זוג מן השמים

הזעם והתיעוב ההדדי שחשו לא דועכים.

 

 

ליטא, שנת 1863.

 

פייגה ישבה על ספסל במסדרון בית המשפט שקועה בהרהורים נוגים, בשעה שהגיע השופט המכובד מלווה בשני מזכיריו. היא ננערה ממקומה ואצה אחרי השופט הנבלע בתוך כותלי בית המשפט אבל שומר הסף עצר אותה בפתח.

 

"סליחה, אני רוצה להיכנס!" תבעה.

 

הז’נדרם דחה אותה בתקיפות "זהו משפט צבאי המתנהל בדלתיים סגורות. אסור לאיש להיכנס!"

 

"אבל אני אשתו של הנאשם" הצליחה להשחיל משפט לפני שהדלת נטרקה.

 

לרגע היסס הז’נדרם, ואחר כך נעל בפרצופה את הדלת…

 

פייגה הטיחה באגרופיה הזעירים על דלת העץ הכבדה של בית המשפט והתחננה על נפשה. "אנא מכם, תנו לי להיכנס!" – אבל זעקתה נותרה ללא מענה. היא התייפחה ללא קול, למי איכפת במנגנון הרשע הזה מיהודיה כפרית ופשוטה שכמותה. שם מאחורי הדלת האטומה נמצאים האנשים אטומי-הלב הללו, אשר רוצים לתלות את אהרל’ה שלה, והמחשבה על כך גרמה לך להתמוטט למרגלות הדלת שבורה ורצוצה.

 

הדלת נפתחה. פייגה נשאה את עיניה וגילתה שבפתח עומד עורך הדין של בעלה. הוא רמז לה להיכנס ולחש לה: "נסי לרסן את עצמך". היא התיישבה בדומיה. עליה להיות מאופקת ככל שניתן, שלא תהיה לבני העוולה סיבה להוציא אותה מבין כתלי בית המשפט. היא הביטה בקתדרה המתנשאת ממולה, מקום מושבו של השופט חמור הסבר בגלימתו השחורה, המעיין במסמכיו. הוא נראה לה כעורב שחור כנף, הבוחן בקפידה את קרבנו לפני שינעץ בו את מקורו. לידו ישבו פקידי בית המשפט, עם ערמה של ניירות וקולמוסים, ושני ז’נדרמים מקשטים את המראה הלא מלבב הזה.

 

קור וזרות נשבו מכל פינות החדר.

 

לפתע, נפתחה דלת צדדית ושני שוטרים צבאיים גררו יצור מוזנח, לבוש בגדי אסירים דהויים וכבול באזיקים בידיו וברגליו. הרי זה אהרל’ה שלה…אהרל’ה, כמה נשחת תוארו מאז נלקח למעצר…

 

מראהו הכחוש והשפוף של ה"פולני" שלה ועיניו הכבויות העידו כאלף עדים על אודות התלאה שעברה עליו בשבי ובמצוק. האם זהו אהרל’ה חייקין, הגיבור של העיירה? רק חודש חלף מאז הובהל בעגלה קושר בידיו ורגליו מוקף בז’נדרמים, שעליהם מפקד קצין הדור ומצוחצח, וכיצד הוא נראה עכשיו?

 

כשבאו החיילים לחווה הקטנה שלהם לעצור אותו באשמת ריגול וחתרנות, התבצרו היא ובעלה בתוך הבית מאחורי סוגר ובריח. אבל החיילים לא התקשו לפרוץ את הדלת הראשית בקתות הרובים ומיד הכריזו בדרמטיות: "אהרן חייקין אתה עצור בשם החוק" – והתנפלו עליו משל היה דג שמן.

 

יללותיה עלו עד השמים ולבסוף התעלפה, וכך נמנע ממנה לחזות במראה המוזר של בני העיירה, המתגודדים ברחובות ומלווים את העגלה עליה נחבש ה"שפיון" המסוכן שנתפס. איש מהם לא האמין, כמובן, שאהרל’ה חייקין שלהם עסק באמת בריגול. מסתמא, רמזו מביני דבר, טפלו עליו ברנשים שפלים איזושהי עלילת שווא.

 

בימים הראשונים כלאו אותו מאחורי בית העירייה. היא שיחדה את השומרים, שיתירו לה לשלוח לו מזון כשר, אבל, בשלב מסוים לא ניתן לה להמשיך ולדאוג לארוחותיו.

 

היא כיתתה את רגליה יום יום לביתו של הירשל גנץ "ראש הקהל". התיזה דמעות למכביר ואיימה עליו באלות ובחרמות. ראש הקהל גר בבית-מידות כראוי למעמדו. בביתו הסתובבו תמיד כל מיני טיפוסים מעניינים וכל ענייני העיר נדונו שם. הוא התרצה לעזור לה, ומצא בעבורה עורך דין ראוי שיגן על בעלה.

 

עכשיו ישבה קפואה בבית המשפט, מנסה להבין את להגו הבלתי נראה של אותו עורך דין כשהוא מנהל משא ומתן עם השופט הנכבד. היא הציצה חיוורת כסיד באהרל’ה שלה וניסתה לצוד את מבטו. לרגע נשא את עיניו המושפלות והבחין בה. על פניו התפשט חיוך אומלל שגילה כי בפיו חסרות שיניים. ליבה נחמץ בקרבה למראה העקבות הנוראים של העינויים שכנראה עבר.

 

* * *

 

היא חשבה לעצמה – מה נוראות תהפוכות הגורל.

 

הרי רק לפני מספר שנים, כשרצו להשיא אותם, לא רצה אותה אהרל’ה, היא היתה בגיל שנושרים שיני החלב והוא אמר שהיא נראית כמו שד חסר שיניים.

 

כן, כן, קשה להאמין אבל היא היתה רק בת שמונה כשזיווגו לה את אהרל’ה.

 

מה ראו הוריה להכניסה מתחת לחופה בגיל כה צעיר?

 

היתה זו תקופת ה"בהלה". בשנות הארבעים של המאה הקודמת צצו שמועות על צו חדש, האוסר נישואים לפני גיל עשרים באזור ליטא. כדי לעקוף צו זה התעורר גל של נישואים חשאיים של ילדים בגיל שמונה ומעלה. כך אירע שהוריה בחרו לה את החתן ה"מהולל" אהרל’ה.

 

פייגה סירבה בכל תוקף להינשא לילד, שנחשב לראש הפרחחים בעיירה – תעלולן, שידו בכל ויד כל בו. והוא מצידו עמד בתוקף על דעתו, שלא ינשא למפלצת שכמותה. הוא היה בטוח שיושם ללעג בפי כל חבריו, אם רק יאות להשתדך עם היצור חסר השיניים הלזה. אבל, דעת ההורים משני הצדדים היתה נחושה ותקיפה. הם כפו את הנישואים הללו באמצעי שכנוע בהחלט לא "עדינים".

 

לאחר שנישאו בטקס צנוע להפליא נפרדו "בני הזוג" לדרכם. כל אחד פנה למשחקיו ולשעשועיו, לפי נטיית ליבו, כשהשנאה והתיעוב ההדדי לא דועכים גם לאחר אכילת עוגיות "לקח" למכביר בצוותא. למעשה, התביישו השניים אחד בשני עד לאותו תרחיש, שאירע כשמלאו להם למעלה מ – 12 שנים.

 

יום אחד תפסו אהרל’ה ושני חבריו את פטרושקה – החזיר של שמושקין הגוי. הם קשרו אליו מריצת עץ, רכבו עליה והכו אותו. בכל העיירה התפרסם דבר המעשה. פייגה התביישה בחתן שלה, שרוכב על חזירים בראש כל חוצות. אחר כך שמושקין רצה להתנקם בילדים הללו, שרכבו על החזיר שלו, אותו אהב ממש כמו בן. הוא שיסה בהם את הכלב הרצחני שלו בשעה שהלכו לשחות בנהר. הכלב התנפל עליהם והשכיב את חברו של אהרל’ה בקפיצה אחת. אהרל’ה בפרץ של אומץ לב, לקח מקל והכה בכל המרץ את הכלב. הכלב סב לאחוריו, הרפה מקרבנו ותקף ופצע גם אותו, אך לבסוף ברח. זה היה כלב שבכל הסביבה פחדו ממנו, וכך הפך אהרל’ה לגיבור של העיירה.

 

פייגה דאגה מאוד לחתן הפצוע שלה, שלחה לו עוגיות מעשה ידיה ו"השוויצה" לפני כל החברות בחתן האמיץ שלה.

 

אהרל’ה לא עמד כנגד אותן עוגיות ה"לקח" הטעימות והריחניות ששלחה לו ארוסתו. הן כבשו את ליבו, וכך נסללה הדרך לחיים טובים בין השניים. בגיל 15 הקימו את ביתם המשותף. הם היו מאושרים וחיו באהבה וברעות, כמו כל הזוגות שהתחתנו בתקופת ה"בהלה".

 

אבל כל זה נהרס בגלל בערותה וטיפשותה.

 

הכל החל עם החוט של הטלגרף.

 

למעשה, הואשם אהרל’ה בניתוק קו הטלגרף שעבר מעל הבקתה שלו, ובכך גרם לאובדן הקשר בין המפקדה העורפית לחיילות הקדמיים של הצבא. על פי "הודאת" הנאשם בביצוע החבלה ובהתאם לנסיבות החמורות, ביקשה התביעה להטיל עליו עונש מוות מיידי ובלי פקפוק, כיאות למשטר טוטליטארי. סנגורו של אהרל’ה העלה אותו לדוכן העדים והוא תיאר לבית המשפט את גרסתו:

 

בחצר ביתו היתה באר. החבל של דלי השאיבה נקרע, בלי שימצא לו תחליף. אשתו לא יכלה לסבול את קולות הפעייה של העיזים המשוועות למים. היא הציעה לבעלה פתרון יצירתי לשאיבת המים – לחתוך את החוט של הטלגרף העובר מעל החווה ולקשור בו את הדלי. פשוט מאוד! את הבעל המהסס שכנעה האישה בהסברה המלומד, שאם יחתכו אותו לא יגרם כל נזק. וכך בגלל יללות של עיזים נגרם נזק לצבא, ואהרל’ה שלה מועד כפי הנראה לעמוד התליה.

 

עכשיו יש לה באמת סיבה טובה לבכות.

 

יש לציין לזכותה של פייגה, כי מרגע שתפסה את התקלה הנוראה שיצאה תחת ידיה, גייסה את כל כוחותיה כדי להציל את בעלה מגזר הדין הנורא בנחישות ובהתמדה ראויים להערצה. אבל, למגינת ליבה, השופט נטה להרשיע את אהרל’ה ובמר ליבה שוב רצה לראש הקהל כדי להיוושע בעצתו.

 

"צריך להבריח את אהרל’ה מבית הסוהר. נכניס את פייבל גולם לתמונה" – פסק לה הירשל גנץ.

 

"המשוגע הזה?" היא מחתה, "על כל שונאי שתבוא "מכה" כמו הפייבל הזה. מה לו לגולם הזה ולכל העניין?"

 

הירשל גנץ בהה בחלון ואמר בלחישה: "ראשית, למשימה כזו צריך מישהו בעל כוח עצום, וכידוע לך פייבל הוא בריון לא קטן. שנית, אם יכשל הניסיון להבריח את בעלך, ויתפסו אותו, איש לא יאשים את היהודים שניסו לשחרר מרגל, הבנת? תמיד נוכל לטעון שהוא סתם משוגע, ואיש אינו אחראי על מעשיו. וחוץ מזה מפייבל הזה לא יוכלו להוציא מילה אחת על מי ששלח אותו למשימה הוא הרי…הוא…" ניסה לברור את המילה.

 

"אילם" סייעה בידו בפשטות.

 

"בדיוק. כל היתרונות באיש אחד. צריך לגשת לאימו, אלקה החלבנית, שתיתן לו "פקודה" לבצע את המשימה. רק היא יכולה להשפיע עליו".

 

פייבל האילם היה בנה של אלקה האלמנה, אשר התפרנסה מפרותיה החולבות. שני בנים היו לה. אחד שיכור חסר תקנה, שהתגולל מרבית ימיו בביבי שופכין, ואילו השני, פייבל גולם. גברתן חסר דעת, שמעולם לא הוציא הגה מפיו. היה עוזר לאימו בחליבה ואחר משוטט בשוק העיירה, משכיר את עצמו כסבל לכל מאן דבעי תמורת פרוטות עלובות.

 

בכל ערב היה יוצא בשליחותה של אימו להחזיר הביתה את אחיו השיכור, אותו מצא מתגולל באחת הסמטאות של העיירה, אחרי שרוקן אל קירבו מנה הגונה של יין שיכר. פייבל היה מעמיס את 95 הקילוגרם של אחיו על כתפו וסוחב אותו עד לביתה של אלקה. שם היה משליך אותו למיטה בבחינה הרי שלך לפניך, וממתין לתגמול. "אתה ילד טוב פייבל’ה שלי, ילד טוב" היתה אלקה מפרגנת לו. הוא היה מתמוגג מנחת וממתין בקוצר רוח למשימה הבאה. בעיירה סיפרו שבכל יום היה מביא לאימו פרחים. היא היתה מריחה אותם ומשליכה לפח. כך בכל יום, אבל הוא המשיך להביא לה פרחים, כרובוט שכפתור ההפעלה שלו ניתקע.

 

כשסרה פייגה לביתה של אלקה קיוותה שהאישה המגושמת והמחוספסת הזו תתרצה לעזור לה. פייבל ישב שם ליד האח ללא תנועה, ממש כמו גולם. פייגה שפכה את ליבה לפני אלקה, שהקשיבה לה בהבנה והזדהות. אחר רמזה לבנה לגשת. הוא ניצב לפניה דרוך וכנוע לשמוע את הפקודה.

 

"פייבל’ה יקירי" אמרה במתיקות "המשטרה הארורה רוצה לתלות את אהרל’ה חייקין. לך ותביא אותו מחדר המעצר. תבצע הכל בחשכת הלילה כדי שלא יתפסו אתכם". פייבל לא שאל שאלות, רק נענע ראשו בהתלהבות, לבש את מעילו ויצא לדרך ללא אומר ודברים. אלקה עקבה אחרי בנה הנעלם. "אל דאגה", הרגיעה את פייגה, "הוא לא יחזור הביתה בלי שיבצע את המשימה".

 

"את בטוחה שהוא מסוגל לזה? יש שומר שמשגיח על התא שבו הוא כלוא", היססה פייגה.

 

אלקה הביטה בה בביטול, "את לא מכירה את פייבל שלי" אמרה בקורטוב של גאוות אמא יהודיה. "פעם אחת היה שלג כבד והוא לא מצא פרחים עבורי, כפי הוא רגיל להביא לי בכל יום ויום. הוא נעלם למשך שלושה ימים. הייתי בטוחה שהתפגר בקור הנורא ששרר בחוץ. לבסוף, הוא חזר, כולו מרוט וחבול אבל עיניו היו בוהקות. הוא הביא לי פרח נבול, אותו מצא מתחת לשלג. כזה הוא פייבל שלי, לעולם לא יאכזב את אמא שלו!" חייכה בהנאה.

 

עם ההבטחה המפוקפקת הזו חזרה פייגה לביתה. כל אותו הלילה לא עצמה עין. שעתיים אחרי חצות שמעה נקישות בדלת. ליבה ניתר בקרבה והיא רצה לפתוח את הדלת. בחוץ עמד פייבל מתנשף ונושף. על כתפו נשא חבילה גדולה, מכוסה בשמיכה ומבלי לקבל רשות נכנס לבית והשליך את מטענו על המיטה. פייגה זינקה ממקומה. מתחת לשמיכה מצאה את אהרל’ה שלה קשור באזיקים, שבור ורצוץ אבל מחייך חיוך חסר שיניים.

 

* * *

 

באישון לילה נמלטו.

 

היא הכפילה את שכרו של העגלון והלה הדהיר את סוסיו עד כלות כל הכוחות. בעיר לודז’, התחנה הראשונה בדרך מנוסתם, נכנסו לנפח יהודי מהימן והוא שיחרר את אהרל’ה מאזיקיו. רק כשחצו את נהר האלבה בגרמניה, לאחר שחלפו במסע המנוסה המפרך שלהם כ- 900 קילומטר, חשו שהסכנה חלפה מעל ראשם, והם נשמו לרווחה. בלייפציג, תחנתם האחרונה, הסתתרו בביתו של הגיס – אח של פייגה – יצחק ורטהיימר.

 

אחר כך נודע להם כי העיירה סערה כמרקחה. המשטרה הפכה כל אבן באזור, אבל ה"מרגל" אהרל’ה לא נמצא.

 

ואלקה החלבנית צחקה מאחורי גבם של השוטרים, כשהיא אומרת לגולם שלה "פייבל’ה, אתה ילד הכי טוב", והוא היה מאושר עד השמים שהצליח לשמח את ליבה של אמא.

 

לייפציג, עיר המסחר ששוכנת בחבל סכסוניה האירה להם פנים. דווקא שם התברר שהכל לטובה. הגיס המסור והלבבי הכניס אותם לעסקי המסחר של הפרוות והם עשו חיל. אהרל’ה הזדקק לתקופה של שיקום לאחר המאסר. היתה זו פייגה, ששינסה מותניה כשהיא מתגלה כאשת חיל בכל התחומים. הם התעשרו ונעשו בעלי עמדה חשובה בקהילה.

 

15 שנה לאחר מכן הם עומדים להשיא את בתם-יחידתם לאה’לה.

 

פייגה השקיפה במראות העיר שנתגלו מבעד לחלון חדר האורחים המפואר שלה. מבטה הרחיק נדוד אל השדות שבפאתי העיר. שם נערך לפני 60 שנה "קרב העמים" שבו נטלו חלק קרוב למיליון חיילים. נפוליון, המצביא המפורסם, הביס את צבאותיהם של ארבע מדינות במהלך מזהיר. פייגה חשבה שגם היא ניצחה בלייפציג את הניצחון שלה. כאשר היא בוחנת את המסלול שעברה מבת כפר למעמד הכלכלי והחברתי בו היא נמצאת עכשיו.

 

עתה היא מהרהרת בבתה העומדת בצומת חשובה ומכוננת כל כך בחייה. היא רוצה להעניק לה מניסיון החיים העשיר שלה, ומוצאת את עצמה יושבת וכותבת לבתה דברים היוצאים מן הלב:

 

 

* * *

 

פייגה סיימה והניחה את המכתב על השידה של בתה, הנמה את שנתה, שינה חסרת דאגות. מחר בבוקר תקום ליום חדש מאושר ואולי עם תובנה חדשה, בעקבות קריאת מכתבה…

 

 

(מתוך "עת לחשוב")