רק אתה ואלוקים

 

 

אלדד רצה לראות את החוזה המקורי. לפי התאריך הסיק מיד שהמסמך המקורי כבר הועבר מזמן אל הארכיון של המשרד.

 

הארכיון היה ממוקם בחדר מיוחד במרתף של בניין המשרדים הגדול בו עבד. השעה היתה אמנם קרובה להפסקת הצהריים, אך אלדד העריך כי יספיק למצוא את המקור עוד לפני ההפסקה. הוא קם בזריזות, לקח את מפתח הארכיון מלוח המפתחות וניגש אל המעלית. שתי קומות מתחת לקומת הקרקע יצא מן המעלית, צעד בפרוזדור התת קרקעי המואר בחשמל ופתח את חדר הארכיון. את פניו קידם הריח הטחוב-משהו של האוויר הכלוא בחדר בעל קירות בטון חשוף. הוא הדליק את האור, שהאיר באור יקרות את החדר החשוך והמלא עמודי מדפים עמוסי תיקים. תוך דקות אחדות מצא את מבוקשו באחד התיקים הממוספרים בסדר מופתי ופנה לצאת מן החדר.

 

הוא שלח את ידו לפתוח את דלת הברזל הכבדה של חדר הארכיון, אך לתדהמתו ניתקה הידית ממקומה ונשארה בידו. אלדד התכופף וניסה להצמיד את הידית אל הקצה הבולט מן המנעול של הדלת. רק אחרי מספר ניסיונות כושלים הבין אלדד שלא יצליח ורק עזרה מן החוץ תפתח לפניו את הדלת.

 

הוא עצר את נשימתו וניסה לשמוע אם מישהו הולך בפרוזדור התת קרקעי בו שכנו גם המחסנים של המשרדים האחרים שבבניין. שקט מוחלט החריש את אוזניו. רק עכשיו הבחין שהוא אפוף בשקט בלתי רגיל. אפילו קולות התנועה של המכוניות והאוטובוסים מן הרחוב הסמוך לא הגיעו לאוזניו. קומת המרתף התחתונה היתה קבורה עמוק באדמה תחת מעטה כפול ומשולש של יציקות בטון אדירות. הוא הלם באגרופו על דלת הברזל ושאג בכל כוחו: "הלו! מישהו שומע אותי?"

 

הוא המתין רגע לשמוע תגובה כלשהי וחזר שוב ושוב לדפוק בכל העוז על הדלת ולצעוק בכל כוחו, עד שחש כי מיתרי קולו מתחילים לבגוד בו וגם אגרופו הקמוץ החל להכאיב לו. הוא התיישב על ארגז שהיה מוטל בחדר. שיקול פשוט הראה לו שאין לו סיכוי לצאת ‘מכלאו’ לפני השעה 16:00 בה תסתיים ההפסקה והפקידים בבניין יחזרו לעבודתם. הוא נזכר שפעם נשאר לכוד במעלית של בית מלון בשעת הפסקת חשמל ושאחד הנוסעים לקה בהיסטריה. ‘לא!’ אמר לעצמו, ‘לי זה לא יקרה!’ הוא התיישב בנוחות על הארגז, השעין את גבו אל הקיר וניסה להעביר רגוע ככל האפשר את שעות ‘המאסר’ הבלתי נמנע עד לפתיחת הדלת.

 

המראה המשעמם של תיקים ללא מספר מכל עבר הביא אותו להתרכז בעצמו. מחשבותיו ניתבו את עצמן. הוא החל לחשוב במה התקדם מבחינה רוחנית מאז יום כיפור האחרון. הוא הזכיר לעצמו את החלטותיו מתקופת עשרת ימי תשובה ובדק את מעשיו מאז (ומאז עבר הרבה זמן) לאור החלטותיו וקבלותיו. הוא דיבר אל עצמו כמוכיח, כמו אבא טוב המדבר אל ילדו:

 

‘אלדד! מה קרה לך? איך שכחת בבת אחת את כל החלטותיך האיתנות להשתנות? איפה כל הקבלות שלך לפתוח דף חדש בחייך ולהתחיל לחיות חיים של מחשבה, של חשבון?! אתה לא מתבייש?! האם אתה שומר את מוצא פיך כפי שהחלטת בפסקנות כה מוחלטת בתחילת השנה? ומה עם שמירת הזמן? איפה כל תכנוניך לניצול מרבי של הזמן המועט העומד לרשותך אחרי שעות העבודה הרגילות? הרי כל יום שעובר בדריכה במקום – הוא יום אבוד, יום מת! אלדד מה איתך?’

 

אלדד לא הבחין כלל כי הוא מדבר אל עצמו בקול רם. הוא חש את עצמו בדד בעולם בחברת עצמו בלבד. הוא לא זוכר מתי הוא היה אי פעם במצב כזה, מנותק מן העולם, בלי בני משפחה, בלי חבריו לעבודה, בלי לקוחות, בלי טלפון מצלצל, בלי שום רעש מבחוץ ובלי כל זכר לפעילות חיצונית ולקיום עולם כלשהו מלבד הוא עצמו. עיניו וכל חושיו, הרגשותיו ומחשבותיו, לא פנו החוצה כי החוץ לא היה קיים עכשיו. מחיצת ברזל ובטון הפרידה בינו לבין העולם כולו. הוא פנה בהכרח פנימה אל עצמו.

 

היתה זו תחושה לא מוכרת כל כך אם כי טבעית מאוד. אלדד התפלא כיצד לא הזדמן לו אף פעם עד היום מצב כזה של התבודדות עם עצמו. הוא הרי מתהלך כל חייו עם עצמו אבל אף פעם לא עמד פנים אל פנים עם עצמו בצורה כה גלויה וחשופה. מעולם לא זכר את עצמו מדבר אל עצמו. כנראה משום שאף פעם לא פגש את עצמו חזיתית ומעולם לא התעמת עם עצם ה"אני" שלו. היה זה בשבילו חידוש בלתי רגיל. דומה היה לתינוק שתוך כדי טלטול גפיו גילה שיש לו רגל ושהוא יכול להגיע עם היד שלו אל הרגל שלו. תגלית מהפכנית!

 

הוא לא חש בדידות במובן הרגשי הרגיל המתלווה לבדידות. הבודד רואה את עצמו מוזנח וזרוק על ידי החברה. אלדד לעומת זאת חש כמי שגילה איזה ידיד נעורים ותיק אשר שנים רבות לא פגש אותו, את עצמו! התבודדות זו היתה עבורו מפגש חברתי עם החבר הטוב ביותר שלו. הנושאים שעלו במפגש המיוחד הזה היו החשובים ביותר בחייו ואשר אי אפשר להעלות על הדעת דילוג עליהם והתעלמות מהם.

 

אמנם אין זו פעם ראשונה שהוא חושב ומתעמק בנושאים אלה, אבל הפעם הוא חש איזו הרגשה מיוחדת החופפת על כל הדיון ואופפת כל מילה בנושא. היתה זו תחושת האמת.

 

‘כשאתה לבד עם עצמך, אין צורך בכיסוי, לא בהעמדת פנים ולא בתחפושות’, חשב לעצמו. פשוט אין ולא קיים מי שבפניו יש צורך להיראות אחרת מכפי שאתה באמת. אין עולם, אין אדם מלבדך, רק אתה והאמת שלך ממלאים את הכל. רק האמת היא המבדק היחיד לכל מילה שנאמרת, לכל מחשבה, לכל החלטה.

 

הארה גדולה הציפה לפתע את ליבו ומוחו של אלדד. כברק האירה לו המחשבה, ויותר מזה, התחושה, של נוכחות אלוקים במפגש הזה עם עצמו. הוא מדבר אל עצמו מתוך עמידה לפני יוצר הכל, יודע מחשבות, אשר הוא אמת וחותמו אמת, ושקר לא יכון לנגד עיניו.

 

לפתע הבין אלדד מדוע כבכוח קסם נמשכים רעיונותיו וכל הגיגיו לחשבון נפש של אמת דווקא פה, כביכול לבד. לא הוא לא נמצא כאן לבד. הוא כאן עם עצמו, ועם יוצר נשמתו. הבדידות ממנו והלאה. הוא כמעט התפלא איך יכול אדם להלך את מהלך חייו במרוץ בלתי פוסק תוך מגע רצוף עם אנשים אחרים, עם העולם ואין סוף אירועיו, מבלי לעצום מפעם לפעם, לפרוש את המסך על הכל, ולשבת, שבת אחים, עם עצמו מול האלוקים.

 

‘אני צריך לקבוע מפגשי התבודדות עם עצמי לעיתים קרובות יותר’, אמר לעצמו.

 

הוא נזכר בשורה מתוך אחד הפיוטים של תפילת יום הכיפורים: "כיושב בסתר לחלות פני מלך – מראה כהן"! הפיוט המתאר את הוד פניו של הכהן הגדול בצאתו מבית קודשי הקדשים משווה אותו לתואר פניו של המתבודד, היושב בסתר, כדי לחלות פני מלכו, מלך העולם. כה גדולה היא ההתעלות וקירון הפנים להן זוכה המתבודד.

 

השעה היתה 16:30 כאשר שמע אלדד פסיעות קרבות, והדלת נפתחה על ידי אחד הפקידים ששם לב להעדרו של אלדד ולחסרונו של מפתח הארכיון בלוח המפתחות.

 

אלדד התפלא כיצד לא הבחין בשעות שחלפו. גם הפקיד היה מופתע למראה שלוות רוחו ומאור פניו של אלדד שהתרומם רגוע מעל הארגז וניגש להודות לו.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")