הסיסמא בשתי מילים

סיבות שונות גרמו לכך, ששכחנו כלל, את המשמעות האמיתית של אותן מילים, שקשרנו להן אוסף של אגדות ותבשילים, שפיזרנו סביבן זיכרונות סתומים, מנגינות ערבות וקטעי מצוות, ובכך הסתפקנו...

5 דק' קריאה

הרב שמואל חסידה

פורסם בתאריך 06.04.21

סיבות שונות גרמו לכך, ששכחנו כלל,
את המשמעות האמיתית של אותן מילים,
שקשרנו להן אוסף של אגדות ותבשילים,
שפיזרנו סביבן זיכרונות סתומים, מנגינות
ערבות וקטעי מצוות, ובכך הסתפקנו.
 
 
סיסמא קצרה בת שתי מילים, מבשרת ומפעילה זה שנים רבות, אלפי שנים, את המערכת המתוחכמת, המסובכת והחיונית ביותר של העם היהודי, במערכה הקשה לעיצוב דמותו וגורלו.
 
סיסמא קצרה: ימים נוראים.
 
סיבות שונות גרמו לכך, ששכחנו כלל, את המשמעות האמיתית של אותן מילים, שקשרנו להן אוסף של אגדות ותבשילים, שפיזרנו סביבן זיכרונות סתומים, מנגינות ערבות וקטעי מצוות, ובכך הסתפקנו.
 
הבה נאזין לאחד מן הראשונים, הנותן לנו תרגום ראשון וקצר, לשתי המילים שבצופן ולמשמעותן: "אמר רב כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה – אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין, נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין, נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים – זכו, נכתבין לחיין. לא זכו, נכתבין למיתה" (ראש השנה טז, ע"ב).
 
משפטים אלה, הלקוחים מן התלמוד, לא נכתבו בידי הוזים ובודי אגדות. ההיגיון הבריא והמדויק של חכמי התלמוד, שבא לידי ביטוי גאוני על דפי יצירתם, והזין את מצברי היהדות במשך דורות – שולט והכתיב גם את המשפטים שציטטנו, גם אם אלו נשמעים כדברי אגדה.
 
יש לנו שאלות, קשה לנו לקבל זאת כעובדה בדוקה, משום ששכחנו את השפה, משום שהמונחים זרים לנו. לכן נזדקק לעזרתם של חכמי הדורות האחרונים, אשר פענחו עבורנו מושגי יסוד ביהדות. הסבריהם יגלו את הלוט מהצופן ששמו: ימים נוראים, ומתיאורו המסתורי של ר’ יוחנן.
 
מאז היות האדם, יצר לעצמו אידיאלים. אידיאלים שהם פרי מחשבה מעמיקה, שנוצרו בשכלו ובהשפעת סביבתו. אולם אין אידיאלים אלו משקפים את מהותו האמיתית של האדם. המהות האמיתית של האדם היא: שאיפותיו. השאיפות אינן רק משקפות את טיבו של האדם ומצבו הרוחני-נפשי. הם, למעשה, תעודות הזהות שלו, הם, האדם עצמו. כל המייחד את האדם בטבע, והמבדיל בין אדם לאדם – הוא השאיפות, תוכן השאיפות ועוצמתן.
 
לאידיאלים שונים יש שותפים רבים, לעיתים מיליונים. לאידיאל הסוציאליסטי שותפים מאות מיליונים, ואף על פי כן, שונה כל אחד מחסידיו לחלוטין, במידת העוצמה של שאיפתו להגשמת אידיאל זה.
 
(היתרון של דרך זיהוי האדם באמצעות שאיפותיו, על פני הדרך המקובלת במחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה, הוא בכך: שאת הפרצוף הרוחני האמיתי, יכול האדם לצור ולקבוע במו ידיו. מה שאין כן בפרצופו החיצוני שעמו נולד ועמו ימות. [סכנת זיוף קיימת בשני המקרים]).
 
הדרך היחידה שיש לנו לבחון את התוכן ועוצמת שאיפותינו היא המעשים. מעשי האדם הם המשקפים את תוכנו הפנימי ואת מהותו. במעשיו מצביע האדם על שאיפותיו האמיתיות. זאת ועוד, המעשים הם הדרך היחידה, המפעילה והמשפיעה גם על עיצוב השאיפות. כל נדבך שהאדם מניח בדרך להגשמת שאיפותיו, יוצר בו דחף עצום להקים נדבך נוסף. זו המשמעות הרחבה של מאמר חז"ל: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.
 
במעשיו קובע, אפוא, האדם, את זהותו ואת אישיותו.
 
קביעת הזהות אינה תחביב התלוי בשיקול דעתו של האדם וברצונו להתמסר לו, אלא מציאות. היא המטרה היחידה למענה נשלח האדם לבלות מספר שנים בתבל. כך אמורים דברים אלו בתורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע…ובחרת בחיים" (דברים ל).
 
המוות והחיים האמיתיים של האדם (הרוחני) אינם נמדדים בקטגוריות המקובלות של מוות קליני, אלא באמת. המידה של הטוב והרע. האדם שבחר בשאיפת חייו את הטוב, קבע את זהותו הרוחנית כחלק מן הטוב, ולפיכך קיומו הוא נצחי, כנצחיותו של הטוב. אדם זה נקרא חי, ובחירתו היא: חיים. האדם שבחר ברע, קבע בהתאם לכך את זהותו, ולפיכך גם חייו אינם חיים, במובן האמיתי של המונח חיים. חייו הם ארעיים כארעיות הרע.
 
וכאן אנו מגיעים למאמר שקראנו על שלושת הספרים הנפתחים בראש השנה.
 
הימים הנוראים הם ימי מבחן לאדם הרוחני. בימים אלו (ולהלן נפשר מדוע) נבחנת אישיות האדם ושאיפות ליבו. הבחינה היא בסתר הלב. זהו רגע מיוחד במינו, שבו כל אדם מגדיר את עצמו, לאן ולאיזה קטגוריה נוטות שאיפותיו? (וממילא מעשיו). אם הן שאיפות חיוביות, כנות וטהורות (מנקודת ראותו של אלוקים), אם הן בעוצמה הדרושה, כי אז האדם הוא חי. זה אינו גזר דין, זו היא מציאות. אם אין לו לאדם כלל שאיפות במובן הרוחני, או אם שאיפותיו פסולות (וממילא מעשיו), האדם הרוחני שבו מת. וגם זה אינו גזר דין פתאומי, זו היא מציאות.
 
האנשים המכונים בינוניים, הם בעלי השאיפות הטובות, שטרם הפכו שאיפות אלה למציאות איתנה בלבבם. בתוכם מתרוצצות השאיפות הנכונות בד בבד עם שאיפות שליליות במלחמה מתמדת. אנשים אלה חשים בתוכם, לעיתים, בושה במעשים שאינם הולמים את שאיפותיהם. לאלו – ניתנו עשרת ימי התשובה, שיוכלו בהם להגדיר ולהפוך את השקפותיהם למציאות קבועה, שתעניק להם גם זהות מוגדרת.
 
ספרי החיים והמתים, הם הקטגוריות שהאדם משייך עצמו אליהן בעת המבחן. והעובדה שאנשים מסוימים הידועים כרשעים, ממשיכים לחיות לאחר ראש השנה אינה סותרת קביעה זו. אלו אנשים שמתו מבחינה רוחנית.
 
מדוע שעת המבחן היא בראש השנה, ומה הייחוד של הימים הנוראים? להבנת מושגים אלו עלינו לחדור אל רובד נוסף בהרכב האדם הרוחני. כוונתנו, לרעיון "הבחירה החופשית".
 
הזכרנו לעיל כי האדם קובע את זהותו במעשיו. קביעה זו מתמשכת על פני כל החיים. הזדמנויות ומאורעות המזדמנים לאדם בדרך חייו מאפשרות לו לבטא את אישיותו בהכרעותיו.
 
כולנו יודעים להבחין בין סוגי הדילמות וההכרעות. דילמות קטנות, כמו סוג הבגדים והמזון שנרכוש, ודילמות גדולות יותר, כגון: הדירה, עיר המגורים, חינוך הילדים ובחירת המקצוע לעתיד.
 
הדילמות הגדולות קובעות בדרך כלל, את אופיין של הרבה מן הדילמות הקטנות, שיבואו בעתיד. לרופא הגר בתל אביב יש בעיות שונות, מאלו של החקלאי המתגורר במושב שיתופי בדרום. אם כי לשניהם תהיינה די והותר בעיות בעתיד, אין ספק שההכרעה בבחירת המקצוע, יש לה השלכות על העתיד כולו וצביון בעיותיו.
 
כללים אלו קיימים גם במישור הרוחני. האדם חייב תמיד לבחור ולהכריע בין טוב לרע. הכרעות אלה הן המשמעות של חייו, והן המאפשרות לו קבוע את זהותו ושאיפותיו. זאת ועוד, הרע נברא בעולם כדי ליצור לאדם את הדילמה ואת האפשרות לבחור בטוב. בכך הופך האדם להיות בן חורין.
 
ולכן, חשופים כל האנשים לדילמות שונות. האחד עסוק בשאלות נימוס מפליגות ובזהירות מרבית בכבוד הזולת ובכבוד ה’. והאחר מתלבט אם גם לרצוח או רק לשדוד. בין שני הקטבים מתמודדת האנושות כולה בשאלות כגון: האם לסחוב או לפלח? האם לשקר? האם להעליב או להבליג? וכו’.
 
כל הכרעה חשובה אפוא. אך ישנן הכרעות חשובות יותר, גורליות יותר. לפי אותה חלוקה, עלינו להתייחס למאורעות השונים בחיינו. מקרה אסון, הקורה חלילה במשפחה, משמש במקרים רבים תחנה בחיי האדם. רגע של חשבון נפש, שבו יכול האדם ליצור שינוי מהותי בחייו.
 
אסונות לאומיים בעבר ובהווה, שימשו לאנשים שונים נקודת מפנה בחייהם. יש אשר החליטו להתחזק באמונתם ובשמירת מורשתם. ומאידך גם להיפך. כל מאורע קיצוני מזעזע, אפוא, את האדם משלוות חייו, ומכריח אותו לנקוט עמדה, לכאן או לכאן.
 
זו היא למעשה משמעותם של הימים הנוראים.
 
מלבד קדושתם של הימים לפי המסורת (ואין כאן המקום להאריך), הנה, האווירה הציבורית הנאותה באותם ימים, התחושה של חשבון נפש כללי, וההשתתפות הגדולה והמלוכדת של ציבור רחב בתהליך ה"תשובה" – מקלים את הצטרפותו של כל פרט למעגל השבים. ימים אלו יכולים וחייבים לשמש מנוף כביר שישא את האדם משגרת חייו ומאדישותו, יאלץ אותו לבחור לעצמו דרך חדשה ושאיפות נכונות. מאידך, המתעלם מכך, מגלה בבחירתו זו (וזו היא בחירה! גם האדישות!) כי שאיפותיו שונות, כי הוא אדם שונה, אדיש, מת מבחינה רוחנית.
 
יום הכיפורים יוצר למעשה תפנית חדשה בעולמו הרוחני של האדם. ביום זה מגיעה לשיא התחושה הפנימית והשאיפות הכמוסות של כל אדם (באם נותר בו קורטוב של רוחניות) להיטהרות.
 
יום זה שבו משתחרר האדם מכל הכבלים הגשמיים, שאין בו אכילה ושתיה, שאין בו אפילו שום מצוה מעשית (לא שופר ולא מצה, לא סוכה ולא לולב). יום המוקדש כולו לבחינת מצבו של האדם הרוחני, והתבוננות פנימית במעשיו ובמחדליו. יום שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת.
 
עדויות היסטוריות ומאורעות בדורנו מספרים, שגם אנשים הרחוקים מקיום מצוות בכל השנה, חשים ביום זה תחושה שונה ומיוחדת, גם אם אין הם יודעים את טיבה, גם אם יקראו לה בשמות שונים.
 
תחושה זו היא חבל הטבור, שבו נאחז היהודי אל רחם הורתו – היהדות. היא המזינה את מה שנקרא בשפת העם "הנקודה היהודית", כל עוד קיימת נקודה זו.
 
זו היא המתנה שהעניק ה’ לעמו: "…כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם…" (ויקרא טז).
 
גם מי שניתק עצמו מכל המסורת והמורשת היהודית, מדעת ושלא מדעת. גם מי שחטא והתרחק והשליך הכל אחר גוו, לכולם מעניק יום זה, אפשרות והזדמנות בלתי חוזרת, לאחוז בקצה החוט ולהתרומם.
 
 
(מתוך "עת לחשוב" גליון 80) 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה