תשאירו מקום גם להיפך

 

 

בכל העולם אנשים מבקשים. כל אחד רוצה משהו, רוצה מאוד, הכי מכל הלב. מתפלל, מבקש ומשתדל.

 

אבל מי שמדבר עם השם יודע: אולי כן, ואולי לא.

 

אולי זה טוב, ואולי זה רע.

 

אולי את זה אני הכי רוצה, ואולי את זה אני הכי לא רוצה.

 

כי תפילה פרטית היא דו-שיח. היא אינה תפילה מסוג כספומט – ניגשים למכשיר, לוחצים על כפתורים ומחכים לכסף. אם יצא מלא הסכום, אומרים תודה ומסתלקים שמחים, אם יצא חלק, מתאכזבים, ממלמלים שלום חפוז ומתרחקים, ואם לא יצא כלום, ואולי הכרטיס גם נבלע, דופקים על המכשיר בתסכול, רוטנים (שלא לומר מקללים, חלילה) ומרגישים איך כל העולם שונא אותי, ואני שונא אותו.

 

תפילה פרטית היא אינה תפילה מסוג כספומט, היא דו-שיח. וכשמדברים עם השם נענים תמיד.

 

לאו דווקא באלף שקל שביקשנו, לאו דווקא בהתגשמות החלומות, הרבה פעמים – באי התגשמותם.

 

כשהגעתי לבית החולים לפני שנולדה בתי הקטנה, היו העניינים יגעים, והכל התנהל בעצלתיים. "אין לך הרבה אפשרויות, את יודעת, פשוט ניגש לניתוח", אמרו לי הרופאים והאחיות.

 

לא, לא ידעתי ולא רציתי לדעת. פתחתי ב’מרוץ השתדלויות וסגולות’ ועשיתי כל דבר שהמליצה לי עליו כל אחת מהידידות, המכרות ונשות המקצוע, שאליהן פניתי במהלך היום הארוך ההוא.

 

זה היה מחזה סוריאליסטי. המיטה שקיבלתי במחלקה הייתה מכוסה פתקים ומכשירי כתיבה, לצד אביזרים, מכשירים, טיפות ומאכלים שונים שהומלצו לזמן מתוח זה. רשימות הטלפונים היו אינסופיות. כל אחת ידעה להפנות אותי הלאה, אל מומחית גדולה ממנה. עם כולן דיברתי, כשאני מחליפה את הבטריות בפלאפון ללא הרף – מרוקנת את האחת ומטעינה את השנייה, במקביל.

 

אלה היו שעות מכריעות. הרופאים לא רצו לחכות זמן ארוך מדי, ונופפו לכיווני באזמל המאיים מדי שעתיים בערך. גם לא הצלחתי להתפלל "כמו שצריך".

 

(אגב, בדרך כלל התחושה היא, שאיננו מצליחים להתפלל "כמו שצריך". תמיד נדמה לנו, שעלינו לבקוע את קירות הלב לפחות, בתפילתנו, שהלא עניינים חשובים כל כך עומדים על הפרק… אבל גם זוהי הטעיה, הטעיה נוספת, ומהזדוניות שבהן. ריבונו של עולם שומע בכל מקרה. וכשלא מצליחים להתפלל "כמו שצריך", צריך להתפלל כמו שיוצא. אחדים מן הניסים הגדולים ביותר שחוויתי, היו תוצאה של מלמול עלוב ומעוך. אם זה כל מה שיכולתי לעשות באותה עת, השם יתברך ידע זאת!)

 

וכך, בשעת בין ערביים, כשהיום הארוך והמתיש הזה עמד לבוא אל סיומו והשמש צבעה את השמים האפורים בקרניים חורפיות אחרונות – מצאתי את עצמי ממלמלת שוב את אחת מאותן בקשות לעזרה שחזרתי עליהן אינספור. "בקשה, השם", אמרתי, "בבקשה תעזור לי, שלא יהיה ניתוח. אני לא רוצה ניתוח. אני פוחדת מניתוח… בבקשה, השם".

 

הצלחתי להתנתק רגע מכל הרשימות והעטים, הצלצולים והבטריות, ולהיזכר שאני מפנה את המילים השגורות האלה אל בורא כל העולמות. מידת מה של חיות נמסכה במילים.

 

"אתה בורא את כל העולמות וגם את הרגע הזה, אתה בורא את כל הנשמות וגם את הנשמה הזאת", אמרתי לו. (זבוב אחד טייל על השמשה הגדולה שליד חלוני והסיט את תשומת ליבי. בכל זאת המשכתי). "אתה יודע מה טוב לכולנו, ובכל זאת רצית שנתפלל אליך ונבקש מידך את כל הצטרכויותינו".

 

השפלתי מבט אל עשרות הפריטים והנתונים שגדשו את סביבתי והבנתי פתאום.

 

"תראה, ריבונו של עולם, אני מצידי עושה כל מה שאפשר לא להגיע לניתוח, כי זוהי העדפתי הטבעית. אבל יש הרי סיבה לכך שהכל נתקע לפתע. מאז הבוקר אני עושה הכל כדי לפרוץ את הקיר הזה, אבל אתה הרי הצבת אותו כאן, ואתה יודע למה".

 

ואז זכיתי לומר לו בכנות ובקרבה:

 

"אבא, אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה: אם המחסום הזה נחוץ פה למען בריאות התינוקת שלי, למען בריאותי, או מכל סיבה אחרת שאתה בראת, ואם ניתוח הוא הדבר הנכון, אז בבקשה, אבא, אל תוותר לי, אל תיפנה אל ההשתדלויות ההיסטריות שלי. אני עושה את שלי, אבל אתה תחזיק חזק יותר. תנצח אותי, אבא, עשה את מה שטוב".

 

זה היה רגע אחד אמיתי בתוך יממה של בלבול ומתח. דיבור מדויק אחד, ששחרר חסימות רבות.

 

סוף סוף נענתה תפילת ה"תעזור לי, ריבונו של עולם, תעזור לי", שמלמלתי כל הזמן, והוא עזר.

 

שעה אחת לאחר מכן בכתה התינוקת שלי בחדר לידה, בריאה ושלמה – ובלי ניתוח.

 

זה היה כאילו השם אמר: "עכשיו, כשאת מכירה בכך שגם ההבנה מה טוב לך מצויה בידי ולא בידיך, עכשיו אני יכול, סוף סוף, לקבל את תפילתך ולהיענות לה. קדימה".

 

ומאז, ביתר שאת, אני מבקשת את מה שאני רוצה – ואת ההיפך.

 

ואני לא מפסיקה לבקש מהשם שהוא ינצח אותי.

 

שהאינסוף טוב שהוא רוצה להעניק לי ינצח את השטויות, את הבלבולים, את ניסיונות השליטה הנואשים ואת הראייה הצרה והמבוהלת שלי, לעד.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")