רגע! לאן אתה רץ?

הכיוון הנכון של סיבוב הכפתור…"

 

 

גברת כהן טלפנה לבעלה למקום עבודתו וסיפרה לו שהיא היתה עם הילד אצל הרופא והראתה לו את המורסה התפוחה והמכאיבה ברגל של הילד. הרופא אומר שמוכרחים לפתוח את המורסה ולהוציא את המוגלה, אבל את זה יעשה הכירורג. הכירורג מקבל חולים במרפאה בתל אביב בין 4 ל-5 והיא כבר סידרה את ההפניה אלו. מה כהן המסיים את עבודתו בשעה 4 ביקש מאשתו לחכות לו עם הילד בפתח הבית.

 

ב- 4:15 נעצרה מכוניתו של מה כהן בחריקת בלמים בפתח הבית, גברת כהן הטעינה את הילד במושב האחורי, ומר כהן יצא בזינוק ונבלע בתנועה הגועשת בדרך לתל אביב. בתנועה הכבדה הוא פילס את דרכו בלוליינות ובהתפתלויות מסוכנות. הוא צפר ועקף, האיץ ובלם, נדחק וחמק, וכך גמא קילומטר אחר קילומטר לעבר המרפאה של הרופא הכירורג, כשעיניו גם פוזלות לעבר שעונו וגם בולשות אם אין שוטרי תנועה בקרבת מקום. המכונית נטלטלה קשות בנסיעה שדמתה למרדף ניידת אחר מכונית שודדי בנק, והילד נחבט מאחור מפעם לפעם.

 

לפתע חלפה שאלה במוחו של מר כהן: רגע, לאן אני רץ? בשביל מה אני מסתכן ומסכן את הילד שלי? אני נוסע לרופא כדי לטפל במשהו אשר אילו היה קורה לי כשהייתי ילד, היה אבא חובש לי את זה באיזו משחה ולא היה טורח כלל להביא אותי אל הרופא. ועכשיו, כדי שהכירורג רק יביט על הפצע, אני נוהג כמו מטורף?! התאונה הקטנה ביותר שעלולה לקרות לנו, ח"ו, חמורה הרבה יותר מהמורסה ברגל של הילד. אין כל יחס בין מה שאני משקיע כדי להגיע לרופא לבין המטרה שלשמה אני בכלל נוסע לרופא.

 

כדי להמחיש לעצמו את שובו לשפיות הדעת עצר מר כהן את המכונית במפרץ החניה הראשון שנקרה בדרכו. רק עכשיו התפנה לילד שייבב מאחור. בדיקה קצרה העלתה שבאחת הפניות החדות שביצע בנהיגתו הבהולה, נחבטה רגלו של הילד בקצה המושב והמורסה נפתחה. מר כהן חבש יפה את המורסה ופתח בנסיעה חזרה הביתה.

 

* * *

 

 

אחד ההבדלים הגדולים בין אדם לבין בעל חיים הוא היכולת לקבוע מטרה רחוקה ארוכת טווח ולכוון לפיה את מעשיו. כאשר נער מחליט שהוא יהיה למדן ותלמיד חכם, או משפחה המחליטה לחסוך כסף כדי לעבור דירה, או עירייה המחליטה לפתח מערכת תחבורה מודרנית, כל אחת מהחלטות-מטרה אלה דורשת שנים לביצועה. והביצוע מורכב מפרטים קטנים של עבודה המתפרשת לאורך שנים על כל יום ויום ואף על כל שעה ושעה. "זיכרון של חתול" הוא ביטוי עממי לציון חוסר היכולת לקבוע מטרה הרחק בתוך העתיד ולפעול בכיוון אליה. זה מאפיין בעלי חיים.

 

רבים קובעים לעצמם מטרה גדולה וחשובה, אבל תוך כדי התקדמות אליה הם פשוט שוכחים את המטרה. הם תועים בדרכם כאילו אין ולא היתה להם כל מטרה, ולעיתים הם אפילו צועדים בכיוון הפוך מהמטרה המוצהרת שלהם.

 

מר כהן הדגים לנו כיצד מטרה של שמירת הבריאות של הילד יכול להתערפל, והפעולות להשגתה יכולות לגרום אף לסיכון חיי הילד ואביו גם יחד. אדם אחר טורח למען מטרה שיש עמה קידוש השם, אך בלהט העשייה למען המטרה הקדושה, הוא עלול לגרום לחילול השם כה גדול שגם אם יחיה שבעים שנה פעמיים – לא יצליח לתקן את המעוות. אנשים אחרים, מאוגדים במטרה של אהבת ישראל. כה עמוקה ושורשית היא מטרתם זו עד אשר מי שאינו חבר באגודתם ואינו מסכים לגמרי איתם, הם מוכנים לקרעו כדג.

 

זכירה מתמדת של היעד היא תנאי לכך שכל המעשים והמאמצים יכוונו אליו ויהוו המשך רצוף בכיוון אליו. רק כך ניתן להבטיח הגעה אל היעד או לפחות התקדמות לעברו.

 

מדי יום ביומו ממריאים מטוסים באירופה או באמריקה וטסים בחשכה אלפי קילומטרים מעל ים ואוקיינוס ונוחתים אחרי טיסה של שעות רבות, כשגלגליהם מכוונים בדיוק אל אמצעו של מסלול הנחיתה, בשדה התעופה בלוד. לדיוק זה של כיוון אל היעד אחראי אדם מיוחד, הנווט. תפקידו לוודא לאורך כל הדרך היכן נמצא המטוס ומה הכיוון הנכון לעבר מחוז חפצו. לרשותו מערכת אמצעים מגוונת למן הצפיה בעיניים על תוואי הקרקע ועד לאמצעים אלקטרוניים משוכללים הנשמעים על תחנות קרקע ועל לוויינים.

 

אדם שכל מטרתו בחיים היא אכול ושתו, כלומר ליהנות מן ההווה בלבד, אדם כזה אינו זקוק כמובן לנווט. מטרתו בעצם אינה מטרה. אפילו חנות קטנה לא ניתן לנהל כך, על אחת כמה וכמה אדם. אבל אדם שיש לו מטרה, יעד עתידי, אשר לפיו הוא מכוון את חייו ואת כל מה שהוא עושה, אדם כזה זקוק לניווט. הוא צריך לבדוק כל הזמן את ההתאמה בין המעשה הבודד העכשווי בהווה לבין המטרה הגדולה הניצבת הרחק קדימה בתוך העתיד. בלי ניווט כזה ובלי בדיקה מתמדת, תיתכנה לא רק סטיות מן הכיוון הנכון אלא אפילו הליכה בכיוון ההפוך.

 

אין זה פשוט לזכור תמיד את המטרה. דווקא הדברים הפשוטים והברורים ביותר טיבם להישכח אם אין משקיעים מאמץ מתמיד ומכוון לזכור אותם. כאן יכולה התפילה לבוא לעזרתנו. רובה של תפילת שחרית, למשל, אינה בקשות מה’ אלא תזכורות. פסוקים רבים מזכירים לנו את הדברים שעלינו לזכור תמיד בכל יום. תוכנן של תזכורות אלה הוא המצפן אשר צריכים אנו להיעזר בו לבדיקת הכיוון של מעשינו יום יום.

 

שכננו רבי יעקב הסנדלר הוא יהודי מאושר. תמיד פניו מאירות ותמיד הוא שמח ומרוצה. אנו השכנים יודעים על בעיותיו המשפחתיות, על מצב בריאותו הלקוי ועל פרנסתו הדחוקה. אך כאשר משוחחים איתו בלבביות ובאריכות הוא מגלה לנו שהעיקר זה להשיג קרבת אלוקים. וברוך השם, יש לו במה לשמוח היום: אמירת פרק תהלים מביאה לקרבת אלוקים, וכן תפילת הבוקר, עשיית טובה למישהו, הארת פנים, תיקון נעל כהלכה לשביעות רצון הלקוח, רעיון יפה על פרשת השבוע אותו הוא שומע בשקיקה וממהר ל"מכור" אותו לאחרים. מעשים אלה ודומיהם ממלאים את יומו וגורמים לו אושר בלתי פוסק.

 

כשהוא בודק את מיקומו ביחס למטרה, הוא מציין כל הזמן התקדמות. נכון, הוא היה רוצה יותר והוא מקווה ליותר, אבל אין מה להצטער על היש! בעיותיו וצרותיו אינן רלבנטיות לנושא, לא הן הקובעות את התקדמותו למטרת חייו. משול הדבר לטרקטור הנוסע למחוז חפצו. פה ושם הוא מנתר על בור, או מזדעזע בגלל אבן בדרכו, אבל מה שקובע הוא רק ההתקדמות והרי הוא מתקדם כל הזמן.

 

"ומה עם נסיגות?" אני מעיז לשאול את רבי יעקב, "אין נסיגות שמרחיקות?"

 

"לא!" הוא עונה. "ה’ ברחמיו הרוצה בהתקרבותנו אליו מאפשר לחזור בתשובה מהנסיגה ואז היא נמחקת. לעיתים ה’ מוחק אותה על ידי ייסורים, וגם זו לטובה. ולעיתים הנסיגה עצמה משמשת סיבה וכוח מניע להתקדמות גדולה יותר ואז הנסיגה עצמה נחשבת להתקדמות. ראה", אומר רבי יעקב ומסיר מעל פרק ידו את שעונו, שעון מחוגים ישן. "אתה רואה את הכפתור הזה בצד? הוא משמש למילוי הקפיץ. כשאני מסובב אותו בכיוון הזה הוא ממלא בכוח את הקפיץ, אבל כשאני מסובב אותו בכיוון ההפוך, הוא לא מרוקן את הקפיץ, אלא פשוט מסתובב ואינו עושה דבר. אין נסיגה! מה שהשגת – הוא שלך, לתמיד! אבל העיקר", מסיים רבי יעקב, "העיקר הוא לזכור תמיד מהו הכיוון הנכון של סיבוב הכפתור…"

 

כשאני נפרד ממנו ומפניו המאירות אני מהרהר לעצמי שאין הכרח להיות דווקא סנדלר כדי לזכור את הכיוון הנכון ולשנן אותו תמיד.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")