אחד היה אברהם

 

 

הפעם בחרנו לפרסם מאמר מרתק המבוסס על מאמר רבינו: "אחד היה אברהם". המאמר נכתב על ידי סיגל אהביאל ויסטרייך, בעלת תשובה וחסידת ברסלב, שעוסקת בהצלחה רבה בטיפול בהומאופתיה קלאסית וגשטאלט. מרתק לראות איך מילים מועטות של רבינו יכולות להוות בסיס גם לגישה טיפולית.

"אחד היה אברהם" הינה השמטה בספר ליקוטי מוהר"ן. בין החלק הראשון לשני. מובאה קצרה אך עוצמתית זו, מורה לנו דרך עמוקה בעבודת ה’ ובהנהגת עצמנו בחיים. רבי נחמן מברסלב אומר, כי אם ניקח תורה אחת שלו ונלך איתה לעומק ולרוחב כברת דרך ארוכה, נהפוך ל"אנשים כשרים". הוא מבטיח שעם תורה אחת שלו אפשר לעשות דרך שלימה אל העצמי ואל ה’. משכלול התפקוד היומיומי, דרך ריפוי הכאבים הפנימיים, ועד התרוממות הרוח לדבקות באין סוף.

"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" (יְחֶזְקֵאל ל"ג) – שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם רַק עַל – יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי ה’ וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ, וְלֹא עַל אָבִיו וּשְׁאָר הַמּוֹנְעִים, רַק כְּאִלּוּ הוּא אֶחָד בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם". וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכְנֹס כִּי אִם עַל – יְדֵי בְּחִינָה זוּ שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ, כְּגוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא, אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמְסִיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יָחוּשׁ וְיִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק יִהְיֶה בִּבְחִינַת: "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם" – כְּאִלּוּ הוּא יָחִיד בָּעוֹלָם כַּנַּ"ל.

מי לא רוצה?

 

מאז עומדנו על דעתנו, אנו מוקפים ברצונות רבים המופנים כלפינו. הדוממים, הצמחים, בעלי החיים והמדברים – כולם רוצים מאיתנו דברים. ככל שעוצמת הרצון שסביבנו גדלה כך היא מורגשת על ידינו יותר ודורשת מאיתנו התייחסות. למשל צרכיו של דומם הם בלתי מורגשים על ידינו לחלוטין. כשמו כן הוא דומם. דממה. חז"ל אומרים "אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב’ יא’ ) אך מי מאיתנו שמע אבן זועקת? לעומתו, צרכיו של צמח למים או למחשבות טובות כלפיו כדי שהוא יוכל להתקיים ולפרוח, מוחשים קצת יותר. יש לו דרך לאותת לנו – אם לא יקבל את שלו, יבול וימות. אך עד כמה אנו מרגישים את צרכיו של צמח? לא הרבה. אם נראה צמח נובל יתכן שנרצה להשקותו, אך צרכיו של עולם הצומח אינם דוחקים בנו ואינם פולשים אל חיינו בכוח. במדרגת החיה כבר נראה רצון יותר ברור ותובעני. אם כלב ירצה מאיתנו ליטוף או אוכל, דרישותיו תעבורנה אלינו בחזקה. הוא יביע את רצונו בנביחות ובקפיצות וקשה יהיה להתעלם או לא להבין שהוא רוצה משהו מאיתנו.

 
רצונו של כלב הוא פשוט וברור. כשם שלא קשה לנחש מה כלב רוצה גם לא קשה להחליט אם אנו רוצים לספק לו את רצונו או שלא. אם נבחר להיענות לרצונו וללטפו או להאכילו החלטתנו תהיה פשוטה ולא מורכבת. כמה יש להעמיק בהאכלה או ליטוף כלב? דרישות וצרכים פשוטים מצמח או מכלב נתפסים בתודעתנו בדרך פשוטה ולא מהווים מקור להתלבטות.

בני אדם לעומת דומם צומח וחי הנם ממשות בעלת נוכחות ורצונות עזים. רצון של אדם יכול לגרום לשינוי המציאות. חז"ל מורים לנו כי "אין דבר העומד בפני הרצון".

מובא בספר "שם משמואל" – פרשת צו: "ידוע שאין לך דבר העומד בפני הרצון, ואם הרצון הוא חזק ואיתן הוא מפרק הרים ומשבר סלעים".

אומר ה"שם משמואל" כי האדם ברצונותיו יכול למוסס את כול המניעות העומדות מול רצונו. בהיותינו בעלי בחירה ניתן לנו משמים כוח רצון עז מאוד. הכוח הזה נחוץ לנו כדי למלא את יעודנו בעולם, אבל כשם שהוא יכול לפרק הרים ולשבר סלעים כך הוא יכול גם לפרק אנשים ולשבר חירויות.

אומר רבי נתן בשיחות הר"ן (אות פ’): בני אדם יש להם כוח למנוע ולהסית את האדם לרחקו מעבודת הבורא ומצדיקי אמת יותר מן היצר הרע. כי היצר הרע אין לו יכולת רק כפי כוחו כפי בחינת היצר הרע מאיזה העולם שהוא. אבל האדם הוא כלליות, שכלול מכל העולמות ועל כן מניעות של בני אדם הם יותר ממניעות היצר הרע (ק"ס): "האדם מורכב מכל העולמות, שברא ה’ בעולמו, עולמות הקדושה ועולמות הטומאה. הוא מכיל בתוכו כוח של דומם, צומח, חי ומדבר. לכן, כאשר הוא בוחר בדרך הטוב, הוא יכול לפעול רבות ואפילו להיות שותף לה’ בבריאת עולמות רוחניים שנאמר: "עימי אתה בשותפות". אבל כאשר הוא אינו מדויק במעשיו או בוחר, חלילה, ברע, הוא עלול להזיק לבני אדם אחרים יותר ממה שמסוגל היצר הרע בעצמו.

השם "אדם" רומז לשתי מהויות אלו היכולות להתקיים בו. או שאדם נמשך מ"אדמה לעליון" – מהשאיפה לדמות לה’ יתברך על ידי בחירה בטוב: "מה הוא רחום אף אתה רחום. מה הוא חנון אף אתה חנון" או "אדם בלי-יעל" אדם שאין מעליו כלום. לא מתחשב באף אחד מסביבו ומעליו.

רצונות בני האדם סובבים בכללות בשני מעגלים. מעגל אחד הוא סביב עצמם – צפיותיהם מעצמם, הערך העצמי שלהם, הכמיהה למימוש הפוטנציאל הפנימי, וכדומה. המעגל השני חג סביבם וסביב האנשים הקשורים אליהם ביחד, והוא כולל את הציפיות מהחברה, הצורך בקשר ובאהבה, תחושת הערך המושפעת מדעות הזולת, וכו’. ניתן לצייר זאת בדמיוננו כמו חישוק הסובב סביב גופנו ולעומתו חישוק גדול יותר הסובב סביב גופנו וסביב אדם נוסף לידנו, ומחבר אותנו ואותו כאחד. החישוק יהיה משל לכוח הרצון ולהיכן הוא מכוון. יש אנשים שהחישוק הסובב סביב גופם הוא חזק ומשמעותי עבורם יותר מאשר החישוק המחבר אותם אל אדם נוסף – אלו אנשים עצמאים ובעלי אופי חזק. הם יכולים להיות גם יותר מסתגרים מן החברה.

ויש אנשים שדווקא החישוק המחבר אותם אל השני הוא המשמעותי באישיותם – אלו אנשים שהצורך שלהם מהחברה הוא עז. הם ידאגו להקיף עצמם באנשים וישקיעו מאוד בקשרים.

 

המשקל בין הפנים לחוץ יכול להשתנות במשך חיי אדם. ילדים כמובן זקוקים יותר לקשר מאשר מבוגרים, ואדם גם יכול להשתנות בתקופות שונות בחייו. למרות משמעותם העצומה של הרצונות ההדדיים – מאיתנו כלפי הזולת ומן הזולת כלפינו – ולמרות יכולתם העצומה לעצב את חיינו, הרצונות הם ברוב המקרים "שקופים". לא רואים אותם, כמעט לא מדברים עליהם, ובעיקר – לא מזהים אותם.

ציפיות של אדם מהסביבה יכולות להיות מציאותיות ונכונות למצב או לקשר ואז הן תאפשרנה שיתוף, צמיחה ושמחת חיים. אך הן יכולות להיות בלתי מציאותיות, ולגרום לאדם כאב ותסכול בהחליפו בין מציאות לדמיון.

 
לדוגמא: אפרת נישאה לעודד ונולדה להם ילדה קטנה בשעה טובה. אפרת היא בת יחידה במשפחה של חמישה בנים והיא תמיד סבלה מכך. כל חייה ייחלה אפרת לאחות, אשר מעולם לא הגיעה. כאשר נולדה ביתה הקטנה הרגישה אפרת כי הנה נולדה סוף סוף האחות לה התגעגעה כל חייה. כאשר גדלה הקטנה הייתה אפרת נוהגת לשתף אותה במחשבותיה הכמוסות ביותר, כאשר היא מדמיינת בליבה כי היא משוחחת עם אחותה הקטנה. היא שיתפה אותה בתסכול שגרמו לה האחים הגדולים, ביניהם נאלצה לשרוד כל שנות ילדותה. שירה הקטנה הרגישה מאוד גדולה על שאמא משתפת אותה בכמוסות ליבה אך כלל לא שמה לב כי היא מאבדת את ילדותה מול אמא שהיא יותר אחות מאמא. לא הייתה לשירה אמא חלופית אליה יכלה לפנות ולהיות בחיקה רק ילדה קטנה שאינה חשופה לעובדות החיים הקשות ותסכוליהם. אמנם היא זכתה להערכה וחברות מצד אמה אך למעשה היא אבדה את אמה, אותה לא "הכירה" מעולם.

דוגמא נוספת: נורית היא בתם הבכורה של יוסף ומנוחה. לנורית רגישות לזולת יוצאת מן הכלל. היא יכולה לחוש את רגשות הזולת ולהיענות להם. למרבה הצער היחסים בין יוסף למנוחה אינם טובים ומנוחה נוטה להרגיש מאוד זנוחה ע"י בעלה ולא מוערכת. נורית הקטנה חשה בכאבה של אמה ומיד נענית להושיט כתף תומכת. מנוחה מרגישה כי בכך שבתה מזדהה איתה ומחזקת אותה היא מנצחת את בעלה וקונה לה מעמד בבית. עם הזמן נוצרת ברית סמויה בין מנוחה ונורית, בה נורית היא בתפקיד "בעלה" של אמה. היא המפרגנת, המעודדת וכו’. בבוא היום, כאשר נורית צריכה לצאת מן הבית ולבנות את ביתה שלה, היא נתקלת בקושי רב: מצד אחד "לבגוד" בברית הסמויה עם אמה, ומצד שני להילחם בחוסר אמון הקיים בה כלפי האפשרות לקשר עם בעל תומך ואוהב. מנוחה אמנם הרוויחה כתף תומכת שנים רבות, אך בתה הפסידה את כל עתידה.

כל פעם שאנו מערבבים תפקידים עם אנשים קרובים לנו ולא מאפשרים להם ולנו להיות בתפקיד המדויק שלהם בחייהם ובחיינו, אנו יוצרים סבל רב לכל הצדדים. כדי לבאר את המהלך כולו נביא מדברי רבי נתן בליקוטי הלכות (הלכות תפילה הלכה ז’), שבהם הוא מבאר את חשיבות העמדת גבול בין אדם לחברו. גבול המאפשר גדילה עבור שני הצדדים. קטע זה בליקוטי הלכות מובא על פרשת "כי תשא" בה מצווה משה רבינו עליו השלום, למנות את עם ישראל אך לא בדרך הרגילה של מניין, אלא ע"י שייקח מכל אחד מהם מחצית השקל וכך יספרם. מדוע בכלל יש למנותם, והרי יודע ה’ את עמו? אלא שיש פה סוד עמוק והוא סוד הצמצום.

 

דבר שלם הוא דבר בעל גבול וצמצום. כל דבר שאין בו גבולות, והוא מתפרש ללא הפסקה וללא גבול, אין בו ברכה, ואפילו יש בו כליה של עצמו ושל סביבתו. מים בכלי הם ברכה אך נהר העולה על גדותיו גורם חורבן והרס. אש בחוט חשמל או בכיריים יכולה להחיות, לחמם ולהאיר אך אש משתוללת היא סכנת נפשות.

 

וזה לשון רבי נתן: "וְזֶה כִּי תִשָּא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ’ שֶׁנִּצְטַוּוּ לִתֵּן הַשְּׁקָלִים בְּעֵת הַמִּנְיָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אוֹתָם. וְקָשֶׁה (קשה להבין) לָמָּה לוֹ לִמְנוֹתָם וְיֵשׁ סַכָּנָה שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּהֶם הַנֶּגֶף, (עין הרע – כל הסמוי מן העין יש בו ברכה) וְלֹא יִמְנֶה אוֹתָם כְּלָל. (אם ע"י המניין יכול לשלוט בהם הנגף מוטב לא למנותם כלל) אַךְ הַמִּנְיָן הָיָה הֶכְרֵחַ (חיוני להמשך קיומם הרוחני של ישראל) בִּשְׁבִיל בְּחִינָה הַנַּ"ל, כִּי הַמִּנְיָן הוּא בְּחִינַת צִמְצוּם שֶׁמְּצַמְצְמִין עַל – יְדֵי זֶה אֶת אוֹר לַהֲבִיּוּת הַלֵּב שֶׁל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִתְלַהֵב יוֹתֵר מִדַּי כִּי לְפִי אוֹר לַהֲבִיּוּת לִבּוֹ עַד אֵין סוֹף, שָׁם אֵין שַׁיָּךְ מִנְיָן וּמִסְפָּר כְּלָל בִּבְחִינַת לִפְנֵי אֶחָד מָה אַתָּה סוֹפֵר, (התלהבות הלב אחר רצונותיו היא אש. בכל אחד מאיתנו בוערת אש פנימית של רצונות ואותה אש היא אין סופית בכוחה. היא לא רואה גבול וסוף עד היכן נכון לרצות ולהתלהב), וְעִקַּר הַמִּנְיָן וְהַמִּסְפָּר מַתְחִיל אַחַר הַצִּמְצוּם כַּיָּדוּעַ. (ע"י שאדם עוצר את עצמו – מצמצם את עצמו, אפשר להתחיל לעשות סדר ומידות נכונות בחייו. אחרת תהיה אנרכיה. בליל רצונות ותאוות חסרי מעצור ושליטה)

 

וְעַל – כֵּן נִצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם דַּיְקָא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִמְנֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָטִיּוּת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת צִמְצוּם הָאוֹר שֶׁשָּׁם שַׁיָּךְ מִנְיָן וּמִסְפָּר כַּנַּ"ל, וְגַם שֶׁלֹּא יִתְעָרְבְבוּ יַחַד וְלֹא יִכְנֹס אֶחָד בִּגְבוּל חֲבֵרוֹ, כִּי כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין הַצִּמְצוּם שֶׁלֹּא יִתְלַהֵב יוֹתֵר מִדַּי וְכוּ’ כַּנַּ"ל, (כפי שעל האדם לדעת את גבולות המציאות מה מותר ומה אסור, מי הוא ומה מקומו) כֵּן צְרִיכִין גַּם – כֵּן לְצַמְצֵם הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב שֶׁלֹּא יֵצֵא מֵהַגְּבוּל שֶׁלּוֹ לִגְבוּל חֲבֵרוֹ. (כן צריך האדם לכבד את מקומו האישי והחברתי של חברו ואת צרכיו) כִּי אַף – עַל – פִּי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נֶחְשְׁבוּ כְּאִישׁ אֶחָד, כִּי בְּשָׁרְשָׁם הֵם כְּלוּלִים בְּאֶחָד כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁיַּעֲקֹב הָיוּ לוֹ שִׁבְעִים נֶפֶשׁ (צאצאים שיצאו ממנו) וְכֻלָּם נִקְרָאִים נֶפֶשׁ אֶחָד, (עם אחד) אַף – עַל – פִּי – כֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ צִמְצוּם וּגְבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (ישראל הם פרטים נפרדים כחלק משלם אחד) כִּי דַּעַת כָּל אֶחָד מְשֻׁנָּה מֵחֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְעִנְיַן בִּרְכַּת חֲכַם הָרָזִים.

 

וְהַכֹּל כְּפִי מַה שֶּׁמְּצַמְצֵם הִתְלַהֲבוּת לִבּוֹ בִּבְחִינַת חָלָל הַפָּנוּי (התלהבות הלב הוא חלל פנוי ללא כיוון וללא מידה) וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת שֶׁהֵם מִדּוֹת טוֹבוֹת. (מידות מלשון מינון,סוף,גבול) וְעַל – יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ (בלב כל אחד ואחד) כִּי כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ שִׁעוּר בְּלִבּוֹ לְפִי מַדְרֵגָתוֹ בִּבְחִינַת נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ, כָּל חַד כְּפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ. (לכל אחד יש את המדרגה שלו ועבודת ה’ המתאימה לו ואין לאף אחד תפיסה בה מאחר שמדרגתו היא כפי מה שהוא משער בליבו את מציאות ה’) וְכֵן כָּל אֶחָד עוֹבֵד ה’ כְּפִי מִדּוֹתָיו הַטּוֹבִים, זֶה נִזְהָר בְּיוֹתֵר בְּמִצְוָה זֹאת שֶׁהִיא בְּחִינַת תִּקּוּן מִדַּת חֶסֶד, וְזֶה בְּמִצְוָה זֹאת שֶׁהִיא בְּחִינַת תִּקּוּן מִדָּה אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָבִיךָ בְּמַאי זָהִיר טְפֵי וְכוּ’. (את כל אחד ה’ מנהיג בדרך המיוחדת שלו)  וְאַף – עַל – פִּי שֶׁבְּוַדַּאי צָרִיךְ כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ מִנְּקֻדָּתוֹ הַטּוֹבָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּפְרָטִיּוּת מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּהַתּוֹרָה "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים" עַיֵּן שָׁם, (כל אחד מקבל השראה והארה מהנקודה הטובה של חברו ומתעלה ממנה) אַף – עַל – פִּי – כֵן אָסוּר לַהֲרֹס אֶת הַגְּבוּל שֶׁלֹּא יִתְלַהֵב יוֹתֵר מִדַּי לִכְנֹס לִגְבוּל חֲבֵרוֹ, (להתערב היכן שאין רשות לכנוס. להביע דעה ללא רגישות למיוחדות של חברו וכן לדרוש ולצפות ממנו דברים שיקשו עליו להימצא בנקודה האמיתית שלו). כִּי לִפְעָמִים גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים יְכוֹלִין לְהַפִּיל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ עַל – יְדֵי שִׁנּוּי דֵּעוֹתֵיהֶם כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. עַל – כֵּן צְרִיכִין הַצִּמְצוּם בְּכַמָּה בְּחִינוֹת שֶׁלֹּא יִתְלַהֵב יוֹתֵר מִדַּי וְכוּ’ כַּנַּ"ל, וְגַם שֶׁלֹּא יַהֲרֹס הַגְּבוּל שֶׁבֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ. (השגת גבול היא כאמור חורבן והרס. היא אינה מאפשרת בנייה ופריחה) וּבִשְׁבִיל זֶה נִצְטַוּוּ לִמְנוֹתָם שֶׁיִּהְיֶה נִמְנֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כִּי כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ גְּבוּל וְשִׁעוּר בְּדַעְתּוֹ לְהַכִּיר אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ וּלְעָבְדוֹ בְּהַדְרָגָה וּבְמִדָּה כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וְכַנַּ"ל"

אפילו שישראל ערבים זה לזה ואין כוחם אלא באחדותם, למרות זאת ישנה חשיבות רבה לגבול ולמידות הנכונות בקשר בינינו. לדוגמא, אין הקשר בין אם לילדיה דומה לקשר שלה עם בעלה. בתור אם היא מגדלת את ילדיה, משפיעה, מגוננת, מכוונת ונותנת חום והדרכה. בתור אישה היא מקבלת את בעלה, מעודדת ומכוונת בצורה שונה (שהרי בעלה כבר ‘ילד גדול’ והאחריות לגידולו אינה בידיה) והיא גם מושפעת ומקבלת ממנו הכוונה, הגנה וכדומה.

 
כאשר היחסים במקומם הנכון "איש על מחנהו ואיש על דגלו", האנשים המעורבים בהם חשים תחושה של קלילות ושמחה נקייה ובת חורין. אלו הם גם גדרי הצניעות. גבר שחושב שאשת חברו היא גם קצת שלו, בכל דרך שהיא, חוצה את הגבולות ומעורר כאב ובלבול מיותר במערכת היחסים שבינו לבין אשתו ובמערכת שבין חברו לבין אשתו. באופן דומה, בת לא צריכה לשאת גם את תפקיד האם בחייה ובן לא צריך לשאת את עומס תסכוליו של אביו על עצמו. כאשר היחסים לא מוגדרים נכון, עד כדי עיוותים רבים ומגוונים, אדם יכול לסחוב שק כבד של ציפיות וצרכים מהאחרים כלפיו, שאינם נכונים לו (ולמצפה ממנו), להרגיש אומלל ולא לדעת מדוע.

דוגמא: אורית היא בתם יחידתם של אביה ואמה. הצפיות ממנה הן רבות והיא גורמת להם נחת רבה. אביה של אורית הוא חם מזג ואוחז בשיטת ‘אם אין אני לי מי לי’. הוא עבר מצבים לא קלים בחייו, עליהם התגבר מתוך כוח רצון חזק כברזל, בו חנן אותו האלוקים. את השיטה החזקה כברזל מפעיל האב גם כלפי אורית. הוא צועק עליה ומאיים כאשר הוא רוצה להשיג ממנה התנהגות מסוימת. אורית חווה את אביה בדמיונה כמו בטון אטום שלא מוכן לשמוע כלום. אך מאחר ואין לה ברירה והיא חייבת להתמודד עימו היא עונה לו באותם טונים שלו ובכך היא מנסה להרגיש שהיא מצליחה לעמוד מולו. היא אטומה כלפיו כמו שהוא אטום כלפיה. בתרגיל התבוננות שעשינו גילתה אורית כי היא חווה את עצמה מול אבא כמו חומר שאין לו צורה מוגדרת. חומר משתנה – פעם חם ופעם קר. חומר שאם מכניסים את היד לתוכו שוקעים עמוק פנימה. חומר חסר מוגדרות עצמית בשום צורה. אורית מגיבה בחיקוי התנהגותו הצעקנית והאלימה של אביה כדי לשרוד מולו. בכך היא מנסה לגרום לו לראות שהוא טועה בדרכיו אך היא לא מצליחה להשיג את מטרתה, והוא ממשיך בשלו. אורית לא מוצאת דרך לממש את העצמי שלה מול התנהגותו המאיימת של אביה. התנהגותה ההשרדותית מביאה אותה לאיבוד העצמי והאמת שלה. היא כבר לא יודעת מי היא באמת וזה בא לידי ביטוי בכך שהיא חווה את עצמה כחומר חסר איכויות עצמיות.

אלה הן דוגמאות. החיים יצירתיים יותר מכל דמיון. כמה נשים מחפשות דמות אם בחברה או בבת והן זקוקות לחברה כמו אוויר לנשימה ולא מאפשרות לה חופש? כמה אבות מחפשים את הבן שלא נולד מעולם בביתם? הם מחנכים את הבת להיות כמו "בן" ולהשיג את כל מבוקשה בדרך גברית? כמה נשים מחפשות את דמות המטפל המושיע בבעליהן? הן לא מקבלות אותו כמו שהוא אלא מלאות צפיות וטענות כלפיו. הן רוצות להתגבר על הכישלון הפנימי שלהן דרך "ההצלחה" שלו. האהבה והכבוד ההדדי הן הישועה הבינזוגית. אהבה היא קרבה וכבוד הוא מרחק.

רוב רובה של התקשורת בינינו מתרחשת ברמה הלא מודעת. הדבר דומה לאנשים היושבים סביב שולחן ורק פלג גופם העליון נראה אחד לשני. הם משוחחים ביניהם בנושא מסוים, ומתחת לשולחן הם שולחים פתקים קטנים אחד לשני עם אמירות שלעיתים אפילו סותרות את הנאמר מעליו. חוקי המשחק הם שאסור להזכיר בגלוי את הנאמר בסמוי. כך מתבצעת התקשורת בינינו. אנו נושאים ונותנים כלפי חוץ וברובד הסמוי אנו מעבירים צרכים, רגשות, ציפיות, תלות הדדית וכו’. אין זה משנה אם המסר המועבר והנקלט מודע לשני הצדדים או לא, בכל מקרה הוא עובר וככל שהקשר יותר רגשי כך המסר מועבר ומתקבל בעוצמה רבה יותר. כוח המחשבה והרצון שלנו הוא עצום ומשפיע באופן מוחשי על הסובבים אותנו ואף על עצמנו בין אם אנו מודעים למחשבותינו ורצונותינו ובין אם לא. ולא עוד, אלא שהרצונות והמחשבות הסמויות והלא מדוברות הן בעלות יכולת החדירה וההשפעה החזקה אף יותר מן הנגלות. כדוגמת המחלה הידועה לאדם לעומת המחלה הסמויה המסוכנת חלילה אלפי מונים יותר. אם אנו יכולים לדבר על הצרכים שלנו אנו הופכים לשליטים עליהם ולא הם עלינו. ‘רפואה‘ אותיות ‘אור פה‘. אם אדם יכול להביע את בעיותיו במילים הוא בחצי הדרך להירפא מהן.

אברהם אבינו היה ‘אחד’. הוא ממש היה רק אחד. הוא לא ‘סחב’ על גבו את צרכיו מחשבותיו ורצונותיו של אף אחד בעולם, הוא ידע מה מקומו ומה מקום הסובבים אותו בחייו. אברהם ‘העברי’. הוא עמד בעבר אחד של הנהר וכל העולם כולו בעברו השני. אברהם לא זע ולא נע. הייתה לו מטרה אחת – לעשות את רצון ה’, והוא לא התרשם משום מפריע בדרך. כאשר רצה, והוא בהחלט רצה, עזר לאנשים סביבו לאו דווקא כפי שהם רצו אלא כפי שנשמתם רצתה. ואם ראה מציאות מקולקלת ידע לגדוע אותה ולהיפרד ממנה. אין זה אומר שהוא היה אנוכי והתעלם מצרכיהם ורצונותיהם של האנשים ממנו. הרי הוא עזר לכל מי שנזקק ואוהלו היה פתוח לארבע כנפות תבל, אך מעשיו היו מדויקים לרצון ה’. הוא לא התבלבל מריבוי הרצונות סביבו. אמנם אנו רואים שהוא שלח את בנו ישמעאל ממנו על פי בקשתה של אשתו שרה אימנו, אך הוא עשה זאת מתוך רצון והסכמה שלמה, אפילו אם כואבת. הוא היה אחד עם מעשיו. הוא לא התרחק מאנשים וחי בהתבודדות או שלא היה אכפת לו מאנשים, שהרי מעורב היה מאוד עם הבריות וחיזר תמיד אחר אורחים ונפשות לקרב לה’. אך למרות שהיה מעורב בין הבריות עד מאוד היה בדרכו כ’אחד’.

אם כך ה"אחד" שבאדם אינו עוינות או ריחוק לבבות חלילה, אלא שחרור של עצמו ושל זולתו מלהיות קשורים זה לזה בחבלים סמויים של רצונות לא מבוררים.

הבעש"ט הקדוש שואל מדוע בתפילה אנו מזכירים "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקוב" והרי מספיק לומר אלוקי אברהם יצחק ויעקב. אלא שכל אחד מהאבות מצא את הקשר המיוחד שלו עם הבורא. כל אחד עבד את ה’ באופן המיוחד לנשמתו וגילה דרך לעולם כולו. כך עלינו, כל אחד מאיתנו, למצוא את השביל המיוחד שלו אל עצמו ואל ה’ יתברך ולגלות את המיוחדות שלו בתוך האחדות של הכלל.

בזמן אברהם אבינו כולם חיפשו אורות, ישועות, אלוהות מוחשית שתציל אותם, שתהיה מוחשית להם, ושיוכלו לגעת בה. אלוהות שלא תאיים עליהם. אך אברהם אבינו רצה אמת. אמונה אמיתית. שיפור וזיכוך פנימי אמיתי, אף אם ידרוש ממנו ה’ דרישות מעל להבנתו. אנשי אור כשדים רצו שאברהם יהיה כמותם ושנאו אותו על שראה משהו שהם לא ראו, או פחדו לראות. אבל אברהם אבינו לא התרשם. הוא אהב אותם ומסר נפשו עליהם, אך לא התרשם מהצרכים הקטנים והמבולבלים שלהם. התמודדויות מעין אלו שעבר אברהם, עשויות לעבור על כל אחד מאיתנו.

 
אתן דוגמא ממחישה: קבוצה של חברים רגילים ללמוד ביחד, לנסוע ביחד לטיולים וכו’, ביניהם שורה אהבה והבנה הדדית. לפתע החל אחד מהם לגלות סימנים של שינוי בתפיסת עולמו ובבחירותיו. הוא כבר לא מעוניין להשתובב ממקום למקום אלא מעדיף לשבת בבית המדרש וללמוד. הוא עלה במדרגתו הרוחנית ורצונותיו הפכו למעודנים יותר. מה לדעתכם יקרה עכשיו? אילו מהאפשרויות נראית כיותר מסתברת? החברים יפרגנו לו מיד ויכתירו אותו כ"תלמיד החכם" שבחבורה, או שתהיה מבוכה ובדיקה מצד החברים האם הוא אמיתי בדרכו החדשה או שמא הוא מתנשא עליהם? מסתבר כי האפשרות השנייה היא היותר סבירה שתקרה.

אנשים לא אוהבים לראות חבר "עוזב" אותם לטובת מדרגה רוחנית גבוהה יותר או הצלחה גדולה יותר. הם מרגישים נטושים. מאוימים. זנוחים מאחור. ומה יעשה המסכן שזכה לעלות מדרגה אחת מעל לחבריו? (קודם כל לא יתגאה עליהם) ירגיש לא נעים אולי? יתנצל או יסתיר את כיסופיו המתחדשים עליו? או יהיה ‘אחד’ וימשיך הלאה בלי להתבלבל מבלבוליהם של חבריו? ואם יבחר באפשרות האחרונה, האין הוא אנוכי? חסר לב רחמן, הממשיך לגדול בלי להתחשב בכאב של חבריו? על זה בא רבינו ואומר "אחד היה אברהם – כאילו היה יחידי בעולם". אם יחזיק מעמד וימשיך הלאה, בסופו של דבר ירוויחו כולם. הוא, חבריו וכל עם ישראל.

 

אנו יכולים להיות פעם מצידו של החבר המשתנה ופעם מצד החברים "הנשארים מאחור". בכל מצב עלינו לבחון את עצמנו ולדייק את רצונותינו. גדילות בלתי צפויות ו"בלתי חוקיות" אלו יכולות לקרות בכל בית ורצוי שיקרו. אך כמה אמהות לא מאפשרות לילדים לגדול כי זה מאיים עליהן? וכמה ילדים לא מוכנים לגדול מעבר למדרגת ההורים? כמה אנשים נכבלים בהסכמי שתיקה לא מבוררים, ולא מצליחים לצאת מהמסגרת הטוויה בחוטים דקים ולא נראים אלו? וכמה פעמים אנו לא מאפשרים לחברה/בת משפחה וכדומה "לעזוב" אותנו לבדנו?

כאן ראוי להזכיר את המימרה העממית כי "טנגו רוקדים שניים". ביכולתנו לשנות את הריקוד של חיינו בלי לעמוד בקונפליקט מול הסובבים אותנו. כל שעלינו לעשות הוא להפסיק להשתתף בריקוד שלא מתאים לנו יותר ולא מאפשר לנו יותר להיות מה שאנחנו. אין זה אומר ניתוק יחסים ובטח לא בין בני משפחה, זה אומר הפרדה בריאה ונכונה המאפשרת גדילה.

 
תרגיל

 

אתן תרגיל שיאפשר לכל אחד לברר את היחסים עם הסובבים אותו, בלי שכמובן שיצטרך ליצור עימם קונפליקט במציאות. יש לשבת במקום שקט ללא מגע עם שום גירוי חיצוני. לעצום עיניים לקחת כמה נשימות עמוקות ולהישאר בהרפיה כזו לזמן מה. ואז להעלות בדמיוננו את אחד מהאנשים היותר קרובים אלינו וממש לראות אותו/אותה מולנו. כאשר דמותו/ה ברורים לנגד עינינו יש "לראות" מה הצרכים שלי ממנה (מאותה הדמות). לתת לעצמנו זמן ואם צריך אפילו זמן רב. לראות ממש את הצרכים שלי ממנה. ולראות עד כמה הם באים לידי מימוש וסיפוק. ואז להפוך כיוון ולראות מה הצרכים שלה ממני ועד כמה הם באים לידי סיפוק ומימוש. כל זמן התרגיל יש להיות ערים לרגשות שמתעוררים בנו כי הם עשויים לרמוז לנו על מהות היחסים. ואז לעצור ולהתבונן שוב – מתי הצרכים שלי מאותה דמות מעוורים אותי כלפיה ולא מאפשרים לי לראות אותה כנפרדת ממני ובעלת רצונות וממשות משלה. או שלא מאפשרים לי להיות מה שאני מולה. ומתי רצונותיה ממני מעוורים אותה כלפי ולא מאפשרים לה לראות אותי כישות נפרדת ממנה. לא לעזוב את הרגשות שלנו לאורך כל התרגיל. בסוף התרגיל יש לקחת נשימה עמוקה אל תוך הבטן ולהפוך את כל מה שראינו והבנו והרגשנו בתרגיל לתפילה ובקשה בפני בורא עולם.

תרגיל זה אינו קל לביצוע, ואין להתייאש אם לא מגיעים לתוצאות מיידיות. אם רק לימדתם את נפשכם לעצור לרגע ולהתבונן, והיה זה שכרכם. בהצלחה.

 

 

(מתוך אתר "לב הדברים")