, והחל מהשנה החמישית אפשר ליהנות מן הפרי בצורה רגילה (כמובן, לאחר הפרשת תרומות ומעשרות). כמו כן, יום זה הוא היום הקובע את שנת העץ ביחס להלכה הקובעת כי אין להפריש מפרי של שנה אחת על שנה אחרת.

 

בשנות הגלות הארוכה, בהיותנו מנותקים מהארץ ולא היה ליום זה ולהלכותיו ביטוי מעשי, היו לו משמעויות שונות, אשר כולן נבעו מהיותו ממקד את המחשבה בתורת הצומח, ומן הניתוק והמרחק מארץ ישראל. ולכן, כיון שלא היה ביטוי מעשי אחר, הפכה החשיבה והמסרים המוסריים הנובעים ממנה לכר נרחב והפריית המחשבה.

 

נתבונן באחדים מהם:

 

"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט)

 

פסוק זה המקשר את תכונות העץ לאדם, הביא את חכמי המחשבה והמוסר לדלות רעיון נפלא.

 

דרך צמיחת האילן היא כמובן משורשיו החודרים אל מעמקי האדמה, בבקשם להם מקור יניקה של מים המחיים את העץ, ומהווים עבורו את לשד הקיום. שורשים אלו אינם נראים לעין האדם, שכן הם טמונים עמוק בקרקע, אך אם אנו רואים עץ עמוס פירות, עליו ירוקים וענפיו משתרגים אל על, ברור הדבר ששורשיו איתנים, ומצאו אי-שם בחיפושיהם מקור מים. אין קיום לעץ ללא שורשים, אף שאינם גלויים ונראים לנו.

 

כן הוא האדם, כל אשר נראה במעשיו החיצוניים, אם כמובן ראויים ונאים, הם מעידים על שורשים עמוקים ועל תכונות המפכות ועוברות מאב לבן. כמובן שאין ערוך לאותה עבודה עצמית הנעשית על ידי האדם, אבל כאמור תכונות וכוחות נפשיים נמזגים בנו, ומקורם בדורות עברו.

 

וכך כותב תלמידו של הגאון מוילנא, רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, בפירושו למסכת אבות על המשנה: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן" (אבות פרק ה, משנה ג). מה לנו מה עשה אברהם? וכי יש בדבר שנעשה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה איזשהו קשר והשפעה לדורות הבאים? מאי דהוה הוה (מה שהיה היה). אלא, מבאר הוא, אותן ניסיונות בהן נתנסה אברהם אבינו ועמד בהן, הן הן שקיבעו והשרישו בלב האומה את הכוחות והיכולות העצומות שהפיק אברהם אבינו מעצמו, וזה כבר עבר דרך ה – DNA של בניו אחריו.

 

ולכן, כל ניסיון מעשרת הניסיונות שעברו על אבי האומה נטע בנו חלק אחר. יהודי היכול לקום לעזוב ארץ מולדת, בית אבא חם ואוהב, ידידים וקרובים ומעמד משפחתי (ואין הכוונה לעליית מצוקה מאימת פוגרום או חרב אויב, אלא עלייה בימי שלום), עושה זאת מכוח המעלה, שזכה בה אבי האומה אברהם אשר קיים את ציווי המקום, ועזב הכל מאחריו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ללא תוכנית מוגדרת, ללא מטרה ברורה, קום עלה אל הארץ אשר אראה לך בהמשך.

 

שורשים אחרים יצמיחו כוח לעמוד מול ניסיונות קשים וצורבים של: אתמול אמרת לי: "גרש את האמה הזאת ואת בנה…כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, י-יב), והיום: "העלהו שם לעולה". הייתכן? הכיצד? השכל, ההיגיון, המחשבה הישרה כולם מתקוממים בכל העוצמה על הסתירה הנוראה. אך אהבת הבורא מקלקלת את שורת ההיגיון, ומביאה עמה את הכתר: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" – רק משהאדם עושה דברים ששכלו והבנתו מתנגדים להם, והוא עושה מקיום רצון הבורא וביטול דעתו, אזי יגיע למעלת אברהם אבינו, אשר סלל דרך כה קשה בחצבו בתוך ליבו ובדעתו את כל סלעי הספק והתהייה עד הפכו את הדרך לישרה ומהירה, למענו ולמען בניו אחריו – שורשי יראה ואהבה.

 

וכן כל אחד מהניסיונות, מטרה היתה לו, ומשעמד אברהם בכולם, וזכה בכך למעלות הרוחניות העליונות שהשיג, המשיך כוח זה גם לבניו אחריו, כאמור כעין העץ אשר שורשיו ישרטטו גודלו ואיכות פירותיו.

 

* * *

 

דבר נוסף, אי אפשר ואף אסור לבוא למדוד עץ מידי יום כדי לבדוק עד כמה צמח והגביה, עד היכן עמקו שורשיו והאם מתקו פירותיו. אוי לו לאיכר שמידי יום יוציא את השתיל הרך ממקום הנטיעה כדי לראות ולבדוק כמה גדל העץ הקטן, היכן שורשיו וכו'. חוק בריאה הוא כי אין אפשרות למדוד דברים אלו אלא בהצטרף ימים, שבועות, חודשים ושנים. כל עץ עב גזע וגבה צמרת היה בראשיתו שתיל קטן, חלש ודל שורשים. הימים והשנים חלפו, והוא התפתח וגדל והגיע לאן שהגיע. ברור אם כן שקיימת גדילה רצופה ומתמדת, אך אין היא נראית לעינינו, ואיננו יכולים לעקוב אחריה בתוך הזמן החולף.

 

כזה הוא האדם. התפתחותו הרוחנית אינה ניתנת למדידה בכלי המדידה הרגילים. כל הרגל שלילי הטבוע בו ניתן לשינוי ולשיפור ולכבישה, אך בדרך ארוכה, והיא משתרעת על פני שנים ותקופות החיים. ברור הדבר כי אותם אנשי מעלה אשר קנו וסיגלו את התכונות החיוביות, כגון: יושר, חסד והטבה, בקשת האמת ורחוק ותיעוב מידת השקר והחנופה וכדומה, אך למרות ההחלטה הנחושה עדיין הדברים קונים שביתה בליבו, ובעת ניסיון יקשה עליו לעמוד בקשרי מלחמה עם יצרו. לא כן האדם אשר יום יום מצוי במאבק פנימי, והוא מתגבר והולך, הרי שבד-בבד יתחזקו הכרתו וכוחות נפשו, ולאט לאט יראה כי הגרעין הרוחני הצמיח פרי הילולים. מעתה יעניק מתת לאורח עני הולך דרכים, ולא יחמץ ליבו, ולא תרע עינו באחיו האביון, יפרוש מלחמו לדל בסבר פנים יפות.

 

כי זה כל האדם, ותכלית בואו לעולם למען ישפר ליבו ומידותיו. וכן בכל מידה ומידה נכונה שירכוש, רק בהצטרף יחדיו עשרות ומאות פעמים שעשה הדבר מתוך מחשבה ורצון ליבו, אזי יוכר השינוי המבורך.

 

על כל עץ עוברת שלכת

 

עצי הפרי ועצי הסרק, בהגיע עונת הסתיו ישרו עליהם, ויופי תוארם ייהפך לעלוב ודל, אל יראה האדם בזאת חולשה וחסרון כי כך הוא תהליך צמיחתם אשר הועיד להם יוצר העולם אין חקר לתבונתו.

 

כל אותו זמן שהעץ נותר ערום מיפעת והדרת עליו ופירותיו, בעת הגשמים והסתיו תהא זאת השקעה לחזק השורשים והגזע כדי להגיע רענן ובכוחות מחודשים לעונת הבשלת הפרי הבאה. הגזע, הענפים – כולם יתחזקו וימלאו משרף האילן המעניק להם את החיים.

 

כן הוא האדם. תגיע העת אשר יקוץ ויבוז לכל מעדני החיים הגשמיים, בידעו כי העיקר והתכלית היא הידיעה להגיע אל הטרקלין, הוא הוא העולם הבא, ובכל עת "שלכת פרטית" ידע ויבין כי זה אך זמני וחולף, ובמהרה תבוא הפריחה המלבלבת.

 

חשיבותה של ההתחלה

 

מסר נוסף אותו אנו למדים מהשוואת האדם לעץ – חשיבותה של ההתחלה.

 

לא אחת פוגשים אנו בעץ הגדל מוטה, עקום. נדים אנו בראשנו: כמה חבל, היה יכול להיות זקוף, ישר, נאה מראה. משלא טיפלו בו כראוי, הזניחו את מראהו וצורתו, או אולי עבר ילד שובב והטה את גזעו, ואיש לא טרח לחזור וליישרו, כך או אחרת. את אותן שנות גדילה וצמיחה בהן ניתן היה לתקן, הדבר לא נעשה, ואחר כך כבר היה מאוחר. היישור לא יעזור כי תבניתו וצורתו נקבעו.

 

כן הוא האדם. בשנות ילדותו ונערותו עדיין לא נקבעו בליבו דעתו והשקפתו. מידותיו עדיין ניתנות לעיבוד, לשיפור ולהטבה בדרך קלה יותר [כעין העצמות הגשמיות אותן ניתן בגיל צעיר לאחות ולחבר, כאשר חלילה נשברו, כיון שהעצמות מושפעות בסידן וחומרים אחרים המאפשרים ומזרזים איחוי השברים, מה שאין כן בגיל מבוגר, כל תהליך האיחוי והריפוי איטיים מאוד, אם בכלל].

 

ועל כן הושם דגש מיוחד על שנות הילדות והנערות, כדי שאותן שנים משפיעות ומכריעות יוכלו לעצב את אישיותו, לעודד ולחזק את מידותיו ותכונותיו החיוביות, ומאידך לעבוד ולתקן את הדרוש תיקון.

 

אמנם האדם מבחינה זו לעולם לא מאוחר, ואף בגיל מאוחר יותר ניתן לשנות, אבל כמובן כאשר השנים חלפו, קשה הדבר הרבה יותר מאשר בגיל צעיר.

 

מהרגע בו ניטע באדמה!

 

כל עץ שבעליו חפץ כי יניב פירות או יצלו ענפיו על חצרו, חייב לקבל טיפול מן השעה בה ניטע באדמה.

 

ראשית יש לטעת אותו במקום מתאים – כל אילן ומיקומו. לא הרי עצי ההר כעצים אשר בשפלה. לא ידמו עצי הנגב הצחיח לאלו הצומחים בין יובלי הדן והחצבאני. השקיה קבועה ומספקת חייבת ללוות את העץ, כמו גם שמירה ממזיקים העלולים לפגוע בתחילה בקליפתו ואחר כך בגזע עצמו.

 

מעלה גדולה יש לעץ באם מסביבו יעדרו וינכשו את העשבים שיכולים לחנוק את השורשים הצעירים ולמנוע מהם את מי ההשקיה. גם לאחר שכבר נקלט העץ, יש לדאוג שיגדל בצורה ישרה כאמור לעיל, ויש שצריך לדלל ולגזום חלק מענפיו.

 

כללו של דבר, אין מסתיימת הפעולה בנטיעה, להיפך, רק עתה היא מתחילה. ואם יתעצל האדם ולא ישקיע את הדרוש, תהיינה גם התוצאות בהתאם. עץ המלבלב עלול לאכזב באין טיפול, ולהניב פירות קטנים ולא ראויים לאכילה (הקרויים בפי העם חושחש, כלומר, עצי בר).

 

דמיון מלא יש כאן לאדם. חובת החינוך, הגידול והטיפוח מתחילה עם לידתו. יש לשמור עליו, להאכילו בזמן מתאים וקבוע. יש להקפיד על מזונותיו וניקיונו הגשמי, ולהרחיק ממנו כל נזק או דבר שיכול לפגוע בו.

 

וכל האמור אף בתחום הרוחני: להשקותו בתשומת לב, ברגש, חום ואהבה. להרחיק כל מפגע רוחני מתחומו, ולהתפלל להקב"ה שיצליח בידינו לגדלו לתורה חופה ומעשים טובים.

 

(מתוך "עת לחשוב")