המנהיג נשאר בחוץ – ז’ אדר

 

 

המנהיג נשאר בחוץ.

 

העונש הנורא שהוטל על משה רבינו "יען לא האמנתם בי להקדישני…לכן לא תבואו אל הארץ", משאיר אותו מחוץ לארץ האהובה והמובטחת.

 

הוא, שכל חייו היו עיניו נשואות אל ארץ ישראל, וכל מהותו והווייתו היו קשורים בה, לא זכה לעבור את הירדן ולהיכנס אליה, והוא אינו נכנע לגזרה, ומגיש חמש מאות וחמש עשרה סיבות-תפילות כדי לזכות לכך, אך לא. "ויאמר ה’ אלי רב לך על תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

 

הגזרה לא ניתנה לביטול. ולבסוף אכן נקבר משה רבינו בהר נבו, ולא זכה להיכנס אל הארץ.

 

סיבות מספר מנו חכמים לכך במדרש, אבל אחת מהן יש בה עבורנו מסר חשוב. וכך לשון המדרש:

 

"יוסף שהודה בארצו – יקבר בארצו, שנאמר: "ואת עצמות יוסף וכו’". נאמר: "כי גנוב גונבתי מארץ העברים", וכך אומר שר המשקים: "ושם אתנו נער עברי עבד", ואף אשת פוטיפר מציינת: "הביא לנו עבד עברי לצחק בנו", כלומר כולם הכירו בו כי עברי הוא מארץ העברים. למרות שכפי שנראה מדברי המדרש היו העברים שנואים ונחותים, במצרים לא נמנע יוסף מלהצהיר על כך ולהתנהג כעברי.

 

אולם אצל משה רבינו קראנו כי כאשר בנות יתרו ספרו לאביהן על האירוע המוזר שבא אדם לא מוכר והציל אותן מיד הרועים הן אומרות: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים, וגם דלה דלה לנו". אם כן, משה לא הודה בארצו, והן ראו בו איש מצרי.

 

אם כך, אינו קשור לארץ עד כדי כך, ולכן לא נכנס אליה וחי בה, אלא מת ונקבר מחוץ לארץ. ואף שאנו תמהים על מה עשה ה’ ככה לעבדו הנאמן, שהרי היה פליט ממצרים שגדל בבית המלך, ומכוח מציאות זו בודאי נהג כראוי לבן מלך במצרים בלבושו והתנהגותו, הרי הוא כבר דור שני במצרים!

 

ועוד, והרי היו אלו בנות יתרו שאמרו זאת לאביהן בבית ולא משה, מה כאן הרעש הגדול והאשמה החמורה?

 

מבארים חכמי המוסר: אמת הדבר כי משה חי במצרים וברח מבית פרעה וכו’ וכו’, אך אם היתה מעלת ארץ ישראל, והשאיפה להיות בה עמוקה והכרחית כראוי למעלתו, היו גם הן בנות יתרו מבחינות בכך שהוא אינו "מצרי" אלא במהותו הוא בן ארץ ישראל, ועל כן היתה התביעה האלוקית לפי מעלתו ודרגתו של משה, ועל כן לא זכה להיקבר בארץ.

 

לעומת יוסף – למרות שהיה יכול לכאורה להינזק בעקבות היותו בן הארץ, בכל זאת בכל פעם הדגיש את עובדת היותו בן ארץ העברים. אפילו אם כתוצאה מהכרזתו זו מעמדו בבית מצרים היה נחלש, לא הסתיר את ארץ מולדתו, ולכן הוא זכה להיקבר בארץ ישראל – בשכם כנאמר: "ואת עצמות יוסף קברו בשכם".

 

ולאחר שנים, כאשר נענש על כי לא קידש את ה’ במי מריבה, ומאת ה’ היה לו להיקבר בהר נבו, כנאמר: "רק בעיניך תראה ושמה לא תבוא", באה גם מידת הדין שקטרגה ולא נקבר בארץ, שהרי לכאורה גם אם לא נכנס לארץ היה מקום לקברו בה אחר פטירתו כשם שהוא עצמו העלה את עצמות יוסף ממצרים וקברו בארץ ישראל. ועל כן הצביעו חכמים על תביעה וקטרוג זה כגורם שכלל לא יכנס לארץ אף לאחר פטירתו.

 

* * *

 

 

לדורות הללו שנולדו בארץ ולא טעמו טעמה של גלות חוץ לארץ יש צורך במחשבה ובעבודה פנימית רבה כדי לקנות איזו שייכות למושג זה של אהבת ארץ ישראל וקשר פנימי אליה מעבר לטיולים ומסעות מפרכים בשביליה ובהריה, שהרי את הנוף המרהיב וההרים והגאיות אפשר גם אפשר לראות במקומות רבים אחרים בעולם, להתפעל ולהתרגש. אבל אהבת הארץ דורשת הרבה יותר מכך, קשר נפשי הרואה את מעלותיה ומכיר בהן.

 

ברור כי מכל היבט חומרי אחר אין עדיפות לארץ על פני כל מקום אחר על הגלובוס. אוצרות טבע, נופים, אקלים וכו’ אפשר לראות ולמצוא בכל מקום, אך את "אויר נשמות ארצך" כלשונו של רבי יהודה הלוי זצ"ל בשירי ערגתו וכיסופיו לארץ, לא ניתן לחוש בשום מקום.

 

ועל כן יוחדו תפילות רבות ומצוות התלויות בארץ, להדגיש ולרומם אותה בעינינו ביודענו כי כאן מקום השכינה, ורק כאן נוכל להגיע לרום המעלה הרוחנית.

    

    

(מתוך "עת לחשוב")