תודה. מילה אחת. זה הכל.

 

 

לאחר מסע ארוך הגיעה הרכבת לתחנתה הסופית. כל הנוסעים מיהרו לרדת מהרכבת ונחפזו למחוז חפצם. רק אדם אחד, הרב מיוהנסבורג, עשה דרכו לאורך הרציף עד לקטר, שם פנה לנהג הקטר והודה לו על הנסיעה: “תודה לך!”. הנהג התרגש מאוד. זה 25 שנה שהוא עובד ברכבת ומעולם לא הודה לו איש מרבבות הנוסעים.

 

מקרה זה נפוץ כידיעה פיקאנטית בכל עיתונות העולם. שום מכון לא ערך סקר על תגובות הקוראים לסיפור זה, אך יש להניח שרוב רובם חייכו למקרא מעשה חריג ויוצא דופן זה. אפשר שבודדים הרהרו לעצמם: “באמת, אף פעם, כשנסעתי ברכבת, לא חשבתי שבעצם מישהו טורח להסיע את הרכבת ולדאוג לביטחונה, ושאולי צריך פעם להודות לו”.

 

 

רכבת חיינו עושה את דרכה בביטחון. לא מאליה היא מתקדמת. את מסענו ואת נוחותנו חבים אנו להמון עצום ואנונימי של בני אדם שהודות לעמלם הישיר והעקיף מתאפשרים קיומנו, נוחותנו והנאותינו. קשה לומר שאנו זוכרים אנשים אלה כאשר אנו נהנים מפרי עבודתם. מי מאיתנו זוכר ברגע קריאת שורות אלה את המורה מכיתה א’ שהשקיעה עמל ממושך ומייגע כדי להקנות לנו את אומנות הקריאה? ואם גם זוכרים אנו אותה, האם חשים אנו חובת תודה כלפיה?

 

נודה על האמת: ככל אדם גם אנו לא אוהבים כלל לראות את עצמנו חייבים משהו למישהו. שאל אדם רגיל אם הוא חש עצמו אסיר תודה לחבר שלו על מה שהלה עשה למענו. הנשאל יתקשה להיזכר שקיבל בכלל איזו שהיא טובה מאותו חבר. וגם אם יזכר באיזו טובה, הרי שהיא תראה כה קטנה וכה שולית עד שבודאי לא תוכל לשמש עילה לתחושת חובה ממשית. ברור שאם נלחץ על הנשאל: “האמנם כה קלושה החברות שביניכם?” יזכר מיד בחסדים מרובים וטובות אין ספור שעשה הוא לחברו, ועל כן אמנם חייב חברו לו חוב כבד של הכרת הטוב…

 

למרות התנהגותנו למעשה, הרי מבחינה עיונית סבורים כולנו שרגש הכרת טובה הוא רגש חיובי ראשוני של אדם. ה”תגיד תודה לדוד” של אם לתינוקה בכל חברה תרבותית הינו ביטוי לחשיבות שאנו מיחסים לטיפוח רגש יסודי זה של חובת התודה בלב ילדינו מינקותם.

 

כולם מגיבים בהערכה להתנהגותה של אותה משפחה ישראלית, השולחת מידי חודש בחודשו במשך עשרות שנים סכום כסף לגוי כפרי אחד בפולין על שהטמין את אבי המשפחה מעין הגרמנים בזמן הכיבוש הנאצי. בלב מי לא יגאה גל רגשנות והתפעלות חיובית מאותו אדם, גבר בגיל העמידה, המקפיד לבקר לפחות פעם בשנה, ובלוית ילדיו, אישה זקנה אחת בגיל הפנסיה שאינה אלא הגננת שלו מן העבר הרחוק.

 

כל בן תרבות מכיר בחיוניותו ובהכרחיותו המוסרית של רגש החזקת טובה ותחושה של חובה להביע תודה למיטיב עמו. באותה מידה שוללים הכל את התכונה ההפוכה: כפיות טובה, ודוחים בשאת נפש את מי שהוא כפוי טובה. אכן, כפיות טובה מעידה על בעליה שהוא נבל בן בליעל (בליעל = בלי עול). הוא רואה את עצמו חופשי ובן חורין מהעול של חובה לגמול טובה למי שהיטיב עמו. הוא רואה את עצמו חופשי ומשוחרר מן הסעיף הראשון של מוסר כלשהו, תחושת החובה, החובה לפרוע חוב. נבל זה אינו “בלתי מוסרי” או “א-מוסרי”, הוא כופר בעצם קיומו של המוסר בכלל ושולל את תוקפו המחייב.

 

“הלה’ תגמלו זאת? עם נבל ולא חכם (חכמה = מוסר) הלא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך” (דברים לב, ו). “נבל”, קוראת התורה למי שהוא כפוי טובה. “נבל שמו ונבלה עמו”, ו”איש הבליעל”, קוראת אביגיל לאיש “רע מעללים” המשיב בדברי זלזול לדוד ואנשיו ששמרו על צאנו (שמואל א, כה). חריפות הביטויים אינה מקרית. כפיות טובה היא אם המידות הרעות, והכופר בטובה דיו להפקיע עצמו מכל האנושות, שחייה מושתתים על חסד ועל גמילות חסד.

 

חטאו של אדם הראשון זעזע אישות תבל, שינה את האדם ואת הבריאה, וגרם להחלפת מסלול קידומו של האדם בעולם בצורה קיצונית. לא ייפלא הדבר אם נגלה שבאב חטאים זה נשתרבבה, ולו גם ברמז, אותה תכונה שלילית אם המידות הרעות, מידת כפיות הטובה. כאשר אדם עונה ומצטדק על האכילה מעץ הדעת הוא אומר: “האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי” וכו’. וקובע רש”י: “כאן כפר בטובה” (בראשית ג, יב, עפ”י ע”ז ה ע”ב). יכול היה אדם להצטדק: האישה נתנה לי. תוספת המילים “אשר נתת עמדי” רמז לשון גנאי יש בהם, שתולה הקלקלה במתנתו של בוראו, בעוד שהוא עושה לו את חוה לעזר (רש”י ע”ז).

 

תוצאות החטא היו הרות גורל לאנושות, ואכן חלק מן העונשים תואם לחלק זה של החטא במידה כנגד מידה: “וקוץ ודרדר תצמיח לך הארץ כשתזרענה קטניות או ירקות” (רש”י בראשית ג, יח).

 

על אנשים גדולים מסופר כיצד היו משננים ומזכירים לעצמם תמיד כל בדל טובה שעשה מישהו להם, או אפילו להוריהם, והיו מתאמצים בל כוחם להשיב טובה כפולה ומכופלת לאותם מיטיבים. אנו משתאים לגדולת רוחם של אנשי מופת אלה, יחידי סגולה בדורותיהם. לאמיתו של דבר זוהי הדרכתה של התורה לכל אדם מן השורה: “לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו” (דברים כג, ח). “אכסניה נאה”, כביכול, היו לנו בשעת דחק, אך אפילו הריגת זכרינו ושעבודנו האכזרי אינם מכבים, אליבא דתורה, את עובדת התגוררותנו אצלם והיותם לנו לאכסניה. ושכרם: “דור שלישי יבוא להם בקהל ה'” (שם, ט). זוהי הדרכתה של התורה עד כמה יש לזכור הטבה, גם בטווח ההיסטורי, ולשלם עבורה.

 

אך טרם הגענו לקצה גבולה של מידה זו לפי קנה המידה של התורה. “טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו” (שמות כב, ל), ומסביר רש”י: “למדך הכתוב שאין הקב”ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. אמר הקב”ה תנו לו שכרו”. מאחר שאותם כלבים שלא חרצו לשונם בזמן יציאת מצרים כבר מתו, נמצא שהקב”ה המצווה עלינו לתת שכר למין הכלבים, רוצה שנטפח בקרבנו את רגש הכרת הטובה ואת הצורך לבטאו במעשה גם כאשר המיטיב הוא בעל חיים חסר כוח בחירה, וגם כאשר המיטיב עצמו איננו, והגמול מצדנו יכול להינתן רק לבני מינו. זאת לימד אותנו הכתוב לפי רש”י.

 

ושמא תאמר שדוגמה זו של הכרת טובה היא קצה הגבול של מידת הכרת הטוב, ומעבר לה אין, ואף לא יתכן, קיום למידה זו, לא כן הדבר. נעיין בקטע רש”י בעניין המכות במצרים (שמות ז, יט): “לפי שהגֵן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן. בזה שה’ אומר למשה רבינו: “אמור אל אהרן קח מטך” וכו’ הוא מלמדו פרק במידת הכרת הטוב. והלקח מהפרק הזה הוא שעליו להתייחס בהכרת הטוב גם לדומם! דבר זה נכתב בתורה כדי להורות הדרכה לכל ישראל: בור ששתית ממנו, אל תזרוק בו אבן!

 

עתה ננסה, לאור דרכה של התורה, להעריך את חובנו ואת חובתנו לכל מי שאי פעם היטיב לנו. נבדוק למשל כיצד נראה כיבוד אב ואם כפי שהוא אצלנו, וכיצד צריך הוא להיראות כאשר הוא נמדד בקנה המידה של התורה. מסופר על רבי יוחנן, שהיה יתום משני הוריו, שסקר את דיני כיבוד אב ואם, והגיע למסקנה שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך, והבן נענש עליהם, ועל כן אשריו למי שהוא יתום (קידושין לא, ע”ב).

 

הרצון שלנו לטפח בקרבנו מידה יסודית זו של הכרת הטוב וביטויה, אינו נעזר על ידי הסביבה. אדרבא, אנו נתונים לחינוך מתמיד לטיפוח מידת ה”מגיע לי”. חיים אנו בעולם בו “מגיע לך” דיור אם משפחתך גדולה, “מגיע לך” תשלום דמי אבטלה אם לא השגת עבודה, ועוד “הגעות” שונות ממשרדי ממשלה שונים וממוסדות ציבור, שחלקם אף טורח ושולח לביתו של האזרח חוברת “דע את זכויותיך” בו שולט המסר: “מגיע לך!”. ברור שאין אנו מתנגדים, חלילה, למעשי החסד והעזרה כשלעצמם, דנים אנו רק באספקט הפסיכולוגי שהוא מוצר לוואי של מדיניות כוללנית של עזרה וסעד המעוגנת בחוק.

 

אף אמצעי הפרסומת לא פסחו על ניצול ה”מגיע לך” לשרותם. רשויות הסעד למיניהן מוצפות תביעות, בחלקן של אנשי “מגיע לי”, ועדיין לא הזכרנו את השובתים למיניהם שלהם באמת מגיע, לטענתם. כמה קשה וכמה מהפכני ומנוגד לזרם הוא לצאת, בתוך מערבולת גועשת זו של ידיים השלוחות לקחת, ולנסות להתחנך ולחנך להושיט יד נותנת. מוסד בינלאומי כותב ומפיץ את מגילת זכויות האדם. טוב ויפה. אך מה בדבר חובותיו? האם אדם חייב בכלל משהו? האם עליו לחוש חובה, ולנסות לגמול להוריו, לחברה ולבריאה לפחות על חלק מכל מה שהללו עשו למענו? מי יקום ויעז לנסח ולהפיץ את מגילת חובות האדם?

 

הביטוי “עול מלכות שמים” צורם במקצת לאוזניהם של אניני הדעת. המילה “עול” מעלה מיד אסוציאציה של אותו מתקן כבד הנתון על צווארו של השור הרתום למחרשה. עול אינו פופולארי בימינו. הסחורה העוברת לסוחר כיום היא חירות, שחרור, עצמאות וכדומה. אך לאמיתו של דבר אין ה’ מטיל עלינו עול מלכות שמים. יש “קבלת עול מלכות שמים” כאשר אנו עצמנו מטילים על שכמנו את העול הזה הנובע מתוכיותנו המוסרית. האם מס שמדינה עצמאית מטילה על אזרחיה מנוגד לעצמאות של המדינה? עול זה של מלכות שמים נובע מתחושת החובה שלנו כלפי הבורא. הפיסקה: “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – היא תזכורת למי אנו חבים את קיומנו ואת חירותנו.

 

“אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו…אין אנחנו מספיקים להודות לך ה’ אלוקינו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו” (תפילת “נשמת כל חי”). הסוקר את ההיסטוריה של עמו ואת חייו שלו, דיו ברגש מוסרי אלמנטארי של הכרת טובה כדי לחוש עצמו חייב כלפי ה’.

 

לא זו בלבד שאיננו נאנחים תחת “עול” מלכות שמים, אלא גאים ומאושרים אנו על הרגש המוסרי ועל אצילות נפשנו שהעניקו לנו את התחושה התרבותית של חובה למיטיבנו. את רגש התודה כלפי ה’ אנו מביעים בהלל ובברכה הממלאים את יומנו החל ב”מודה אני” וב”מודים”, עבור דרך כל ברכות הנהנין כ”שהכל” ו”המוציא”, וכלה בברכות נדירות יותר כברכת הגומל.

 

החסד, יסודו של עולם הוא, “עולם חסד יבנה” (תהלים פט). ה’ הוא מקור החסד ודרכיו דוגמה הם לנו: “מה הוא רחום אף אתה רחום…מה הוא מלביש ערומים אף אתה…”. נמצא שבתהליך עשיית חסד בין הברואים משמשים תמיד מחציתם בתפקיד “מקבלים” כשותפים פסיביים למעשה החסד של הצד הנותן. ואם מדובר בחסדי הבורא עצמו, הרי כולנו, כל האנושות, נמצאים בצד המקבל. האם גזרה היא שכל מעשה חסד יהא כרוך בפסיביות ובנחיתות של הצד המקבל, שאינו אלא אובייקט לחסד אותו מקיים הנותן בלבד? אם כך היה הדבר, היה זה ליקוי חמור במהות החסד.

 

אך לא כן הדבר. גם המקבל יוכל, אם ירצה, להיות פעיל ברגע הקבלה ולאחריו בחסד. רגש הכרת הטוב מצד המקבל מהווה את החסד מצידו שלו. החסד, פנים רבות לו. הרגש הזה בלב המקבל הוא המופע של חסד שמתאים לנתונים שלו כמקבל. מעתה אין המקבל הצד המסכן בכל מעשה נתינה. אין הוא מופקע מעולם החסד האקטיבי אף בהיותו מקבל. זאת “נתינתו” שלו לנותן, אף כי ברגע זה אינה באה לידי ביטוי בעשייה של נתינה. הארת פנים ודברי תודה לנותן אף הם נתינה מסוימת. יש בהם נתינה של הענקת סיפוק, העולה לעיתים, בערכו של ערך הנתינה של הנותן.

 

מעלה יתירה מצאנו בחסד זה של הכרת הטוב הבא מצד המקבל. הן מצווים אנו לחקות את בוראנו במעשי החסד: “מה הוא…אף אתה…” נמצא שחסדנו, גדול ככל שיהיה, אינו אלא חיקוי לבורא המשמש לנו דוגמה. מה שאין כן בהכרת הטוב. צורה זו של חסד, מקורית היא לאדם ויצירתו העצמית היא (בהדרכת התורה כמובן) שהרי אין אנו יכולים לחקות את הבורא בהכרת הטוב שאינה שייכת אליו כלל, מאחר שאינו זקוק לשום מיטיב שמחוצה לו. האדם עצמו, דווקא כמקבל, יצר את סוד החסד הזה, ובו בא לידי ביטוי האדם באופן מקורי ויחודי. מה גדול חסדו של הבורא עלינו, ומה נפלא ומחוכם חסדו זה שאפשר לנו גם להיות מקוריים ועצמיים בנושא החסד. כמה הכרת טובה חבים אנו לו על כך.

 

אף כי נשמע הדבר בלתי הגיוני, הרי שבסדר הכרונולוגי של בניית תכונותיו של עם ישראל על ידי האבות והנחת היסודות לאופיו, קדמה הכרת הטוב לחסד עצמו. אברהם אבינו, בטרם הכיר את בוראו כבר הכיר בטובה המושפעת עליו ועל כל העולם. מידותיו התרומיות לא הניחו אותו שאנן: “למי תודה? למי ברכה? למי עלי להודות על כל הטוב הזה?” מתוך הכרת הטוב והצורך להודות עליו יצא לחיפושים שבסופם הכיר את בוראו ואת מידות חסדו, ואותן אימץ לעצמו כדרך חיים. מידה שקדמה אצל אברהם אבינו לחסד ואף נכללת בו, בודאי שהוטבעה, בתורשה ובחינוך, בכל צאצאיו, ואנו מצווים ועומדים לשמור ולהפעיל מידה זו הן כלפי חברינו והן כלפי הבורא.

 

שניים עומדים ליד הקיוסק ונוטלים כוס משקה. שניהם אוחזים בכוס ומגביהים אותה אל פיהם. אך האחד עוצר לרגע כששפתיו נעות ומבטו מרוכז. הנה לנו ביטוי לגדלות המוסרית המקורית של האדם. הרי לפנינו אדם שהוא אדם. והשני, שלא עשה זאת, מה נאמר עליו? אנשי “חטוף ואכול”, חסידי “מגיע לי”, רואים את המוכן להם בעולם כמובן מאליו, ובחוסר נימוס אלמנטארי, ללא בקשת רשות לפני הלקיחה וללא תודה לאחריה, הם פשוט שולחים יד ולוקחים. האם כזה הוא? או אולי פשוט לא חשב על כך. חבל, כמה חבל. גם הוא יכול, אם רק ירצה, להיות בן תרבות ומוסר, להיות אדם יהודי.

 

תמיד אומר תודה, הרב שלום ארוש שליטא במסר מיוחד: