היית מוכן לקפוץ לכבשן האש?
מסירות נפש הייתה פעם, בדורות הקודמים, אי שם בעומק התנ"ך, אבל בטח לא פה אצלנו בדור המרשמלו המפונק. זה בהחלט שם. אבל לא רק.
מסירות נפש הייתה פעם, בדורות
הקודמים, אי שם בעומק התנ"ך, אבל
בטח לא פה אצלנו בדור המרשמלו
המפונק. זה בהחלט שם. אבל לא רק.
חג פורים הגיע, ואיתו כל השפע הטוב. תחפושות והורדת מסכות, סעודה כיד המלך ומשלוחי מנות, מתנות לאביונים, ושמים פתוחים.
סיימנו לקרוא את מגילת אסתר, פעמיים. התרגשנו, בכינו, צחקנו. עקבנו מילה במילה אחר החזן, הרעשנו ב"המן", ומי שזכה אף ראה במגילה את דיוקנם של מרדכי ואסתר.
אבל מה איתנו? האם מישהו ראה שם גם אותנו?
מרדכי היהודי מסר נפשו על קידוש ה’. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". גם אסתר המלכה מסרה נפשה למען עמה, מולדתה ואלוקיה. "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי – אבדתי". זוהי הצהרת אהבה עילאית לכבוד הקדוש-ברוך-הוא.
אחרי קריאת המגילה, דיברנו קצת על מסירות נפש ועל קידוש ה’. חברה שלי הצהירה שהייתה מוכנה להשליך עצמה אל כבשן האש למען ה’. חברה אחרת התאכזבה מעצמה שהיא לא מסוגלת להצהיר הצהרת אהבה שכזו לכבוד ה’ יתברך.
ואני? הסתכלתי על כל אחת ואחד מהאנשים שהיו שם, וידעתי שכל אחת ואחד מהם מסר עצמו לא פעם לכבוד ה’. מביטה בהם ויודעת שכל אחד מהם הוא מרדכי היהודי, כל אחת מהן היא אסתר המלכה.
התרגלנו לחשוב ש"מסירות נפש" זה בהכרח מוות וקפיצה אל תוך כבשן אש ותימרות עשן. זה חנה ושבעת בניה, אלו עשרת הרוגי מלכות והחשמונאים. מסירות נפש הייתה פעם, בדורות הקודמים, אי שם בעומק התנ"ך, אבל בטח לא פה אצלנו בדור המרשמלו המפונק.
וזה בהחלט שם. אבל לא רק.
יום יום אני פוגשת יהודים שמוסרים את נפשם לכבוד ה’. בכל רגע ורגע יש עשרות יהודים יקרים שעושים זאת. גם אתה ואת ואני.
הסתכלתי על חברה שלי שהתבאסה שהיא לא מסוגלת להצהיר שהיא מוכנה להשליך עצמה אל כבשן האש במסירות נפש שכזו לכבוד ה’, וצחקתי. לא הבנתי על מה היא מדברת. הלא החברה המתוקה הזו השליכה עצמה עשרות פעמים ל"כבשן האש", ומסרה עצמה באהבה למען אלוקיה.
היא – בעלת תשובה מדהימה, שעזבה בגיל 23 קריירת משחק פלוס, את החבר שהיה לה מזה ארבע שנים, פלוס את כל העולם החילוני ואת "החיים הנוחים" ושינתה את כל אורח חייה המוכר, לטובת תורה ותפילות וקיום מצוות, שלכאורה נראים כאוסף חוקים והגבלות. מה כל זה אם לא מסירות נפש? ולכבוד מי היא עשתה זאת, לכבוד עצמה? בשביל הכבוד? בשביל הרייטינג? בגלל שזה טרנדי? הלא היא עשתה זאת נטו בשביל ה’, שגילתה לפתע בחייה. ואם זו לא הצהרת אהבה, אז אני לא יודעת מה כן.
הרי כל רגע שהיא נמצאת בבית הוריה בשבת, שעוד לא זכו לשמור תורה ומצוות, ומכבדת אותם וממשיכה לבקר, ושותקת אל מול הביקורת וההערות שמקבלת מסביבה על אורח חייה החדש, ומעבירה על מידותיה – זוהי מסירות נפש שה’ בוודאי מתפאר בה.
מסירות נפש לכבוד ה’ זה כשאת רוצה לדבר לשון הרע אבל ברגע האחרון עוצרת את עצמך. זה רגע גדול שנאמר עליו: "כל רגע שאדם חוסם את פיו מדבר רע – זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער".
מסירות נפש לכבוד ה’ זה כשמישהו פגע בך אך אתה מתעלה על עצמך, סופג את העלבון – ושותק. שנאמר בגמרא: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". וכמו שאומר רבי נחמן כי זה עיקר התשובה: "ועיקר התשובה, ישמע בזיונו – יידום וישתוק".
מסירות נפש זה כשהארון שלך מלא בגדים לא ממש צנועים מהקולקציה האחרונה, אבל היום את מתגברת ושמה על עצמך משהו צנוע.
מסירות נפש זה כשאתה לא מסתכל על זו שעוברת עכשיו ברחוב, למרות שהסתכלת כבר אלף פעמים לפני כן.
מסירות נפש זה לעשות מה שאמא מבקשת ממך, גם אם זה הדבר האחרון שבא לך לעשות.
מסירות נפש זה לרצות לישון עוד קצת, כי הלכת לישון אתמול ממש מאוחר, אבל להתגבר כארי ולקום לתפילה.
מסירות נפש זה לדבר עם ה’ גם מחר – גם אם לא תמיד שומעים את התשובות שלו.
מסירות נפש זה להמשיך ולהתפלל – אפילו כשלא מקבלים את מה שמבקשים.
מסירות נפש זה לרצות לעשות את רצוני – אבל להתגבר ולעשות את רצונו.
מסירות נפש זה עדיין לבקש את ה’, גם אם הוא לפעמים מסתתר מאיתנו.
מסירות נפש זה לא להתייאש מהנפילות, ובכל יום להתחיל מחדש.
זה לרצות לכעוס – אבל בכל זאת לשתוק.
זה להיות מבואס – אבל לחייך.
זה לראות את הרע – אבל להתמקד ולשמוח בטוב.
אם כך, כולנו היינו לפחות פעם אחת בחיינו מרדכי היהודי, כולנו היינו ועודנו אסתר המלכה!
לא מזמן שמעתי סיפור ממקור מהימן, שקרה בזמן האחרון כאן באחת הערים בישראל.
הייתה בחורה שאמא שלה נפטרה לא עלינו והיא החליטה לקבל על עצמה משהו טוב לעילוי נשמתה. היא קיבלה על עצמה למשך 30 יום מאז פטירת אמה כשכל פעם שהיא מברכת – יענו לה "אמן". נשמע פשוט, אה?
אותה בחורה הצליחה לעמוד בזה עד שיום אחד הייתה לבדה בבית והייתה צמאה נורא. היא רצתה לשתות כוס מים אך לא היה מי שיענה לה "אמן". היא חיכתה וחיפשה וביקשה – אך אין איש בנמצא. מה עשתה? לא שתתה. על אף צימאונה הרב. עד שסוף סוף הגיע אביה לבית, בירכה "שהכל", ענה לה "אמן" והיא הרוותה את צימאונה. בלילה חלמה את אמא שלה. בחלומה סיפרה לה אמה שהמעשה שלה, שהיה מסירות נפש ממש, עשה "רעש" ושמחה גדולה בשמים. היא בישרה לה שבזכות מעשה זה שלה, שכנה שלהם שנמצאת במצב קשה כתוצאה מהמחלה הארורה – תזכה לרפואה שלמה. ואכן, תוך ימים מספר – אותה השכנה, שהרופאים כבר נואשו מלהצילה, הגיעה לבדיקה ובבדיקה גילו כי באורח פלא המחלה נעלמה כלא הייתה!
הכל בזכות אותו מעשה "קטן" של מסירות נפש שעשתה אותה בחורה.
כך גם אנחנו. בכל יום ובכל רגע עושים קידוש ה’, מוסרים את נפשנו לכבוד ה’ ולמענו. לעשות נחת רוח לפניו. במצוות, בתפילה, בעבודת המידות. מתגברים בכל רגע על היצר הרע ומשתדלים לעשות רצון ה’ יתברך.
זו מסירות נפש אמיתית. כי, ברוך ה’, אנו במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, עם חופשי בארצנו, ומעטות "ההזדמנויות" שלנו לקפוץ אל תוך כבשן האש בשביל לא להשתחוות לפסל או להמן הרשע.
כעת, ההזדמנויות שלנו למסירות נפש – נמצאות בתוכנו. להתגבר על היצר, על עמלק והמן שנמצאים בליבנו.
וכך, כל יום מחדש, כאשר אנו מתגברים על הרע שבתוכנו ודבקים בטוב, אנו מצהירים על אהבתנו העילאית לה’ יתברך.
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים".
אשרינו שזכינו!
* * *
גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור