סוד הנסירה

ומה מגלה לנו רבינו על סוד הנסירה?

 

 

"העץ חיים – ספר היסוד של תורת סודות הבריאה ומעשה המרכבה – הוא ספר מוסר", כך אמר רבינו הקדוש, ואחד היסודות עליהם נטוע העץ-חיים הוא הנסירה. מהי הנסירה?

 

 

אחד הענקים שבתלמידי רבינו הקדוש היה רבי יודל. גאון ומקובל, צדיק וקדוש, עליו אמר רבי נתן (בימי התלאות והמחלוקת): "מה יש לנו לפחד מהרודפים אם יש בינינו אדם השומע מידי מוצאי שבת את הכרוז המכריז: "שובו רשעים לשאול".

 

הוא היה אחד ומיוחד בתלמידי רבינו שזכה לראות את רבינו בציון הקדוש, בהקיץ ממש, בכל עת שחפץ. מי אם כן יוכל לשער את גדולתו וקדושתו?

 

עוד בטרם התקרב לרבינו כבר היה מעין רבי ואדמו"ר בזכות עצמו. חותנו נמנה על בכירי ובחירי תלמידיו של רבי ישראל הבעל-שם-טוב הקדוש זצ"ל, רבי לייב סטרסטנציר זצ"ל.

 

רבי יודל שמע יום אחד מאחד מתלמידיו, רבי דב, כי בעיירה מדוודיווקע, המרוחקת כ-20 פרסאות (200 ק"מ), יושב אברך צעיר (רבינו היה אז כבן 18 שנה בסך הכל!) נכד הבעל-שם-טוב הקדוש זצ"ל, שממנו אפשר לקבל חיזוק בעבודת השם. קם, נשא עמו את יחוסו הרם, את גאונותו וקדושתו, את רבנותו, את שנותיו (הוא היה מבוגר מרבינו ב-15 שנה), ובלוית חבריו ותלמידיו הקרובים הלך רגלי (מכיוון שהיה עני) לקבל את פני רבינו הקדוש.

 

"ובבואו לאדמו"ר ז"ל התחיל לדבר עמו בלשון גדולות ואמר לו: "יורנו רבינו דרך לעבודת הבורא יתברך", וענה אדמו"ר ז"ל ואמר לו בלשון תמיהה: "לדעת בארץ דרכיך"?! (כמובא בשיחות הר"ן באות ר"צ), ואז הפיל עליו אדמו"ר ז"ל אימה ופחד גדול ועצום עד מאוד עד שנסוג אחור בבהלה גדולה, ונשאר עומד אצל הפתח ונתיירא מלגשת אליו. והתחיל אדמו"ר ז"ל להראות לו פנים שוחקות, והקל מעליו הפחד קצת ואמר לו, "מה אתה מתיירא ממני, הלא אני אדם כמותך רק אני חכם ביותר ממך", והמשיך אותו בדיבוריו הנעימים עד שחזר ונסמך אליו. והפיל עליו שנית אימה ופחד עד שחזר ונסוג אחור עד פתח הבית כנ"ל. ושוב התחיל אדמו"ר ז"ל, עוד הפעם, להראות לו פנים שוחקות, להסיר מעליו הפחד והאימה. ואמר לו שנית: "מה אתה מתיירא ממני, הלא אני אדם כמותך רק אני חכם ביותר ממך", עד שהמשיך אותו שנית כנ"ל, ואחר כך חזר והפיל עליו אימה ופחד וכו’ כנ"ל, וכן היה איזה פעמים. עד שציווה עליו אדמו"ר ז"ל, שיתוודה לפניו כל מה שעבר עליו. ומאז והלאה נתקשרו מאוד, הוא ורבי שמואל אייזיק, לאדמו"ר ז"ל, והרבו מאוד, מיום אל יום, לעסוק בעבודתו יתברך בתורה ובתפילה ותשובה ומעשים טובים בהתעוררות רב ועצום מאוד עד עת פטירתם ז"ל, והרבו מאוד לחדש בתורה חידושין דאורייתא ונעשו צדיקים גדולים מאוד" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן, אות כ"ג).

 

עוד מספרים אנשי שלומנו, ושייך מאוד לענייננו, כי לאחר שיצא רבי יודל מרבינו, נמצאו דלטורין (מספרי לשון הרע), שדאגו להגניב לאוזנו, כי רבינו אינו יכול לסבול אותו, והייתה לו כמובן חלישות הדעת גדולה מזה וכמעט שהתרחק וחזר לביתו, אבל אז לבש עוז והחליט, יהיה אשר יהיה, הלא אמת אני חפץ ואותה מצאתי אצל רבינו, וגם אם נכון הדבר שאינו חפץ בי, על כל פנים מהאמת לא אסוג, ואז נכנס לרבינו הקדוש ורבינו קירבו מאוד ואמר לו: "כשמתגברים על השקר הוא מתהפך לקשר, אתה כבר תהיה קשור אלי לעולם".

 

ואם אמנם מדובר כאן במעשה שהוא לגבינו כמעשיה משנים קדמוניות, הרי שמדובר פה, בהתקרבות של אדם גדול בענקים כמו רבי יודל, שאין לנו שמץ של השגה והבנה בהתקרבותו והתקשרותו לרבינו הקדוש, ממילא כבר אנו מקובלים ועומדים כי מכל שיחה, דיבור ואפילו תנועה של רבינו הקדוש יוצאים תילי תילים של הלכות, כמובא בדברי רבי נתן: "באמת למן היום אשר התחלתי להכיר היטב אמיתת נשגבות מעלתו וקדושתו הנוראה, הייתי אומר תמיד שראוי היה שיעמוד אחד שיכתוב כל דיבור ודיבור שיצא מפיו הקדוש בקדושה ובטהרה, וכל מיני חן של אמת, וביראה נוראה בוערות כלפיד אש, אפילו כל הדיבורים במילי דעלמא וצרכי אדם וכל דבריו ראויים להיכתב, כי כל דיבור ודיבור שיצא מפיו אפילו במילי דעלמא, כולם היו בוערים כגחלי אש" (חיי מוהר"ן בהקדמה).

 

מה גם שמעשה זה שבו אנו מדברים עוסק בהתקשרות לצדיק שהוא עיקר העיקרים – "שבזה תלוי הכל" (ליקוטי מוהר"ן ס"ו, ד), בודאי ובודאי שאנו מחויבים לחפש ולהתבונן לעומק, אולי נמצא גם אנו עצה כיצד להתחיל ולהתקשר לרבינו הקדוש.

 

 

האר"י הקדוש בכתביו מגלה לנו, כי אחד היסודות עליהם בנוי ולפיהם מתנהג עולמנו הוא הנקרא בלשונו הקדושה: "נסירה". רבינו הקדוש מזכיר מושג זה בפירוש רק בתורה אחת – תורה ק"ח. אמנם, לאחר לימוד סוד הנסירה, בעזרת רבי נתן, מתגלה כי באמת יסוד זה עובר כחוט השני בתורות ושיחות רבות. (אלא, שכידוע, דרכו של רבינו הייתה לא להזכיר בפירוש מושגים מכתבי קבלה, אלא להלבישם בענייני עבודה ותשובה, מלבד במקומות בודדים).

 

וזה לשון רבינו הקדוש בתורה הנ"ל: "הרהור עכו"ם שייך אצל כל אדם, היינו מה שמתחיל להתפלל בדבקות, או מתבודד את עצמו, ובאמצע התפילה או ההתבודדות נופל ממדרגתו, כי כל הנפילות באין מחמת קלקול האמונה וכשנתקלקל האמונה, נמצא מחזיר פניו מהשם יתברך, והשם יתברך גם כן מסתיר פניו ממנו, נמצא או אחור באחור.

 

וצריך לזה נסירה, כמו שהיה אצל אדם הראשון, שנבראו דו פרצופין אחור באחור, ואחר כך ננסר והיה פנים בפנים. והנסירה הוא בחינת שם חת"ך, היינו שחותך ומנסר את עצמו. והשם חת"ך נעשה על ידי שמשבר את ליבו… ומתבייש וחושב בעצמו איך נפלתי ונשלכתי משמים לארץ, שהייתי במקום גבוה כזה, ועכשיו, נפלתי והחזרתי פני מהשם יתברך, ונשארתי אחור באחור.

 

כי כשמשבר את ליבו בודאי מאנח ומוציא רוח ומכניס רוח, והוא תרין (שני) רוחין, ושני פעמים רו"ח, גימטרייא חת"ך, וזהו בחינת נסירה, ובא אל בחינות פנים בפנים".

 

רבי נתן מבאר סוד זה במקומות רבים, בפרט בדרושיו על ראש השנה והימים הנוראים: "כי כל עבודתנו בימים אלו, לנסר את המלכות מזעיר אנפין (פנים מצומצמות) ולבנותה פרצוף שלם וכו’, היינו שכל כוונתנו בימים האלה לבנות את התפילה ולהקים את התפילה מנפילתה ולהקימה ולגדלה ולבנותה בשלמות וכו’, ואם אמנם אין לנו עסק בנסתרות, אף על פי כן כל מה שאנו יכולין להבין מהם רמזים לעבודת השם יתברך מה טוב ומה נעים, ובפרט על פי ההקדמות של רבינו ז"ל שבכלל דבריו כל דברי קבלת האר"י ז"ל והזוהר הקדוש, כאשר נשמע מפיו הקדוש. על כן כל מה שנפרש דברי הכוונות על פי ההקדמות הכל אמת וצדק, כי דבריו ז"ל הם כלליות גדול" (הלכות ר"ח, ה).

 

ואם אמנם גם לנו ראוי לומר כי אין לנו השגה ועסק בנסתרות דברי רבי נתן, ממילא תורה היא ולשם כך ניתנה – להיות גם – ודווקא בנו – הקטנים והשפלים השקועים בכל התאוות והמידות הרעות בדור הזה, עוסקים בה ומוציאים ממנה רמזים להתחזק בעבודת ה’.

 

 

המובן בהקדמות הנ"ל, ומהקדמות נוספות, כי הנסירה היא שלב וחלק בלתי נפרד מהוויית חיינו, כי אי אפשר לעלות למדרגה חדשה ללא שתקדם לה נסירה, חיתוך וקצירה מהמדרגה הנמוכה יותר.

 

וכיוון ש"אין נקרא איש ישראלי באמת כי אם כשהולכין מדרגא לדרגא" (תפילין ה, ז), ממילא כלול בזה שאין נקרא איש ישראל, כי אם היודע את סוד הנסירה ומתחזק לעמוד בייסורים הכרוכים בה.

 

וזה בכל תחום בעבודת ה’ – הן בתפילה (כמבואר בפירוש בדברי רבי נתן הנ"ל), הן בהתקשרות לצדיק, הן בקשר עם החבר, הן בחיזוק הבנים והן בשלום בית, וגם בעסקי חולין. כי יסוד מוסד הוא המונח ומושרש בטבע הבריאה וממילא נמשך ונשלך לכל עניין ועניין.

 

 

ולתועלת ההסבר, נפתח בחלק ההתקשרות לצדיק.

 

מובא בספר "שארית ישראל" (שער ההתקשרות א) כי כאשר האדם חפץ להתקשר ברבו, בתחילה הוא עדיין במצב הנקרא, בלשון האר"י הקדוש – אחור באחור, ומצב זה אינו מניח לו לקבל את הארת פני רבו ואת השפע הרוחני שהצדיק חפץ להשפיע בליבו. וכלשונו: "כמו בעניין הייחוד זו"נ (זכר ונקבה) צריך שיהיה מקודם בחינת נסירה ואחר כך יהיה להם הייחוד פנים בפנים בכדי שיהיה בבחינת הבדלה מקודם בבחינת אין ערוך זל"ז (זה לזה) (שאם לא כן מעורבים החו"ג וצריך ליתן לו כל החסדים ולהמשיך לה כל הגבורות ואחר כך להמתיק הגבורות בחסדים וליחדן, כמו שכתוב בעץ חיים ובפרי עץ חיים), כמו כן בעניין ההתקשרות אל הצדיק שהוא גם כן בסוד משפיע ומקבל צריך שיתנו שניהם דעתם מתחילה בבחינת ריחוק והבדל זה מזה, שיעיינו ויפשפשו כל אחד ואחד במהותו, הן המקבל צריך לידע איך שהוא רחוק מאוד מהצדיק עד שיהיה נכנע ונשבר ליבו בקרבו, והצדיק צריך גם כן לעיין ולפשפש במהותו איך שיתרחק ממהות המקבל, בכדי שלא יתערבו ח"ו המהותים ויהיה זה ח"ו יניקת הקליפות, להתפשט באתר דלאו דיליה, וזה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב" – שמתחילה צריך להיות בבחינת ריחוק והבדלה ואחר כך יהיה להם הייחוד בבחינת קירוב וכו’".

 

הפועל היוצא של מציאות זו הנקראת אחור באחור – שהיא מציאות של ריחוק – הוא הרגשת קירבה יתירה ושייכות מדומה עם הצדיק, מעין גאווה וגסות רוח הנובעת מהסתרת הדעת וההכרה בגדולת הצדיק, ו"כיוון שטבע הקטנות להתבטל לפני הגדלות" (ליקו"מ קל"ה), ממילא, כשאין גדלות, ובמקרה שלנו, כשאין הכרה בגדולות הצדיק, אין הקטנות מתבטלת, ולא עוד, אלא שהוא נחשב בעיני עצמו לצדיק וראוי לקרבת רבו ו"מבין" בענייניו ודעתו.

 

זהו מצב של אחור באחור – שאינו מאפשר לו להתקשר לרבו ולקבל את הטובה הגדולה המיועדת לבוא לו על ידיו. במצב זה צריכים נסירה, כלומר שיתבודד ויעיין בדעתו היטב עד כמה שפל ורחוק הוא מגדולת וקדושת הצדיק, ושבאמת אין לו שום שייכות אליו מצד מעשיו, כי אינו ראוי כלל לעמוד במחציתו וללמוד ספריו הקדושים, כי אין שום חיבור בין מוחו הפגום לבין קדושת מוחו של הצדיק, ועליו ראוי להיאמר: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי".

 

במחשבות אלו יעמיק ויתבונן היטב עד אשר ישלים ל"נסר" את עצמו, כמיטב יכולתו וכוחו, מן הצדיק. וגם לאחר הנסירה יוכל הצדיק ברחמיו להאיר בו את אורו, בבחינת פנים בפנים לפי מדרגתו.

 

על פי הקדמות אלו יתבאר רמז בדרך הנהגתו המופלאה של רבינו הקדוש עם רבי יודל הנ"ל, מה גם שרבי נתן המביא מעשה זה (שיחות הר"ן רצ"ב, בעילום שמו של רבי יודל) ואמר בפירוש: "שכפי המובן בהסיפור, שקפידתו היה מה שמדבר עמו בלשון גדולות, שרוצה לדעת דרך להשם יתברך כאילו לא חסר לו כי אם לידע דרכים. כי רבינו ז"ל רצה שידבר עמו באמת".

 

 

וכן חוזר יסוד זה וסובב גם בהתקרבות של השם בתפילה ובתחנונים, כמובא לעיל בפירוש דברי רבינו. שלפני שיפתח את פיו בתפילה, צריך האדם לעיין בדעתו ולראות שפלותו וריחוקו ולהתבייש במצבו ולרחם על עצמו ולנסר את עצמו כליל מכל מחשבת שייכות אליו יתברך, וידע שאין לו שום זכות ו"בעלות" על שום מעלה וקדושה כל שהיא (אלא שהכל מאת ובחסדי השם), ואז יוכל לבוא לפניו ולסדר את תפילתו כראוי.

 

כמה נפלא למצוא את הדברים מפורשים מדבריו של רבי נתן (בהקדמה לליקוטי תפילות): "רבינו ז"ל הזהיר אותנו כמה פעמים בכמה מיני לשונות לעשות מהתורות תפילות וכו’, אמנם לא ביאר העניין היטב אך מכלל דבריו הבנו שעיקר כוונתו הייתה בפשטות, שנשתדל לעיין בהתורות הקדושות והנוראות שגילה לנו, להבין ולהשכיל כוונת אותה התורה למעשה ונחשוב דרכנו כמה אנו רחוקים מאלו הדברים המוזכרים בכל תורה ותורה, ונתפלל ונעתיר להשם בריבוי הפצרות ובקשות ותחנונים שירחם עלינו ויזכנו ויקרבנו ברחמיו המרובים, שנזכה לקיים כל מה שנאמר שם באותה התורה".

 

שער פתח לנו רבי נתן, בו יבוא כל המאמין בכוחה של התפילה והחפץ להתפלל ולהתחנן לפני בוראו, אך מתקשה להאריך בדברי עתר ושיח. לאיש הנלבב הזה אומר רבי נתן: אחוז במסור מחשבתך, נסר והשלך ממך כל מחשבת שייכות לדבר אודותיו אתה נושא תפילה, וככל שתגמור בדעתך שהינך רחוק בתכלית הריחוק ממושא תפילתך, כן יבקע מעיין התפילה מליבך ובורא ניב שפתיים יאציל עליך ממרום דברי חן וריצוי ותחנונים עד בלי די. (ועיין עוד בהלכות דברים הנוהגים בסעודה ד’, שם מפורשים הדברים באריכות).

 

 

הכלל הוא, שהנסירה היא החסד הגדול ביותר והיא השלב הראשון בעלייתו וצמיחתו של האדם בכל מדרגה ומדרגה, כי תמיד לעולם לכל עלייה והתפתחות תקדם הנסירה והרחקה מהמדרגה הקודמת, ואחריה מיד תבוא התגלות החסד והרחמים שיעלו אותו לאור הפנים, וחוזר חלילה.

 

והנסירה הזאת – לזה שאינו משתדל להבחין בכוונת הצדיק – ולמתפתה להאמין כי הצדיק אינו אוהבו חלילה – מתפרשת כהרחקה ושנאה ח"ו, אבל באמת – היא היא תכלית החסדים והרחמים וההתקרבות, "כי כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן מ"ח).