זה לא את, זה אני!

 

 

מי מאיתנו לא שמע פעם את המשפט המעצבן הזה: "זה לא את – זה אני", הנאמר במין שמץ גאווה ומותיר אחריו כעס ותסכול? מן הסתם, כולנו.

 

אלא שאני רוצה לדבר על אותו המשפט, אך מזווית קצת שונה. אותו המשפט שנאמר לי באהבה ובלי שמץ גאווה ומותיר אותי תמיד סמוכה ובטוחה. ומן הסתם, את כולנו, אם רק נדע להבין אותו נכון.

 

את המילים הללו אני כותבת בעודי מחלימה משפעת לא נחמדה. שפעת שהגיעה אלי "בדיוק בזמן הלא נכון", בעודי שקועה עד מעל לראש במספר פרויקטים חשובים שהייתי אחראית עליהם והיה עלי לסיים באותם ימים. הדבר האחרון שהייתי צריכה בימים אלו היה שפעת כזו שתרתק אותי למיטה לכמה ימים טובים, ובדיוק בימים הקריטיים כל כך למטלות שלי.

 

אך כשהסתכלתי על המצב בעיניים של אמונה, ראיתי כי השפעת הזו באה עלי "בדיוק בזמן".

 

בדיוק בזמן שאני מרגישה שיש עלי כל כך הרבה אחריות, ואני צריכה לעשות כל כך הרבה דברים. בדיוק כשהיומן שלי מלא במיליון משימות שאני צריכה להספיק, בדיוק כשהראש שלי מלא באלפי דאגות על איך אני מצליחה לעמוד בכל הפרויקטים הללו בהצלחה.

 

בדיוק אז – היא באה. השפעת.

 

יום לפני "היום הגדול" בו אני צריכה לתפקד במיטבי, התחלתי כבר להרגיש לא טוב. חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות, כי מחר זה היום שחיכיתי לו כל כך הרבה, ויש לי כל כך הרבה דברים קריטיים לעשות בו…

 

אבל אני חשבתי כך. וה’ חשב אחרת.

 

עד הלילה שרדתי איכשהו, אבל בלילה ממש לא הצלחתי להירדם. הרגשתי נורא. ידעתי שאין מצב שמחר, "היום הגדול", אצליח לקום מהמיטה ולעשות אפילו משהו קטן מכל הדברים שתכננתי.

 

במקום להרגיש תסכול – התחלתי לצחוק. אחרי שקראתי את "בגן האמונה" לא מעט במהלך השנתיים האחרונות, ידעתי שיש כאן מסר ברור מה’ יתברך.

 

"את חושבת שאת פועלת במציאות? שאת עושה? שאת מתכננת?, שאם לא תקומי מחר בבוקר מהמיטה הפרויקטים יקרסו?" שמעתי בדמיוני את הקב"ה אומר לי באהבה, "אז תירגעי מותק, זה לא את – זה אני".

 

ה’ הטוב, חייכתי לעצמי, בין שיעול אחד למשנהו. כל פעם שאני קופצת קצת יותר מהגובה שלי, הוא דואג ברחמיו להכניס אותי לפרופורציות. "מספיק עם הדמיונות שאת זו שפועלת במציאות, שבלעדייך לא יהיה X ולא יהיה Y" הוא אומר לי "הרי את יודעת שזה לא נכון. אם אני לא אתן את ברכתי, אם אני לא אפעל, שום דבר לא יקרה כאן".

 

מה שנכון – נכון. "אם ה’ לא ישמור עיר – שווא שקד שומר" נאמר בתהילים, וזה נכון לגבי כל דבר בחיינו. אנחנו עושים את ההשתדלות, אבל מעבר לכך – צריכים הרבה תפילה שה’ יוציא את רצוננו מן הכוח אל הפועל וישלים את מעשינו.

 

עדיין הרגשתי לא טוב ולא הצלחתי לישון. נזכרתי במה שחברה אמרה לי כמה שעות קודם לכן, שרבי נחמן מביא לשמחה ושמחה מביאה לרפואה. אז לקחתי לידי את "בגן האמונה", המרפא לנפש (ומסתבר שגם לגוף), ופתחתי באקראי:

 

במקרה או שלא במקרה, זה היה מדויק. כמו שנאמר – אין מקרה בעולם, אלא בהיפוך אותיות – ה’ רקם.

 

פתחתי בדיוק בסיפור על הבעל-שם-טוב ששלח את תלמידו לעיר רחוקה כדי להביא לו משם חביות יין. אותו התלמיד התעכב שם חודשים ארוכים כדי לשמור על היין בתהליך ייצורו ומסר את עצמו ממש בכדי להביא את היין לרבו הבעש"ט בהידור ובכשרות הראויים לו. אך ברגע אחד שלא השגיח על היין, כבר כשהגיע ליד ביתו של הבעש"ט, עצר אותו שוטר גוי והכניס את שיפודו לתוך היין כדי לטעום ממנו, ובבת אחת הפך היין ל"יין נסך" האסור בשימוש ליהודים.

 

התלמיד הצטער מאוד ונכנס אצל הבעל-שם-טוב בבכייה ואמר לו: "יודיענו רבינו מפני מה נתחייבתי בעונש גדול כזה שרציתי למסור נפשי לדבר מצוה, שיהיה לרבינו יין בתכלית הכשרות והיה כל יגיעי להבל וריק".

 

ענה לו הבעל-שם-טוב: "זה העונש מגיע לך בעבור שחשבת שאתה הוא השומר ובידך לשמור על היין. עליך להבין, שאין ביד האדם לשמור על דבר. כי יש הרבה דברים שהם מעבר ליכולת האדם להישמר מהם. ואתה מסרת נפשך בשמירת היין כאילו בידך לשומרו. ושכחת, שה’ הוא היחידי שיכול לשמור, כי בידו הכל. ברור שהיה עליך להשתדל בשמירת היין כפי יכולתך, אבל את חרדתך הגדולה לכשרותו היית צריך לבטא בתפילה. לפנות אל ה’ מעומק הלב ולומר לו: ריבונו של עולם, רצוני עז להביא את היין למורי ולרבי בתכלית הכשרות וההידור. ואתה ידעת, כי בשר ודם אנוכי, וכל שבידי עשיתי. אנא ברחמיך, תעשה את שלך, ותשמור ותביא את היין ליעדו בתכלית הכשרות…"

 

ומסכם הרב ארוש ואומר: "ממעשה זה ילמד האדם לכל עניין בחיים, שהוא חרד עליו, או מודאג בגינו, שידע שמעבר להשתדלות הבסיסית, אין לו שליטה על שום דבר. וצריך שיכניס את כל החום של דאגתו וחרדתו בתפילה". (כפי שמובא בספר "בגן האמונה", ר"מ).

 

נזכרתי במעשה מתוק שקרה לי עם חברה שלי, כשיצאנו לטיול עם הבת הקטנה שלה בעגלה. רצינו להוריד את העגלה במדרגות, לכן כל אחת מאיתנו תפסה את העגלה מצד אחר בחוזקה והתחלנו מורידות אותה מדרגה מדרגה בחיל וברעדה, שלא תיפול חלילה. ופתאום, חברה שלי התחילה להתגלגל מצחוק. כשהסתכלתי עליה כאילו היא משוגעת, הסבירה לי: "אני צוחקת כי אני מסתכלת על שתינו. על איך שאנחנו מחזיקות את העגלה בכזו היסטריה, חושבות שאנחנו סוחבות את העגלה, שאנחנו דואגות לה שלא תיפול. אבל בעצם זה הכל ה’. הוא שומר, הוא דואג, הוא משגיח. אז יאללה, בואי נרפה קצת מהעגלה, לא צריך לתפוס בה בכזו חוזקה…".

 

חברה שלי כבר שכחה מזה, אך אני לא שוכחת את הסיטואציה הקטנה הזו, כי היא לימדה אותי הרבה.

 

לימדה אותי על השתדלות ועל ביטחון באחד היחיד שמנהיג הכל. לימדה אותי שצריך לתכנן, צריך להשתדל, צריך לפעול. אבל בלי לשכוח מי באמת פועל כאן, מי באמת אחראי. לא אני ולא אתם. רק הוא. ואין עוד מלבדו.

 

בסופו של דבר, נשארתי בבית כמה ימים, אמנם עם שפעת אך גם עם תובנה חדשה. וחיכיתי לרגע בו אוכל להעלות את כל זה על הכתב. איך הרגשתי השבוע שה’ אומר לי בחיבה: "תירגעי, מותק, תנוחי קצת מהריצות שלך. הרי זה לא באמת את פועלת – זה רק אני".

 

ונחתי, ברוך ה’. וכמה שהייתי צריכה את המנוחה הזו, שהוא בחסדו נתן לי…

 

ומה עם הפרויקטים, אתם שואלים? יצאו מוצלחים אחד אחד. גם בלעדי.

 

   

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.