הקנאה – חלק 1

לפעמים מתעוררת הקנאה שבאדם על דבר בעל ערך ומשמעות ולפעמים על דברים שטותיים חסרי חשיבות. מהי קנאה ומהיכן היא נובעת?

3 דק' קריאה

הרב ערן טמיר

פורסם בתאריך 06.04.21

לפעמים מתעוררת הקנאה שבאדם
על דבר בעל ערך ומשמעות ולפעמים
על דברים שטותיים חסרי חשיבות.
מהי קנאה ומהיכן היא נובעת?
 
 
ארבע דרכי התמודדות – מידת הקנאה, חלק 1
 

מהי קנאה ומהיכן היא נובעת?
 
האם היא מידה טובה או רעה, שהרי מצאנו בדברי חז"ל מאמרים שלכאורה סותרים זה את זה, מחד – "הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ומנגד "קנאת סופרים תרבה חכמה" וכדומה?
 
בהתבוננות ראשונה נראה שהקנאה מקורה בחוץ, כלומר האדם מסתכל אל מה שמחוצה לו, אל מה שיש לחברו, ואז מתחילה להתעורר בו הקנאה כמו הפתגם ‘הדשא של השכן ירוק יותר’.
 
לפעמים מתעוררת הקנאה שבאדם על דבר בעל ערך ומשמעות ולפעמים על דברים שטותיים חסרי חשיבות. לפעמים, הקנאה מופיעה בגלוי בחוסר רוגע נפשי ובפעולות מעשיות להשגת מבוקשו, ולפעמים באופן סמוי בתוך נפשו של אדם – והוא ‘נאכל מפנים’, מה שמדרדר עוד יותר את מצבו.
ולפעמים התעוררות הקנאה הנפשית שבאדם יכולה לבעבע בתוכו, עד כדי סחרור פנימי כללי ורצון עז להשיג את אשר לחברו בכל מחיר ויהי מה, במצב כזה האדם מאבד פרופורציות. הוא אינו רואה חשיבות במה שיש לו וודאי אינו שמח בשל כך, הוא לא ינוח ולא יירגע עד אשר ישיג בכל דרך את אשר עורר את קנאתו.
אך כאשר מעמיקים קצת יותר, נראה שיסודה של הקנאה אינה הקנאה בחברו אלא הקנאה לעצמו, היא אינה על מה שיש לשני אלא על מה שאין בו.
 
כלומר, הקב"ה ברא בריות רבות, המין האנושי מורכב ממאות מיליארדים של בני אדם. לכל אדם האופי שלו, הכישרונות שלו, וממילא התפקיד המיוחד שלו. לכל אדם יש תפקיד ייחודי המיוחד רק לו שאותו הוא אמור לממש על ידי הוצאת כוחותיו וכישרונותיו מהכוח אל הפועל. אין כפילות בעולם, אין אדם זהה לחברו, כי אחרת אחד מהם יהיה מיותר. ברור שהנטייה הבסיסית ביותר בנפש האדם היא אהבת עצמו, כבוד עצמו וממילא הקנאה לעצמו. נטייה זו היא המאפשרת לו לחשוף את הטבוע בו ולמצות את תפקידו.
 
במצב בריא ומתוקן כל אדם מתייחס אל העולם באופן כפול:
 
א. הוא משתדל להשלים את עצמו כדי שהוא כפרט, יוכל להיות חלק מהפאזל האנושי הכללי.
 
ב. שמח בהשלמתם של האחרים, כי בזה הם משלימים את החלקים האחרים בפאזל, כל אחד לפי עניינו, ומה שהוא עצמו אינו יכול ואינו צריך להשלים. זה גם מאפשר לו ליהנות באופן אישי מפירות עבודתם. במצב מתוקן ונורמאלי אין יסוד למידת הקנאה של האדם בזולתו, כי לכל אחד המשבצת שלו, כל אחד בתחום שלו המיוחד רק לו. במצב כזה האדם מתמלא סובלנות לחברו, כאשר הוא יודע שכל אחד הוא חלק המשלים את הטוב הכללי העולמי.
אם כן, מידת הקנאה היא בעצם כפירה בקב"ה וחוסר אמונה בכך שהקב"ה מייעד כל נברא לתפקידו המיוחד לו, ואין שום פגיעה בו משום הצלחתו של חברו. אך כאשר האדם אינו משתדל להשלים את עצמו, ולא מוציא את כישרונותיו מהכוח אל הפועל, הוא מתמלא בתסכול פנימי עצמי, משום שאינו מספק את עצמו, ואז הוא מתחיל לפזול החוצה אל עבר חברו ולרצות את שלו.
 
מובן שבאופן הזה האדם לא ימלא אפילו את חצי תאוותו, כי כל זמן שהוא יסתכל החוצה ויראה מה יש לשני, ולא פנימה מה שאין בו, כל זמן שיחשוב שהשלמתו תבוא מבחוץ, ולא על ידי התבוננותו פנימה אל עצמו ומציאת דרכים למצות ולממש את עצמו ואת תפקידו, יחמיר מצבו ויגביר את קנאתו.
 
זו הכוונה בדברי חז"ל "הקנאה מוציאה את האדם מן העולם", כי בכך שאינו משלים את עצמו הוא נעשה מיותר בעולם, מה שמוציא אותו מן עולם. על כן נתמלא בהכרת עצמנו, נוציא את פרטיותנו מהכוח אל הפועל מחד, ומאידך נשמח ביודענו שבהצלחת האחרים, הם מועילים לעולם ואף אנו בכללם. וכדברי הרב קוק (עיין שבת א עמ’ 16) "כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתוך פרטי, לא בתור איבר מאיברי הכלל, כי בהכירו את עצמו בתור איבר מאיברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי".
 
אך כאן יש לברר מדוע הקנאה והמחלוקת מצויות ביותר בעם ישראל? הניתן להתגבר עליה, ואם כן, כיצד? על כך בע"ה במאמר הבא.
 

    

(מתוך אתר "מכון מאיר")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה