מיושב חזק ותקיף

 

 

 

יהודי אחד בא אלי והתלונן, שהנה הוא שמע דיסק על הכעס, והוא לקח את הדברים לתשומת ליבו ובמשך זמן רב הוא מתפלל לצאת מהכעס. אבל משום מה, התפילות לא ניכרות כלל, וככל שהוא מתפלל ומתחנן לא לכעוס, בכל זאת הוא כועס כל הזמן, מה לעשות?

 

מה באמת קורה כאן? מה הבעיה? מה חסר לאדם זה, ובגלל חסרון זה הוא לא משתנה אפילו כשהוא מתפלל?

 

התשובה לשאלה זו מונחת בשיחה שרבינו אמר (ל"מ תנינא י’):

 

מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב-הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר-לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה’:

 

מבואר בדברי רבינו הקדוש היטב, שהפרט שחסר לאדם בעבודתו הוא – יישוב הדעת. כל מי שרואה שהוא רחוק מה’ יתברך ידע – שזה רק מפני שאין לו יישוב הדעת.

 

איך צריך להיות יישוב הדעת שהאדם עושה? כיצד יבוא ליישוב הדעת כזה ש’אז בודאי ישוב אל ה” כלשון רבינו? על מנת להבין זאת, יש להתבונן בשיחה אחרת שרבינו אמר בנושא (מז):

 

עַל-כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר לִרְאוֹת לְיַחֵד לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם אִם כָּךְ הוּא רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּמַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ, וּמֵחֲמַת שֶׁאֵין הָאָדָם מְיַשֵׁב עַצְמוֹ וְאֵין לוֹ דַּעַת, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ לִפְעָמִים אֵיזֶה יִשּׁוּב הַדַּעַת, אֵין הַדַּעַת הַמְיֻשָּׁב מַאֲרִיךְ זְמַן אֶצְלוֹ וְתֵכֶף וּמִיָּד חוֹלֵף וְעוֹבֵר הַדַּעַת מִמֶּנּוּ, וְגַם אוֹתוֹ הַמְּעַט הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵינוֹ חָזָק וְתַקִּיף אֶצְלוֹ מֵחֲמַת זֶה אֵין מְבִינִים שְׁטוּת הָעוֹלָם הַזֶּה אֲבָל אִם הָיָה לְהָאָדָם שֵׂכֶל מְיֻשָּׁב חָזָק וְתַקִּיף הָיָה מֵבִין שֶׁהַכּל שְׁטוּת וָהֶבֶל…

 

אנו מוצאים בשיחה זו הגדרה מאלפת, מאירת עיניים! רבינו כותב: ומחמת שאין האדם מיישב עצמו – ואין לו דעת…מי שאינו מיישב את דעתו אין לו דעת! מה זה אומר שיש לאדם דעת? רק שיש לו יישוב הדעת! ובודאי זה מובן מאוד, וכי בלבול הדעת נקרא דעת? טירוף הדעת נקרא דעת? וזאת צריכים להבין שכל הבלבולים וריבוי המחשבות וחלוקת העצה שיש לאדם, פעם חושב כך ופעם חושב כך, הכל בגדר בלבול וטירוף הדעת, ופירושו שלמעשה אין לאדם דעת, כי דעת פירושו שיש לו יישוב הדעת וברור לו מה האמת בכל מצב, מהי התכלית, מה עליו לעשות, מהי הדרך הנכונה ללכת בה. זה נקרא שיש לו דעת.

 

ואפילו כשיש לאדם דברים מסוימים שאינם ברורים לו, אבל לפחות הוא יודע שהעניין הזה לא מבורר אצלו, ושצריך הוא לבררו וליישב דעתו מה האמת במקרה הזה, גם זה נקרא שיש לו יישוב הדעת, שברור לו שבעניין זה או אחר עדיין הוא לא בירר את האמת.

 

והנה, אותו אדם שהתפלל על הכעס, וכן כל אדם אחר שמתפלל על שלום בית, שמחה, שמירת עיניים, או כל דבר אחר, חייב להקדים יישוב הדעת לתפילתו, ואותו יישוב הדעת חייב להיות ברור לגמרי, עד שיהיה לו שכל מיושב חזק ותקיף, שכך וכך האמת, וכך וכך רצון ה’, ושום דבר בעולם לא יזיז אותו מהאמת הזאת, ורק אחר כך יתפלל ויבקש מה’ שיזכה לחיות על פי השכל הזה. וזכור ארבע מילים אלו היטב: שכל. מיושב. חזק. תקיף. כלשון רבינו.

 

וההסבר לכך הוא פשוט. התפילה – פעולתה להכניס את הדעת אל תוך הלב, כמו שכתוב: "וידעת היום והשבות אל לבבך", ואם האדם אינו מיישב דעתו היטב, ועדיין יש לו בלבולים וספקות לגבי האמת, והוא מתפלל, אזי למעשה הוא מכניס דעת מבולבלת אל תוך הלב, ולכן בעת הניסיון הוא נכשל…כי אפילו כשהתפלל, עדיין יש לו ספקות, ושם היצר הרע תופס אותו.

 

לעומת זאת, כאשר יש לו דעת מיושבת, מבוררת, ואותה הוא מכניס לתוך הלב על ידי תפילה, אז זה נקרא שיש לו דעת, וממילא "דעת קנית מה חסרת…", הוא חי על פי הדעת הזאת שהיא הברורה ומיושבת ואין ליצר הרע שום מקום להיאחז ולהכשיל אותו.

 

למה הדבר דומה? לאדם שבונה חומה מפני האויבים. אם החומה שלמה בלי פרצות, היא תועיל ותשמור עליו מפני כל ניסיון חדירה, אבל אם החומה הזאת פרוצה בכמה מקומות, אפילו שהיא חומה עבה וחזקה, האויב יכנס דרך אותן פרצות ולא הועילה לו החומה כלל.

 

כי השכל זו החומה של האדם, כמובא בדברי רבינו הקדוש (למ"ת ח), שהשכל הוא מחיצות פרוסות כנגד כל התאוות, ועל ידי שהאדם מיישב את שכלו ומכניס אותו לתוך הלב, זה נקרא שבנה חומה שלמה. אבל כשהוא אינו מיישב דעתו, אזי אפילו שמתפלל – הוא למעשה בונה חומה עם פרצות, ומה הפלא שהוא נכשל שוב ושוב בכעס, בשלום בית וכו’?!

 

לדוגמא: בעניין הכעס, אמנם האדם מתפלל על מידת הכעס, אבל אם הוא יהיה אמיתי עם עצמו, הוא יראה שאפילו תוך כדי שהוא מתפלל הוא עדיין אינו חזק בדעתו שלא יהיה מצב בעולם שהוא יכעס! ואם יתבונן יראה שלפי דעתו עדיין ישנם מצבים שבהם הוא מרגיש שצריך לכעוס בהם, שחובה לכעוס בהם, שמצווה לכעוס בהם, שמשתלם לכעוס בהם וכו’, וממילא יוצא שעל אותם מצבים הוא אינו מבקש לא לכעוס בהם, אלא הוא מתפלל לא לכעוס לפי מה שהוא מבין שצריך לא לכעוס, ובהם באמת ה’ עוזר לו לא לכעוס, רק באותם מצבים שבהם לא ברור לו שאסור לכעוס, שם ה’ לא עוזר לו – כי על המצבים הללו הוא לא ביקש כלל מאחר ולדעתו אינם בגדר של איסור הכעס!

 

אבל אם היה מיישב את דעתו היטב וחושב, מה זה כעס? מה התורה אומרת? האם יש מצב שמותר לכעוס בו? האם ישנה איזו מציאות שהכעס משתלם? מה הגדר של הכעס? אולי בשביל חינוך מותר לכעוס? או אולי בשביל שלום בית? בשביל פרנסה? כך יישב את דעתו ויברר לעצמו מהי האמת.

 

וצריך שיהיה לו יישוב דעת ברור, שלא יהיה מצב בעולם שבשבילו מותר לכעוס, ובכל פעם שכועס הוא עובר עבירה חמורה ונוראה, ועל ידי כל כעס שכועס הוא מפסיד הרבה מאוד וכו’, ויישוב הדעת הזה צריך שיהיה חזק ותקיף, כלשון רבינו: שכל. מיושב. חזק. ותקיף. באופן שברור לו למעלה מכל ספק שאין מצב בעולם שהוא יכעס, כי לעולם זה לא משתלם לכעוס, ולעולם זו לא העצה לכעוס, ושלעולם הוא לא יפעל שום טובה על ידי כעסו, ואין שום מציאות בעולם שיש היתר לכעס – עכשיו את השכל המיושב, החזק והתקיף הזה יכניס לתוך הלב, ואז הוא לא יכעס!

 

וצריך שירבה בתפילה על העניין הזה: ‘ריבונו של עולם, רחם עלי. עזור לי לדעת ידיעה זו בלב שלם שאין מצב בעולם שמותר לכעוס, שמשתלם לכעוס, תרחם עלי ותעזור לי שהלב שלי לא יפתה אותי שבמצב הזה מותר לכעוס, או במצב הזה שווה לכעוס, ואם אכעס חשוב שיהיה לי ברור שעברתי עבירה ואבדוק איך היצר הרע פיתה אותי, כיצד הוא רימה אותי, עד שיהיה לי שכל מיושב חזק ותקיף לא לכעוס בשום מצב, שהלב לא יפתה אותי בשום מצב בעולם שכדאי או מותר או משתלם לכעוס’.

 

וכך יתפלל יום יום על זה, ויעשה חשבון נפש איך עבר היום הקודם, ובכל מקום שנכשל בכעס יתבונן וילמד באיזה אופן היצר הרע פיתה אותו, ואיזו פרצה הוא מצא אצלו, ויתפלל על זה שבפעם הבאה הוא לא יצליח, כי בסך הכל כמה אפשרויות ישנן? בודדות. בדרך כלל האדם נכשל בכעס שוב ושוב באותם המקומות – בחינוך ילדים, בשלום בית, בעבודה. ואם יבדוק בכל פעם באיזה אופן ובאילו מצבים היצר הרע מכשיל אותו, ויישב את דעתו היטב בנוגע לאותם מצבים, אזי יוכל עמוד בניסיון בפעם הבאה, וזה נקרא עבודה נכונה של יישוב הדעת.

 

והעיקר שבכל פעם, אם בכל זאת נכשל וכעס, יהיה לו ברור – נכשלתי, היצר הרע רימה אותי, פיתה אותי, וצריך לעשות תשובה על הכעס הזה, ולעשות חשבון נפש, מדוע כעסתי? היצר הרע פיתה אותי בכל מיני תירוצים שבמקרה הזה כדאי לכעוס, משתלם לכעוס, ועדיין חסר לי יישוב הדעת בנקודות תורפה אלו וכו’.

 

ודע! שצריך שיהיה לאדם את כל הארבעה חלקים שהזכיר רבינו: שכל. מיושב. חזק. ותקיף! כי אם חסר אחד מהם – האדם לא יעמוד בניסיון, הוא יפול! משום שיהיו לו ספקות והוא יפול בודאי.

 

רק כך אפשר לעבוד על דבר מסוים ולקנות אותו. כי בלי זה – אפילו כשמתפלל, אבל עדיין בתוכו חושב שיש מצבים שמותר לכעוס בהם, אז במה התפילה הזו תועיל? הוא כביכול סותר את עצמו ובאמת ה’ שומע תפילתו לפי מה שהתפלל – שהתפלל שיעזור לו לא לכעוס כפי שלדעתו צריכים לא לכעוס, ואילו באותם מקומות שלדעתו צריך לכעוס נמצא שלא התפלל על אותם מקרים, וה’ נתן לו בדיוק כפי שהתפלל.

 

ודע, שדרך זו היא נכונה לכל המידות וכל התאוות, ואם יעשה האדם יישוב הדעת כראוי, עד שיהיה לו שכל מיושב חזק ותקיף, וירבה להתפלל ולעשות חשבון נפש, הוא בודאי ישוב אל ה’. יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן ואמן.